דרך שתי נקודות

23.02.2014
 

מימין: פרופ' חסאן דווייק ופרופ' ליאה אדדי. מדע כגשר

 
המרחק הקצר ביותר בין ירושלים המזרחית לבין רחובות איננו תמיד קו ישר. מסתבר שלפעמים המסלול המיטבי עובר דרך מלטה. כך לפחות קרה במקרה של פרופ' חסאן דווייק, סגן נשיא למדע ולחברה של אוניברסיטת אל-קודס במזרח ירושלים: הוא הגיע לשבתון במכון ויצמן למדע ברחובות בעקבות השתתפותו בכנס מדעי במלטה.
 
פרופ' דווייק, כימאי פולימרים שנולד בירושלים ועשה את לימודיו באנגליה, לוקח כעת חלק בפיתוח חיישנים ביו-מולקולריים במעבדתו של פרופ' רון נעמן במחלקה לפיסיקה כימית במכון. הוא יצר את קשריו עם מדעני המכון לפני כעשור, באחד המפגשים הבין-לאומיים הקרויים ועידות מלטה, או באופן רשמי יותר: "חזית המדע: מחקר וחינוך במזרח התיכון". בכנסים אלה, המתקיימים מדי שנתיים, נפגשים כ-100 מדענים, המגיעים מלמעלה מתריסר ארצות המזרח התיכון, כולל ישראל, ירדן, איראן, מצרים וערב הסעודית. נידון בהם מיגוון נושאים, החל ממדע החומרים, ננוטכנולוגיה וכימיה רפואית, וכלה בסוגיות סביבתיות בעלות חשיבות לאיזור כולו, כגון המחסור במים, אנרגיה חלופית וזיהום אוויר.
 
אך לכנסים אלה יש מטרות שמעבר למדע. "הרעיון הוא להפגיש ישראלים וערבים ישירות, ללא לחץ פוליטי, תוך שימוש במדע כגשר", אומר פרופ' דוד כאהן, מהמחלקה לחומרים ופני השטח במכון, אשר השתתף בכל שש ועידות מלטה שהתקיימו עד היום. "בתחילה הופתעתי מאווירת הפתיחות שאיפשרה לנו לפגוש מדענים מכל ארצות האיזור", אומרת פרופ' ליאה אדדי מהמחלקה לביולוגיה מבנית במכון, גם היא משתתפת ותיקה בכנסים.
 
הוועידות הובילו לקשרים ארוכי-טווח בין מדענים, לפרויקטים ישראליים-ערביים משותפים בתחום המים, ולבואם של חצי תריסר סטודנטים מאוניברסיטאות ברשות הפלסטינית ללימודים לתואר שני ושלישי במכון ויצמן למדע.
 
פרופ' חסאן דווייק מאוניברסיטת אל-קודס (משמאל), ד"ר עמי שליט, מנהל מדרשת פיינברג (למעלה משמאל), וסטודנטים מאל-קודס וממכון ויצמן למדע, משתתפי התוכנית לתואר שני במדעי החברה ונושאים הומניטריים באוניברסיטת ספיינצה של רומא, בביקור במכון לפני שנים אחדות
 
ביוזמתו של פרופ' דווייק הגיע בוגר בכימיה של אוניברסיטת אל-קודס ללימודי דוקטורט במכון, בהנחיית פרופ' אבי הופשטיין וד"ר רחל ממלוק-נעמן מהמחלקה להוראת המדעים. שני בוגרי אל-קודס נוספים לומדים כעת בקבוצות הפיסיקה ומדעי המחשב של המחלקה. "אנחנו רוצים לבנות גרעין של מדענים שהם אנשי חינוך טובים, כדי להקים אצלנו פקולטה להוראת המדעים", מסביר פרופ' דווייק, שהקים את המחלקות לכימיה ולטכנולוגיה כימית באוניברסיטת אל-קודס, וכיהן בעבר כדיקן המדעים וכסגן הנשיא של האוניברסיטה. לפני שהגיע לשבתון ברחובות שיתף גם הוא עצמו פעולה עם מדעני מכון ויצמן בתחום הוראת מדעים, בפרויקטים שהתמקדו בפיתוח תוכניות לימוד לא-פורמליות לבתי-ספר תיכון, בכתיבת ספרי לימוד, וביצירת קורסים מקוונים.
 
"ההשראה לקיום ועידות מלטה באה מוועידות פאגווש, שתרמו לתקשורת בין הגוש המזרחי לזה המערבי בזמן המלחמה הקרה", אומרת ד"ר צפרא לרמן, נשיאת הקרן לוועידות מלטה. ד"ר לרמן היא בוגרת הפקולטה לכימיה של המכון, והחלה לארגן כנסים אלה בחסותה של האגודה האמריקאית לכימיה. היא בחרה לקיים אותם במלטה עקב מעמדו הנייטרלי של המקום, והביטחון היחסי שהוא מקנה בהיותו אי.
 
כדי למשוך משתתפים, המציאה ד"ר לרמן נוסחה מקורית: את ההרצאות המרכזיות בוועידות מלטה נושאים חמישה או שישה חתני פרס נובל בכימיה, בפיסיקה או ברפואה. המדענים אינם רשאים להביא בני זוג, כדי לא "לדלל" את המגעים ביניהם. "בכימיה ידוע שהדילול מפחית את קצב התגובה", אומרת ד"ר לרמן.
 
מדעני המכון מהווים חלק נכבד מהנציגות הישראלית בכל ועידות מלטה. בנוסף, בכנס האחרון, "מלטה VI", שהתקיים בנובמבר 2013, הייתה אחת המרצות זוכת פרס נובל בכימיה מהמכון, פרופ' עדה יונת.
 
ד"ר לרמן: "אני מאמינה כי השלום יגיע מבפנים, וכי למדענים ישנה אחריות מיוחדת בעניין. הם נהנים ממעמד גבוה בחברה, גם מפני שהממשלות זקוקות להם כדי לפתח אמצעי לחימה, וגם מפני שהם משפרים את מצבה של האנושות. הם יכולים להשיג הרבה יותר מאשר הפוליטיקאים".
 
חלומה של ד"ר לרמן הוא למצוא מימון כדי לקיים את ועידות מלטה לעיתים קרובות יותר. "על פיתוח נשק להשמדת המונים מבזבזים מיליארדי דולרים", היא אומרת. "חלק זעיר מסכומים אלה יכול לעזור לקיום לשיתופי פעולה רבים יותר בין מדענים ישראלים וערבים, כדי ליצור את המאסה הקריטית שתוביל לשלום".
 
למרות שאוניברסיטאות ברשות הפלסטינית אינן מקיימות מגעים רשמיים עם מוסדות אקדמיים ישראלים, מדענים מהרשות יכולים לשתף פעולה עם מדענים ישראלים במישור האישי, והם אכן עושים זאת. פרופ' דווייק מאמין, כי שיתופי פעולה כאלה מועילים ביותר. "אני חושב שכמדענים, יש לנו תפקיד חשוב בהבאת שלום לאיזור", הוא אומר. "יש לנו פיסת האדמה הזאת, עליה אנו צריכים לחיות יחד, ועלינו לשתף פעולה כשכנים. הרי בסופו של דבר, המדע איננו מכיר בגבולות. לא חשוב היכן אתה חוקר את הסרטן, מפתח תרופה חדשה או פותר בעיית איכות הסביבה – בכל מקרה אתה עובד למען האנושות כולה".
 
עבור פרופ' דווייק, הסכסוך הוא עניין אישי לחלוטין: הוא גבה מחיר טראגי ממנו ומבני משפחתו. בשנת 1971, כאשר דווייק ואחיו הצעיר, חוסיין, שניהם אז בני עשרה, עמדו על המדרכה בפתח המאפייה של אביהם, השליכו מחבלים פצצה על מסעדת "דולפין" הסמוכה – מסעדה בבעלות יהודית בעיר המזרחית בירושלים. חוסיין נהרג בהתפוצצות, ודווייק נפגע מרסיסים בכל גופו. "זה המחיר שאנו משלמים על הכישלון המתמשך בפתרון הסכסוך", הוא אומר. "כל עוד הוא נמשך, בני-אדם בשני הצדדים משלמים בחייהם".
 
 
 
 
 

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם