"חב את חיי למכון ויצמן למדע"

נאומו של נשיא המכון בעבר, פרופ' מיכאל סלע, בעת חנוכת האודיטורים הנושא את שמו בקמפוס מכון ויצמן למדע
11.11.2019

במכון ויצמן למדע נחנך אתמול האודיטוריום על-שם מיכאל סלע, נשיא המכון בעבר. האירוע התקיים במסגרת פתיחת המושב השנתי ה-71 של המועצה הבין-לאומית של המכון. להלן נאומו של פרופ' סלע באירוע: 

"אני עובד במכון ויצמן למדע כבר 70 שנה, ואני רוצה לומר לכם, שכל מה שעשיתי למען המכון – בתחום המדע או בניהול – מתגמד לעומת מה שהמכון עשה למעני. אני חב את חיי למכון ויצמן למדע.

"הצעדים הראשונים שלי בארץ ישראל היו לימודי כימיה באוניברסיטה העברית בירושלים, אז עוד בהר הצופים. לאחר שסיימתי את לימודי, שמעתי בתל-אביב על כנס מדעי במכון זיו, וב-3 ביוני 1946 עליתי על אוטובוס לרחובות. לא תיארתי לעצמי שאני עומד להיות נוכח בהנחת אבן הפינה למכון ויצמן למדע בנוכחות ד"ר חיים ויצמן ומדענים בעלי שם אחרים ובהם ד"ר חיים פקריס שהצטרף למכון ובנה בו את "ויצק", אחד המחשבים הראשונים בעולם.

"לאחר מכן עסקתי בהברחת יהודים מאוסטריה לאיטליה, ולאחר שישראל הפכה למדינה, כיהנתי כנספח מסחרי בצירות – עדיין לא שגרירות – בפראג, בירת צ'כיה, שהייתה ספקית הנשק העיקרית שלנו במלחמת העצמאות.

"באוגוסט 1950 הצטרפתי בשעה טובה למכון באופן רשמי – בתחילה למשימה לטווח קצר עבור אפרים קצ'לסקי, לימים קציר. מטרת המחקר הייתה לברר איך אפשר לצבוע כותנה כאילו שמדובר בצמר.

"כאן אני חייב לומר – נולדתי בפולין בחצר בית-חרושת לטקסטיל. ידעתי בגיל 12 או 13 איך לטוות ואיך לארוג, כך שנושא המחקר היה די קרוב למה שחשבתי באותה עת שאני צריך ללמוד: על צבעים, על איך לצבוע חומרים, על פולימרים ועל חוטים מלאכותיים. לא ידעתי שבסופו של דבר אבלה כמעט כל חיי בחקר פולימרים של חומצות אמינו, השרשרות הארוכות של אבני הבניין של החלבונים. אז במובן מסוים מה שחשבתי שראוי ללמוד בתחילת הדרך, אכן הפך להיות מה שעסקתי בו כל חיי.

כשהייתי כבן 40 הציעו לי משרה עם קביעות בברקלי ובבית הספר לרפואה של הרווארד. עניתי שבוודאי כבר אהיה זקן מדי כשאתחרט על כך שאמרתי 'לא', אבל בכל זאת אמרתי 'לא'. אני יכול לומר לכם כעת, בגיל 95, שאני עדיין לא מתחרט"

"המשכתי ללימודי דוקטורט עם אפרים קצ'לסקי, ולאחר מכן הצטרפתי לסגל המכון. בשנת 1959, בעודי בן 35, זכיתי בפרס ישראל על פיתוח האנטיגן הסינתטי הראשון. בהמשך כיהנתי עשור בתפקיד נשיא מכון ויצמן למדע. באותן שנים גם נסעתי הרבה בעולם והתארחתי בין היתר באוניברסיטת אינדיאנה בבלומינגטון, בהרווארד, בברקלי, ב-MIT, ואף העברתי קורס שנתי בקולז' דה פראנס בפריס.

"היו לי שני מנטורים במחקר – אפרים קצ'לסקי קציר וכריס אנפינסן. למעשה שני המנטורים האלה הפכו לחברים הכי קרובים שלי, ובזכותי אנפינסן הפך לחבר קרוב של המכון והיה במשך שנים רבות יו"ר המועצה המדעית המייעצת – תפקיד שעליו ויתר כשהתמניתי אני לנשיא, כדי שהיחסים המשפחתיים לא יהפכו למשפחתיים מדי.

"כשהייתי כבן 40 הציעו לי משרה עם קביעות בברקלי ובבית הספר לרפואה של הרווארד. עניתי שבוודאי כבר אהיה זקן מדי כשאתחרט על כך שאמרתי 'לא', אבל בכל זאת אמרתי 'לא'. אני יכול לומר לכם כעת, בגיל 95, שאני עדיין לא מתחרט.

אני עובד במכון ויצמן למדע כבר 70 שנה, ואני רוצה לומר לכם, שכל מה שעשיתי למען המכון – בתחום המדע או בניהול – מתגמד לעומת מה שהמכון עשה למעני"

"אני בכוונה לא מכביר מלים על התרופה נגד טרשת נפוצה שהשותפה העיקרית שלי בפיתוחה היתה רות ארנון (שהייתה אגב תלמידת המחקר הראשונה שלי, ואנחנו ממשיכים לעבוד ביחד לסירוגין כבר 60 שנה).

"אני כן רוצה להגיד עד כמה אני נרגש מכך שהאודיטוריום הזה נקרא על-שמי. מבחינתי, האדם שאחראי לכך שהאולם נראה כמו שהוא נראה – יפה להפליא – הוא שרה סלע, ​​שהייתה הלב והמוח של כל הפרויקט הזה.

"אני רוצה להזכיר גם את אשתי הראשונה, מרגלית, שמתה בטרם עת בגיל 49, והייתה עוזרתו של מאיר וייסגל, ולאחר מכן המזכירה של מועצת המנהלים ועסקה בפעילויות רבות אחרות. מרגלית היא אם בנותיי, עירית ואורלי, ושרה היא אם בת הזקונים שלי, תמר, שכבר הספיקה להעניק לי שלושה נכדים.

"אני מקווה שהאולם הזה יביא תועלת רבה, למדע כמובן, אך גם לתרבות, ובהזדמנות זו אני רוצה להודות גם לכל מי שהשתתף ביצירת הדבר היפה הזה – לאדריכל ארז אלה ולצוות יוצא הדופן במכון בראשות אלון ויינגרטן.

"תודה גם לנשיא שלנו דניאל זייפמן – לא רק על האולם היפה הזה, אלא גם על הדברים הנפלאים שעשה למען מכון ויצמן למדע ב-13 השנים האחרונות. אני גם רוצה למסור איחולים לאלון חן שיהיה הנשיא הבא שלנו.

"אבל עבודה זה לא הכל, ואיך אפשר שלא לדבר על הייחודיות של מכון ויצמן למדע – על האחווה, על החברויות, על הכיף הגדול, על מפגשים נהדרים לשיחה ומשקה ועל הרבה הרבה מדע.

"דבר נוסף המיוחד למכון ויצמן למדע, הם הגנים הירוקים והאווירה המיוחדת והשקט שהם משרים – שקט שמופר רק בקולותיהם של הילדים והנכדים, כולל הילדים שלי, שגדלו במכון.

"מעומק ליבי, אני רוצה להודות לרעייתי המיוחדת, שרה, על העבודה המדהימה שהיא השקיעה כדי להפוך את האולם הזה ליפה כל כך, ואני רוצה לחזור בסוף דברי לנקודה שבה פתחתי: החוב שלי למכון ויצמן למדע הוא אין-סופי".

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם