הפיסיקאי האנגלי בן המאה ה-19, ג'ורג' סטוקס, בחן מקרוב את תנועת הגלים. הוא התמקד במעקב אחר חלקיק זעיר שנע עם תנועת הגל. התפיסה שרווחה באותו זמן אמרה, שכאשר מדובר בגל קטן מאוד, חלקיק כזה ינוע במעגל סגור. אבל סטוקס גילה שלמעשה, מסלול תנועתו של החלקיק הזעיר קרוב מאוד להיות מעגל סגור – אבל בפועל הוא אינו סגור, והוא יוצר מעין ספירלה מתכנסת. תופעה זו זכתה לכינוי "סחיפת סטוקס". באותו זמן רבים סברו שמדובר בתופעה תיאורטית, שאפשר אולי לבצעה במעבדה, אך בטבע קשה למצוא גלים כה קטנים שבהם מתבצעת סחיפת סטוקס.
שותפיו למחקר של פרופ' פלקוביץ, אשר נעזרו בשיטות תצפית מתקדמות, חזרו למעשה על תצפיתו של סטוקס, וגילו להפתעתם שהחלקיקים הזעירים, אשר נעים בגלים קטנים מאוד, נעים למעשה במסלול תלת-ממדי שנראה דומה למסלול הליכתו של שיכור. בכוחות משותפים הצליחו המדענים להראות שלא מדובר בתנועה אקראית, ושלמעשה אפשר לחזות, ואפילו לתכנן מראש, את מסלולי התנועה האלה.
יכולת זו איפשרה למדענים להדגים יצירה מכוּונת של שתי מערבולות, שביניהן זורם זרם אשר נע היישר אל המקום שבו מתבצעת התנודה שיוצרת את הגלים. כמה מדענים בצוות כבר הביעו תקווה, שיום אחד אפשר יהיה להשתמש בשיטת "הגל המושך" הזה כדי "לשאוב" ספינות של פיראטים ליד חופי סודן. רעיונות צנועים יותר (שגם הם בגדר חזון לעתיד), מתארים שימוש בגלים כאלה כדי לנקות משטחי מים מזיהומים, כגון דליפת נפט ממכלית ועוד.