הפסד כספי, רגשות ואבולוציה

הניסוי, שביצעו ד"ר רוני פז ותלמיד המחקר אופיר לאופר, התבסס על תהליך למידה באמצעות התניה קלאסית, ובמהלכו צברו הנבדקים סכומי כסף. לנבדקים הושמע רצף צלילים שהורכב משלושה טונים שונים: לאחר צליל מסוג אחד הם קיבלו הודעה כי הרוויחו סכום מסוים, לאחר צליל מסוג שני – כי הפסידו חלק מכספם, ולאחר צליל מסוג שלישי – כי סכום הכסף שצברו לא השתנה. הממצאים הראו, כי במקרים בהם שמיעת הצליל הייתה כרוכה ברווח כספי, או שלא הייתה מלווה ברווח או בהפסד, הנבדקים שיפרו את יכולתם להבחין בין הצלילים לבין צלילים דומים להם, כפי שאכן צפוי לאחר כל תהליך למידה. בניגוד לכך, במקרה של "צליל ההפסד", יכולת האבחנה שלהם פחתה. במילים אחרות, חלה הידרדרות ברגישות התפיסה החושית.

בדיקת האזורים המוחיים המעורבים בתהליך הלמידה באמצעות fMRI סיפקה עדות לאופיו הרגשי: בסריקה נראתה מעורבות חזקה של איזור האמיגדלה במוח – הקשור ברגש ובגמול. בנוסף, אובחנה פעילות של אזור מסוים בקליפת המוח הקדמית, שתפקידו למתן ולהרגיע את התגובה הרגשית. בנבדקים בהם נראתה פעילות חזקה באזור זה, הייתה הירידה ביכולת האבחנה קטנה יותר.

ד"ר פז: "המקור האבולוציוני של טשטוש יכולת האבחנה הוא חיובי – אם התגובה הרצויה לנהמת אריה היא בריחה מהירה, הרי אין צורך שנדקדק ונבחין בין גוונים שונים של נהמות. לרוע המזל, אותם מנגנונים מטשטשים מופעלים כיום גם במצבי מצוקה שאינם מסכנים חיים – כמו הפסד כספי. תופעה זו גורמת לנו נזק".

דוגמה לנזק חמור יותר שגורמים מנגנונים אלה הוא התסמונת הפוסט-טראומתית. הסובלים מהתסמונת אינם מצליחים להבחין בין הגירוי שגרם לתגובת החרדה לבין גירויים דומים, ולכן גם הם גורמים לתגובה רגשית חזקה. ייתכן שבמקרה זה חוסר האבחנה מתרחב ומקיף טווח גדול יותר של גירויים. אפשרות זו נבדקת על-ידי ד"ר פז בשיתוף פעולה עם פסיכיאטרים.