קוביות קטנות

עברית

ננו-קוביות אינן משחק ילדים. מדעני מכון ויצמן למדע השתמשו בקוביות אלה כדי ליצור מבנים דמויי-חוט: הם הראו כי בהינתן התנאים הנכונים, ננו-חלקיקים בצורת קובייה מסוגלים להתארגן בעצמם וליצור בדרך זו מבנים סליליים. ממצאים אלה, שחושפים כיצד ננו-חומר מסוגל להתארגן וליצור מבנים מורכבים ויפהפיים באופן מפתיע, פורסמו באחרונה בכתב-העת המדעי Science.

סליל כפול הבנוי מננו-קוביות של מגנטיט. צולם באמצעות מיקרוסקופ אלקטרונים סורקד"ר רפאל קליין ותלמיד המחקר הבתר-דוקטוריאלי ד"ר גורבינדר סינג, מהמחלקה לכימיה אורגנית במכון ויצמן למדע, בדקו את התופעה באמצעות ננו-קוביות המבוססות על מינרל תחמוצת ברזל הקרוי "מגנטיט". כפי ששמו מרמז, מדובר במינרל בעל תכונות מגנטיות טבעיות, שמצוי במקומות שונים – לרבות בחיידקים, החשים באמצעותו את השדה המגנטי של כדור-הארץ.

מגנטיות היא רק אחד הכוחות הפועלים על אותם ננו-חלקיקים. בשיתוף עם קבוצת המחקר של פרופ' פיטר קראל (Král) מאוניברסיטת אילינוי, שיקגו, פיתחו ד"ר קליין וד"ר סינג מודל תיאורטי להבנת האופן שבו כוחות שונים מסוגלים לסדר מחדש את חלקיקי המגנטיט. "כוחות מסוגים שונים גורמים לננו-חלקיקים להתארגן ב דרכים שונות", אומר ד"ר קליין. "כוחות אלה יכולים להתנגד זה לזה, כך שהרעיון הוא למצוא את האיזון הנכון ביניהם, שיכול לגרום להרכבה עצמית של החלקיקים למבנים של חומרים חדשים". על-פי המודלים שפיתחו, ישנה חשיבות לצורת הננו-חלקיקים. מתברר כי רק קוביות מספקות את האיזון הדרוש לכוחות המנוגדים בשביל ליצור מבנים סליליים.

החוקרים מצאו כי שני הכוחות המנוגדים העיקריים שפועלים על החלקיקים הם הכוח המגנטי וכוח ואן דר ואלס. הכוח המגנטי גורם לחלקיקים המגנטיים למשוך ולדחות אחד את השני, ובכך הוא דוחף את החלקיקים דמויי הקובייה להתארגן פינה-מול-פינה. לעומת זאת, כוחות ואן דר ואלס מקרבים את פאות הקוביות, ו"משדלים" אותן להתארגן בשורה. כאשר כוחות אלה פועלים יחדיו על אותן קוביות קטנות, התוצאה היא סידורן העצמאי כמבנים בצורת סליל.

בניסוייהם, נחשפו המדענים לשדה מגנטי בריכוז גבוה-יחסית של ננו-קוביות מבוססות-מגנטיט בתמיסה. השרשראות הסליליות הארוכות שנותרו לאחר שהתמיסה התאדתה היו מוצקות באופן מפתיע. הם חזרו על הניסוי עם ננו-חלקיקים בצורות שונות, אך כפי שציפו, הם גילו שרק קוביות מתאפיינות במבנה הנכון, שמאפשר להן להתארגן בסליל. בנוסף, מצאו ד"ר קליין וד"ר סינג שכאשר קיים ריכוז חלקיקים גבוה במיוחד, הם מקבלים גדילים כיראליים, המעוקלים כולם באותו כיוון. ככל הנראה, כוחות מנוגדים מסוגלים "לקחת בחשבון" את הדרך היעילה ביותר לדחוס את הגדילים בחלל נתון.

למרות המראה המרשים של גדילי הננו-קוביות, ד"ר קליין אומר שמוקדם מדי לחשוב על יישומים מסחריים. הערך המיידי של עבודתו, על-פיו, הוא ההדגמה הבסיסית של בנייה עצמית ברמת הננו. "על-אף שחוקרים את המגנטיט לעומק – אפילו בצורתו הננו-חלקיקית – במשך עשורים רבים, אף אחד לא זכה לראות את המבנים האלה בעבר" אומר ד"ר קליין. "רק כאשר נבין את האופן שבו אותם כוחות משפיעים על הננו-חלקיקים, נוכל להתחיל ליישם את הממצאים, ואולי לייצר חומרים חדשים המסוגלים להתארגן ולבנות את עצמם".

 

מידע נוסף אפשר לקבל במשרד דובר מכון ויצמן למדע: 08-934-3856

 
סליל כפול הבנוי מננו-קוביות של מגנטיט.
כימיה
עברית

במקום הנכון, בכיוון הנכון

עברית

 

תצלום במיקרוסקופ אלקטרונים סורק של מעגל לוגי המבוסס על 14 ננו-חוטים
 


אחד האתגרים הגדולים הניצבים בפני מדענים העוסקים בננו-אלקטרוניקה דומה מאוד לזה המעסיק הורים לילדים קטנים: כיצד מלמדים אותם "להסתדר לבד". הרכיבים הננו-אלקטרוניים הם קטנים כל כך, עד שאין שום סיכוי ליצור אותם באמצעות סידור חיצוני. יש "לסמוך עליהם" שיתארגנו באופן עצמאי, ולספק להם את התנאים שיאפשרו זאת.


מאמץ רב בתחום הארגון העצמי מושקע בננו-חוטים של חומרים מוליכים למחצה – אבני הבניין הבסיסיות של רכיבים אלקטרוניים – אך ההצלחות בתחום זה היו, עד לאחרונה, מוגבלות. מדענים פיתחו אמנם שיטות לגידול ננו-חוטים באופן אנכי על משטח, אך צורתם אינה מסודרת והם מגיעים לאורך קצר למדי. בזאת לא מסתיימים הקשיים: לאחר תהליך הגידול יש "לקצור" את הננו-חוטים, להניח אותם בצורה אופקית, לחפש היכן בדיוק הם נפלו (שכן הנפילה היא אקראית), ורק אז ליצור מהם מעגלים חשמליים. צוות מדענים בראשות פרופ' ארנסטו יוסלביץ, מהמחלקה לחומרים ופני שטח במכון ויצמן למדע, הצליח להתגבר על המגבלות האלה, וייצר לראשונה ננו-חוטים המתארגנים באופן עצמאי, תוך שליטה מלאה במיקומם, בכיוונם, ובאורכם. תהליך הייצור המבוקר והמסודר איפשר למדענים להרכיב מאות טרנזיסטורים ושערים לוגיים פעילים מהננו-חוטים במקום בו הם נוצרו.


ההישג הנוכחי, שמתפרסם השבוע בכתב-העת המדעי PNAS, מבוסס על שיטה שפיתח פרופ' יוסלביץ לפני כשנתיים לגידול ננו-חוטים בצורה אופקית ומסודרת. במחקר הנוכחי, בו השתתפו ד"ר מרק שוורצמן ודוד ציביון מקבוצתו של פרופ' יוסלביץ, ואולגה רסלין וד"ר דיאנה מהלו מהמחלקה לפיסיקה של חומר מעובה, ביקשו המדענים להתקדם צעד נוסף, וליצור מהננו-חוטים מעגלים חשמליים שמתארגנים בעצמם. לשם כך היה עליהם להשיג שליטה מדויקת יותר במיקומם של הננו-חוטים.


כדי לעשות זאת יצרו המדענים מעין "תבנית" בעלת חריצים דקים בגודל אטומי, המכוונת את כיוון התפתחותם של הננו-חוטים, והניחו זרזים המהווים את "גרעין הצמיחה" של הננו-צינור במרכז החריצים. כך עלה בידם לקבל ננו-חוטים בעלי כיוון, אורך ומיקום מוגדרים. בהמשך יצרו המדענים טרנזיסטור מכל אחד מהננו-חוטים שבתבנית, והצליחו ליצור מאות טרנזיסטורים בו זמנית. הננו-חוטים שימשו גם ליצירת רכיב חשמלי מורכב יותר – מעגל לוגי הקרוי Address Decoder, המהווה רכיב חיוני במחשבים. המעגל הלוגי שיצרו תרגם בהצלחה מספרים בינאריים בני 3 ספרות למספרים טבעיים. על בסיס רעיונות ותוצאות ראשוניות אלה, זכה פרופ' יוסלביץ למענק האירופי היוקרתי ERC Advanced Grant.


"השיטה שלנו מאפשרת לקבוע מראש את הסידור של הנו-חוטים כך שיתאימו למעגל החשמלי שנרצה ליצור מהם, במקום 'לכפות' את המעגל החשמלי על המקום אליו הגיעו באקראי הננו-חוטים", מסביר פרופ' יוסלביץ. היכולת ליצור מעגלים חשמליים של מוליכים למחצה שמתארגנים בעצמם באופן יעיל פותחת פתח למיגוון יישומים טכנולוגיים, כמו התקני LED, לייזרים, תאים פוטו-וולטאים, ועוד.
 

תצלום במיקרוסקופ אלקטרונים סורק של מעגל לוגי המבוסס על 14 ננו-חוטים
כימיה
עברית

מדעני מכון ויצמן למדע פיתחו מערכת דו-ממדית דמויית תא חי

עברית

המערכת מאפשרת לעקוב בזמן אמת אחר תהליך ייצור חלבונים

יצירת תא חי מלאכותי, שלם ומתפקד, היא בבחינת חלום מדעי ארוך טווח, שהגשמתו אינה נראית עדיין באופק. אבל מדענים רבים, במקומות שונים בעולם, מנסים להתקדם בדרך אל המטרה הזו, באמצעות פירוק המטלה השלמה למטלות משנה. פרופ' רועי בר-זיו, וחברי קבוצת המחקר שהוא עומד בראשה, מהמחלקה לחומרים ופני שטח במכון ויצמן למדע, ביצעו באחרונה צעד מעודד בתחום זה. הם יצרו מערכת דו-ממדית דמוית תא, על גבי שבב זכוכית. המערכת המלאכותית איפשרה הצצה לאחד התהליכים הבסיסיים ביותר – ועם זאת המורכבים ביותר – של התא החי: ביטוי גנים, כלומר, התהליך שבו מיוצרים חלבונים על פי המידע האצור בגנים. המערכת כללה את "חומרי הגלם" המוכרים של התא: די-אן-אי, אר-אן-אי, חלבונים, וכן את כל המערך הנחוץ לביטוי גנים. המערכת השתמשה בחומרי הגלם, הפעילה את "אמצעי הייצור", וייצרה חלבונים – שאף התארגנו במערכים מורכבים, כפי שמתרחש בטבע. "הרעיון שעמד מאחורי פיתוח המערכת הזו היה לנסות לצפות בהתארגנות של מבנים חלבוניים בזמן אמת, תוך התערבות מזערית, ובסביבה מבוקרת", אומר פרופ' בר-זיו.

המחקר הנוכחי, אותו הובילה תלמידת המחקר יעל היימן, התבסס על מערכת שפיתחו לפני מספר שנים עמיתת המחקר ד"ר שירלי שולמן דאובה ותלמיד המחקר (דאז) ד"ר אמנון בוקסבוים. המערכת מבוססת על שבבי זכוכית זעירים ודקים מאוד – עוביים הוא 8 ננומטר בלבד, עובדה שחייבה מיומנות טכנית גבוהה ביותר בביצוע הניסויים. שבבי הזכוכית צופו בחומר רגיש לאור, ולאחר מכן הוקרנו בקרניים ממוקדות של קרינה אולטרה-סגולה. הקרינה גורמת לעירור כימי של החומר, דבר שמאפשר לקשור אליו חומרים רצויים, במיקומים מדויקים: באזור אחד על השבב חיברו המדענים מולקולת די-אן-אי אשר מקודדת לחלבון מסומן בצבע ירוק זוהר, ובמיקום אחר, בסמוך, הם חיברו נוגדנים שיודעים "לתפוס" את החלבון הצבעוני.

המדענים הציפו את השבב במיצוי שהפיקו מחיידקים, והתבוננו בו באמצעות מיקרוסקופ פלורסנטי. התוצאה: האזור בו מוקמו הנוגדנים נצבע בירוק זוהר. כלומר, מולקולות הדי-אן-אי שעל השבב עברו תהליך שיעתוק למולקולת אר-אן-אי (תוך שימוש בחומרי הגלם שבחיידקים), ומולקולות האר-אן-אי תורגמו לחלבונים ירוקים, שנתפסו על-ידי הנוגדנים.
 
איור של השבב, אליו מחוברים גדילי די-אן-אי (באפור), ולצידם נוגדנים (בכחול). הדי-אן-אי עובר שיעתוק למולקולות אר-אן-אי (באדום), אשר עוברות תרגום בריבוזום (צהוב) לחלבון צבוע בירוק זוהר - שנתפס על-ידי הנוגדנים
 

בשלב הבא בקשו המדענים לצפות בהתארגנות מבנים מורכבים של חלבונים – כדוגמת אלה שיוצרים בטבע את הריבוזום או מעטפות של נגיפים. לצורך כך הם קשרו לשבב גן שמקורו בנגיף, שהחלבונים המיוצרים ממנו מתארגנים באופן עצמאי במבנה של צינור. ואכן, בדיקה באמצעות מיקרוסקופ אלקטרונים חודר, בעזרתה של עמיתת המחקר ד"ר שרון וולף מיחידת המיקרוסקופיה האלקטרונית, הראתה כמות גדולה של צינורות זעירים באזורים בהם נקשרו נוגדנים לשבב.

תהליכים רבים בטבע מתרחשים בשיתוף פעולה של מספר חלבונים, ולכן, בניסוי האחרון נבדקו יחסי גומלין בין שני חלבונים שונים. שוב קובע לשבב גן המקודד לחלבון צבוע בירוק, אך הפעם התמיסה שהציפה אותו הכילה גם גן נוסף, המקודד לחלבון צבוע באדום. הנוגדנים בהם השתמשו הפעם מסוגלים לתפוס את שני החלבונים ללא אבחנה. תצפית במיקרוסקופ הראתה כי נוצרה הפרדה מרחבית מדורגת בין שני החלבונים: ריכוז החלבון הירוק היה גבוה מאוד בנוגדנים הסמוכים לגנים מהם יוצר, והלך וירד ככל שהתרחק מהם. את מקומו תפס בהדרגה החלבון האדום, שריכוזו הגבוה ביותר היה בנוגדנים המרוחקים מהגנים. ממצאי המחקר התפרסמו באחרונה בכתב-העת המדעי Nature Nanotechnology.

"המחקר שלנו מוכיח כי אכן אפשר לבנות 'פס ייצור' חוץ תאי של חלבונים, ובאמצעותו להתבונן באופן בו חלבונים נוצרים, מתארגנים במבנים, ומקיימים יחסי גומלין" אומר פרופ' בר-זיו. מלבד האפשרות לתצפית בחלבונים "פסיביים", יתכן כי המערכת תאפשר, בהמשך, גם ליצור מבנים חלבוניים מורכבים ו"פעילים" לפי דרישה.

בדיקת יחסי גומלין בין שני חלבונים. ריכוז החלבון האדום היה גבוה ביותר בנוגדנים המרוחקים מהגנים (מימין), ואילו ריכוז החלבון הירוק היה גבוה ביותר בנוגדנים הקרובים לגנים מהם נוצר (משמאל)
 
 
בדיקת יחסי גומלין בין שני חלבונים. ריכוז החלבון האדום היה גבוה ביותר בנוגדנים המרוחקים מהגנים (מימין), ואילו ריכוז החלבון הירוק היה גבוה ביותר בנוגדנים הקרובים לגנים מהם נוצר (משמאל)
כימיה
עברית

חוק וסדר: מדעני המכון הצליחו לגדל ננו-חוטים ארוכים ומסודרים

עברית
למרות יתרונותיהם הבולטים כמוליכים למחצה, ננו-חוטים הם יצורים לא ממושמעים ולא מסודרים, ולכן קשה לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם בתעשיית האלקטרוניקה והאלקטרו-אופטיקה. פרופ' ארנסטו יוסלביץ וחברי קבוצת המחקר שלו במכון ויצמן למדע, גילו דרך לגדל ננו-חוטים של חומר מוליך למחצה באופן אופקי על משטח, והצליחו לראשונה לכוון אותם לגדול במבנים מסודרים באורך מילימטר – ארוכים פי 100 מננו-חוטים המתקבלים בשיטות אחרות. מוליכים-למחצה בעלי מבנים מסודרים עומדים בבסיס מרבית הטכנולוגיות המתקדמות, ומחקר זה עשוי להוביל לפיתוח מוליכים למחצה בעלי תכונות חשמליות ואופטיות משופרות, המתאימים למיגוון רחב של שימושים, כמו טרנזיסטורים, התקני LED, לייזרים, תאים פוטו-וולטאיים ועוד.

תוצאות המחקר, שהתפרסמו זה עתה בכתב העת המדעי Science, מראות, כי כאשר הננו-חוטים גדלים במאוזן על משטח מדורג או מחורץ, לפני השטח יש השפעה מכוונת חזקה על היווצרותם. כתוצאה מכך נוצרים מבנים מסודרים וארוכים. בניגוד לכך, השיטות הנהוגות כיום לייצור ננו-חוטים במאונך על פני שטח מובילות ליצירת ננו-חוטים קצרים יותר ובעלי צורה לא מסודרת, שאיכותם נופלת בהרבה מאלה הנוצרים בשיטה החדשה.
 
תמונת אילוסטרציה של ננו-חוטים גדלים במסודר לאורך חריצים במשטח
 

פרופ' יוסלביץ, תלמיד המחקר דוד צביון והחוקר הבתר-דוקטוריאלי מרק שוורצמן מהמחלקה לחומרים ופני שטח שבפקולטה לכימיה לקחו גביש של ספיר – החומר המשמש מצע לגידול המוליך למחצה – וחתכו אותו בזוויות שונות ביחס למישור הגביש. באופן זה נוצרו על פני השטח מספר תבניות: חלקה, מדורגת, או מחורצת כמו אקורדיון. לאחר מכן הם גידלו על משטחים אלה – במאוזן – ננו-חוטים של מוליך למחצה הקרוי גליום ניטריד, כשהם משתמשים בשיטה המשמשת בדרך כלל לגידול ננו-חוטים במאונך למשטח. למעשה, הגורם שהגביל את יעילות השימוש בשיטה זו עד כה, הוא הקושי של הננו-חוטים להתארגן במבנים מסודרים, והצורך "לקצור" את הננו-חוטים המאונכים כדי לסדר אותם לאחר מכן במאוזן.

פרופ' יוסלביץ: "הופתענו לגלות כי התכונות האופטיות והחשמליות של הננו-חוטים שגידלנו היו טובות לפחות כמו של ננו-חוטים שגדלים במאונך – ואף עלו עליהם, משום שגידול מוליכים למחצה על פני השטח גורם בדרך כלל לפגמים שפוגעים באיכותם".

למרות שעדיין לא ברור בדיוק כיצד מתרחשת גדילתם האופקית של הננו-חוטים, פרופ' יוסלביץ וחברי צוותו סבורים כי היכולת לשלוט בו זמנית על ייצורם של ננו-חוטים איכותיים ועל סידורם, עשויה לפתוח פתח למיגוון יישומים טכנולוגיים.
 
 
תצלום של הננו-חוטים במיקרוסקופ אלקטרונים סורק
 
 
 
כימיה
עברית

במקום הנכון, בכיוון הנכון

עברית
 
מימין: ד"ר מרק שוורצמן, פרופ' ארנסטו יוסלביץ ודוד ציביון. ארגון עצמיאחד האתגרים הגדולים הניצבים לפני מדענים שעוסקים בננו- אלקטרוניקה דומה מאוד לזה המעסיק הורים לילדים קטנים: כיצד מלמדים אותם "להסתדר לבד". הרכיבים הננו-אלקטרוניים הם קטנים כל כך, עד שאין שום סיכוי ליצור אותם באמצעות סידור חיצוני. יש "לסמוך עליהם" שיתארגנו באופן עצמאי, וליצור עבורם את התנאים שיאפשרו זאת.
 
מאמץ רב בתחום הארגון העצמי מושקע בננו-חוטים של חומרים מוליכים למחצה – אבני הבניין הבסיסיות של רכיבים אלקטרוניים – אך ההצלחות בתחום זה היו, עד לאחרונה, מוגבלות. מדענים פיתחו אמנם שיטות לגידול ננו-חוטים באופן אנכי על משטח, אך צורתם אינה מסודרת והם מגיעים לאורך קצר למדי. בזאת לא מסתיימים הקשיים: לאחר תהליך הגידול יש "לקצור" את הננו-חוטים, להניח אותם בצורה אופקית, לחפש היכן בדיוק הם נפלו (שכן הנפילה היא אקראית), ורק אז ליצור מהם מעגלים חשמליים. צוות מדענים בראשות פרופ' ארנסטו יוסלביץ, מהמחלקה לחומרים ופני שטח במכון ויצמן למדע, הצליח להתגבר על המגבלות האלה, וייצר לראשונה ננו-חוטים המתארגנים באופן עצמאי, תוך שליטה מלאה במיקומם, בכיוונם ובאורכם. תהליך הייצור המבוקר והמסודר איפשר למדענים להרכיב מאות טרנזיסטורים ושערים לוגיים פעילים מהננו-חוטים במקום בו הם נוצרו.
 
תצלום במיקרוסקופ אלקטרונים סורק של מעגל לוגי המבוסס על 14 ננו-חוטים
 
ההישג הנוכחי, שהתפרסם באחרונה בכתב-העת המדעי PNAS, מבוסס על שיטה שפיתח פרופ' יוסלביץ לפני כשנתיים לגידול ננו-חוטים בצורה אופקית ומסודרת. במחקר הנוכחי, בו השתתפו ד"ר מרק שוורצמן ודוד ציביון מקבוצתו של פרופ' יוסלביץ, ואולגה רסלין וד"ר דיאנה מהלו מהמחלקה לפיסיקה של חומר מעובה, ביקשו המדענים להתקדם צעד נוסף, וליצור מהננו-חוטים מעגלים חשמליים שמתארגנים בעצמם. לשם כך היה עליהם להגיע לשליטה מדויקת יותר במיקומם של הננו-חוטים.
 
כדי לעשות זאת יצרו המדענים מעין "תבנית" בעלת חריצים דקים בגודל אטומי, המכוונת את כיוון התפתחותם של הננו-חוטים, והניחו זרזים, המהווים את "גרעין הצמיחה" של הננו-צינור, במרכז החריצים. כך עלה בידם לקבל ננו-חוטים בעלי כיוון, אורך ומיקום מוגדרים. בהמשך יצרו המדענים טרנזיסטור מכל אחד מהננו-חוטים שבתבנית, והצליחו ליצור מאות טרנזיסטורים בעת ובעונה אחת. הננו-חוטים שימשו גם ליצירת רכיב חשמלי מורכב יותר – מעגל לוגי הקרוי Address Decoder, המהווה רכיב חיוני במחשבים. המעגל הלוגי שיצרו תירגם בהצלחה מספרים בינאריים בני שלוש ספרות למספרים טבעיים. בזכות רעיונותיו ותוצאות ראשוניות אלה זכה פרופ' יוסלביץ למענק האירופי היוקרתי ERC Advanced Grant.
 
"השיטה שלנו מאפשרת לקבוע מראש את הסידור של הנו-חוטים כך שיתאימו למעגל החשמלי שנרצה ליצור מהם, במקום 'לכפות' את המעגל החשמלי על המקום שאליו הגיעו באקראי הננו-חוטים", מסביר פרופ' יוסלביץ. היכולת ליצור מעגלים חשמליים של מוליכים למחצה אשר מתארגנים בעצמם באופן יעיל פותחת פתח למיגוון יישומים טכנולוגיים, כמו התקני LED, לייזרים, תאים פוטו-וולטאים, ועוד.
 
 
מימין: ד"ר מרק שוורצמן, פרופ' ארנסטו יוסלביץ ודוד ציביון. ארגון עצמי
כימיה
עברית

מולקולה במעגל

עברית
מימין: נטלי קוריץ, נירית צורי, דויד רחמילביץ', תמר ילין, רן ורדימון (עומד), ד"ר אורן טל (יושב) ומרינה קליאונסקי. אות חשמלי
 
 
 
מגמת המיזעור המתמשכת של ההתקנים האלקטרוניים נתקלת בקשיים לא מבוטלים כשהיא מגיעה לסדרי גודל ננומטריים. המדענים יודעים להוליך חשמל דרך מולקולה בודדת, ואף לנצל את מבנה המולקולה, כדי להשפיע על התנהגות הזרם החשמלי העובר דרכה (בדומה לדרך שבה קובע מבנה של מולקולה מסוימת המשמשת כתרופה את פעילותה הכימית והרפואית). כך, למשל, אפשר לייצר מולקולות המתנהגות כמתג חשמלי או כמעין שסתום, המאפשר לזרם לזרום בכיוון מועדף.
 
כדי להשתמש במולקולות כאלה כבהתקנים אלקטרוניים, מבקשים המדענים לחבר אותן לחוטי חשמל זעירים. אלא שעד כה אפשר היה להעביר זרם חשמלי דרך מולקולות בודדות רק כאשר הן לכודות בין שני חוטים מוליכי חשמל הגדולים מהן בכמה סדרי גודל. ד"ר אורן טל ותלמידי המחקר תמר ילין, רן ורדימון ונטליה קוריץ, מהמחלקה לפיסיקה כימית במכון ויצמן למדע, עשו באחרונה צעד משמעותי לקראת שיפור היכולת הזאת. הם הצליחו לחבר מולקולה אורגנית בודדת לחוט החשמל הקטן ביותר בטבע: שרשרת של אטומי המתכת פלטינה.
 
המדענים לכדו מולקולה בודדת בין שני חוטי פלטינה הגדולים בהרבה מהמולקולה -  ומיד אחר כך הגדילו את המרחק בין החוטים. בשלב זה "נשלפים" אטומי פלטינה מהאלקטרודות בזה אחר זה, ויוצרים שרשרות אטומיות הקשורות למולקולה מצד אחד ולאחד מחוטי המתכת מצד שני. ממצאים אלו תוארו באחרונה במאמר שפורסם בכתב-העת המדעי Nano Letters.
 
החוקרים גילו, כי ההולכה החשמלית של המבנה החדש אינה נפגעת כאשר מאריכים את השרשרת האטומית – תכונה שימושית כאשר מעוניינים בהעברת אות חשמלי למרחק, מבלי שעוצמתו תפחת. בניסויים עם מולקולות אורגניות שונות התגלה, כי היכולת לחווט מולקולה אורגנית בודדת בעזרת שרשרת של אטומי פלטינה אינה מוגבלת למבנה מולקולה יחיד, ואפשר להשתמש בשיטה זו בעבודה עם מולקולות שונות.
 
הבנת תכונות המבנה החדש ואופי הקשר הכימי בין שרשרת האטומים והמולקולה התאפשרו הודות לשימוש במודלים חישוביים שפיתחו חברי קבוצות המחקר של פרופ' ליאור קרוניק מהמחלקה לחומרים ופני שטח במכון ויצמן למדע, ופרופ' פרדיננד אברס מהמכון הטכנולוגי קרלסרוהה שבגרמניה.
 
השימוש במבנה החדש מאפשר כיום למדענים לחקור את תכונות ההולכה החשמלית של מולקולה בודדת כאשר היא קשורה לחוט חשמל בעל ממדים דומים. המדענים אומרים, כי שימוש בתכונות האלקטרוניות המיוחדות של שטח המגע בין מבנים ננומטריים ממשפחות שונות (כלומר, מולקולות אורגניות ושרשרות של אטומי מתכת), עשוי להוות כלי חדש לשליטה בזרם החשמלי ברמה האטומית.
מימין: נטלי קוריץ, נירית צורי, דויד רחמילביץ', תמר ילין, רן ורדימון (עומד), ד"ר אורן טל (יושב) ומרינה קליאונסקי. אות חשמלי
כימיה
עברית

החיים על שבב

עברית

האם אפשר לבנות "פס ייצור" חוץ-תאי של חלבונים?

 
 
מימין: ד"ר שרון וולף, פרופ' רועי בר-זיו, ד"ר שירלי שולמן דאובה ויעל היימן. ביטוי גנים
 
יצירת תא חי מלאכותי, שלם ומתפקד, היא בבחינת חלום מדעי ארוך טווח, שהגשמתו אינה נראית עדיין באופק. אבל מדענים רבים, במקומות שונים בעולם, מנסים להתקדם בדרך אל המטרה הזו באמצעות פירוק המטלה השלמה למטלות משנה. פרופ' רועי בר-זיו, וחברי קבוצת המחקר שהוא עומד בראשה, מהמחלקה לחומרים ופני שטח במכון ויצמן למדע, ביצעו באחרונה צעד מעודד בתחום זה. הם יצרו מערכת דו-ממדית דמויית תא, על גבי שבב זכוכית. המערכת המלאכותית איפשרה הצצה לאחד התהליכים הבסיסיים ביותר – ועם זאת המורכבים ביותר – המתרחשים בתא החי: ביטוי גנים, כלומר, התהליך שבו מיוצרים חלבונים על פי המידע האצור בגנים. המערכת כללה את "חומרי הגלם" המוכרים של התא: די-אן-אי, אר-אן-אי, חלבונים, וכן את כל המערך הנחוץ לביטוי גנים. המערכת השתמשה בחומרי הגלם, הפעילה את "אמצעי הייצור", וייצרה חלבונים – שאף התארגנו במערכים מורכבים, כפי שמתרחש בטבע. "הרעיון שעמד מאחורי פיתוח המערכת הזו היה לנסות לצפות בהתארגנות של מבנים חלבוניים בזמן אמת, תוך התערבות מזערית, ובסביבה מבוקרת", אומר פרופ' בר-זיו.
 
השבב, אליו מחוברים גדילי די-אן-אי (באפור), ולצידם נוגדנים (בכחול). הדי-אן-אי עובר שיעתוק למולקולות אר-אן-אי (באדום), אשר עוברות תרגום בריבוזום (צהוב) לחלבון צבוע בירוק זוהר - שנתפס על-ידי הנוגדנים

 

המחקר הנוכחי, אותו הובילה תלמידת המחקר יעל היימן, התבסס על מערכת שפיתחו לפני מספר שנים עמיתת המחקר ד"ר שירלי שולמן דאובה ותלמיד המחקר (דאז) ד"ר אמנון בוקסבוים. המערכת מבוססת על שבבי זכוכית זעירים ודקים מאוד – עוביים הוא 8 ננומטר בלבד, עובדה שחייבה מיומנות טכנית גבוהה ביותר בביצוע הניסויים. שבבי הזכוכית צופו בחומר רגיש לאור, ולאחר מכן הוקרנו בקרניים ממוקדות של קרינה אולטרה-סגולה. הקרינה גורמת לעירור כימי של החומר, דבר שמאפשר לקשור אליו חומרים רצויים, במיקומים מדויקים: באיזור אחד על השבב חיברו המדענים מולקולת די-אן-אי אשר מקודדת לחלבון המסומן בצבע ירוק זוהר, ובמיקום אחר, בסמוך, הם חיברו נוגדנים שיודעים "לתפוס" את החלבון הצבעוני.
 
המדענים הציפו את השבב במיצוי שהפיקו מחיידקים, והתבוננו בו באמצעות מיקרוסקופ פלואורסצנטי. התוצאה: האיזור בו מוקמו הנוגדנים נצבע בירוק זוהר. כלומר, התרחש תהליך שיעתוק של מולקולות הדי-אן-אי שעל השבב למולקולת אר-אן-אי (תוך שימוש בחומרי הגלם שבחיידקים), ומולקולות האר-אן-אי תורגמו לחלבונים ירוקים – שנתפסו על-ידי הנוגדנים.

 

 
בדיקת יחסי גומלין בין שני חלבונים. ריכוז החלבון האדום היה גבוה ביותר בנוגדנים המרוחקים מהגנים (מימין), ואילו ריכוז החלבון הירוק היה גבוה ביותר בנוגדנים הקרובים לגנים מהם נוצר (משמאל)
 

 

בשלב הבא ביקשו המדענים לצפות בהתארגנות מבנים מורכבים של חלבונים – כדוגמת אלה שיוצרים בטבע את הריבוזום או מעטפות של נגיפים. לצורך זה הם קשרו לשבב גן שמקורו בנגיף, אשר החלבונים המיוצרים ממנו מתארגנים באופן עצמאי במבנה של צינור. ואכן, בדיקה באמצעות מיקרוסקופ אלקטרונים חודר, בעזרתה של עמיתת המחקר ד"ר שרון וולף מיחידת המיקרוסקופיה האלקטרונית, הראתה כמות גדולה של צינורות זעירים באזורים בהם נקשרו נוגדנים לשבב.
 
תהליכים רבים בטבע מתרחשים בשיתוף פעולה של מספר חלבונים, ולכן, בניסוי האחרון נבדקו יחסי גומלין בין שני חלבונים שונים. שוב קובע לשבב גן המקודד לחלבון צבוע בירוק, אך הפעם הכילה התמיסה שהציפה אותו גם גן נוסף, המקודד לחלבון צבוע באדום. הנוגדנים בהם השתמשו הפעם מסוגלים לתפוס את שני החלבונים ללא הבחנה. תצפית במיקרוסקופ הראתה, כי נוצרה הפרדה מרחבית מדורגת בין שני החלבונים: ריכוז החלבון הירוק היה גבוה מאוד בנוגדנים הסמוכים לגנים שמהם יוצר, והלך וירד ככל שהתרחק מהם. את מקומו תפס בהדרגה החלבון האדום, שריכוזו הגבוה ביותר היה בנוגדנים המרוחקים מהגנים. ממצאי המחקר התפרסמו באחרונה בכתב-העת המדעי Nature Nanotechnology.
 
"המחקר שלנו מוכיח, כי אכן אפשר לבנות 'פס ייצור' חוץ-תאי של חלבונים, ובאמצעותו להתבונן באופן בו חלבונים נוצרים, מתארגנים במבנים, ומקיימים יחסי גומלין", אומר פרופ' בר-זיו. מלבד האפשרות לתצפית בחלבונים "פסיביים", ייתכן כי המערכת תאפשר, בהמשך, גם ליצור מבנים חלבוניים מורכבים ו"פעילים" לפי דרישה. 
 
 
 
 
 
כימיה
עברית

חוק וסדר

עברית
 
 
מימין: דוד צביון, פרופ' ארנסטו יוסלביץ וד"ר מרק שוורצמן. גדילה אופקית
 
 
למרות יתרונותיהם הבולטים כמוליכים למחצה, ננו-חוטים הם יצורים לא ממושמעים ולא מסודרים, ולכן קשה לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם בתעשיית האלקטרוניקה והאלקטרו-אופטיקה. פרופ' ארנסטו יוסלביץ וחברי קבוצת המחקר שלו במכון ויצמן למדע גילו דרך לגדל ננו-חוטים של חומר מוליך למחצה באופן אופקי על משטח, והצליחו לראשונה לכוון אותם לגדול במבנים מסודרים באורך מילימטר – ארוכים פי 100 מננו-חוטים המתקבלים בשיטות אחרות. מוליכים-למחצה בעלי מבנים מסודרים עומדים בבסיס מרבית הטכנולוגיות המתקדמות, ומחקר זה עשוי להוביל לפיתוח מוליכים למחצה בעלי תכונות חשמליות ואופטיות משופרות, המתאימים למיגוון רחב של שימושים, כמו טרנזיסטורים, התקני LED, לייזרים, תאים פוטו-וולטאיים ועוד.
 
תמונה במיקרוסקופ אלקטרונים סורק של ננו-חוטים עשויים גליום-ניטריד, הגדלים במסודר על גביש ספירתוצאות המחקר, שהתפרסמו בכתב העת המדעי Science, מראות כי כאשר הננו-חוטים גדלים במאוזן על משטח מדורג או מחורץ, יש לפני השטח השפעה מכוונת חזקה על היווצרותם. כתוצאה מכך נוצרים מבנים מסודרים וארוכים. בניגוד לכך, השיטות הנהוגות כיום לייצור ננו-חוטים במאונך על פני שטח מובילות ליצירת ננו-חוטים קצרים יותר ובעלי צורה לא מסודרת, שאיכותם נופלת בהרבה מאלה הנוצרים בשיטה החדשה.
 
פרופ' יוסלביץ, תלמיד המחקר דוד צביון, והחוקר הבתר-דוקטוריאלי ד"ר מרק שוורצמן מהמחלקה לחומרים ופני שטח שבפקולטה לכימיה, לקחו גביש של ספיר – החומר המשמש מצע לגידול המוליך למחצה – וחתכו אותו בזוויות שונות ביחס למישור הגביש. כך נוצרו על פני השטח מספר תבניות: חלקה, מדורגת, או מחורצת כמו אקורדיון. לאחר מכן הם גידלו על משטחים אלה – במאוזן – ננו-חוטים של מוליך למחצה הקרוי גליום ניטריד, כשהם משתמשים בשיטה המשמשת בדרך כלל לגידול ננו-חוטים במאונך למשטח. למעשה, הגורם שהגביל את יעילות השימוש בשיטה זו עד כה הוא הקושי של הננו-חוטים להתארגן במבנים מסודרים, והצורך "לקצור" את הננו-חוטים המאונכים כדי לסדר אותם לאחר מכן במאוזן.
 
פרופ' יוסלביץ: "הופתענו לגלות, כי התכונות האופטיות והחשמליות של הננו- חוטים שגידלנו היו טובות לפחות כמו אלו של ננו-חוטים שגדלים במאונך – ואף עלו עליהן, משום שגידול מוליכים למחצה על פני השטח גורם בדרך כלל פגמים שפוגעים באיכותם".
 
למרות שעדיין לא ברור בדיוק כיצד מתרחשת גדילתם האופקית של הננו-חוטים, פרופ' יוסלביץ וחברי צוותו סבורים כי היכולת לשלוט בעת ובעונה אחת על ייצורם של ננו-חוטים איכותיים ועל סידורם עשויה לפתוח פתח למיגוון יישומים טכנולוגיים.

 

ננו-עוגה

חברי קבוצת המחקר של פרופ' ארנסטו יוסלביץ חיכו בסבלנות לשמוע מדוע קרא להם לפגישה דחופה, ובסופו של דבר נכנס יוסלביץ לחדר, ובידיו עוגה ובקבוק שמפניה. כעבור כמה רגעים בהם בהו בקישוטים המוזרים שעל העוגה, הם הבינו כי המאמר שכתבו על הננו- חוטים התקבל לכתב העת Science. את עוגת הננו-חוטים – על בסיס טורט תפוזים שאפתה אשתו – עיצב יוסלביץ בעצמו. כדי לדמות את פני השטח של גביש הספיר הוא חרץ חריצים בעוגה, וכיסה אותם בשוקולד לבן מומס. הננו-חוטים עוצבו מבצק סוכר בצבע צהוב. ו"הדובדבן שבקצפת" – שקדים מסוכרים בצבע כסף, בקצהו של כל ננו-חוט צהוב, הזכירו את ננו-חלקיקי הניקל המשמשים כזרזים ליצירת הננו-חוטים.
 
תמונה במיקרוסקופ אלקטרונים סורק של ננו-חוטים עשויים גליום-ניטריד, הגדלים במסודר על גביש ספיר
כימיה
עברית

גשר צר מאוד

עברית
 
מימין: רן ורדימון, רגב בן-צבי, ד"ר אורן טל, רועי קזז ותמר ילין. הולכה ותנודה
 
 
האם ניתן לייצר רכיבים אלקטרוניים שגודלם אינו עולה על זה של מולקולה בודדת? ואם נצליח לשלב רכיבים כאלה בתוך מעגלים חשמליים, האם הם יפעלו בדומה לחומרים המקובלים, הגדולים, או שאולי יהיו להם תכונות מיוחדות, שיאפשרו ליצור מערכות חדשות לחלוטין?

ד"ר אורן טל, שמקים בימים אלה את מעבדתו החדשה במחלקה לפיסיקה כימית בפקולטה לכימיה שבמכון ויצמן למדע, סבור שהדרך הנכונה לענות על השאלות האלה היא לחקור את ההיבטים הבסיסיים ביותר של הולכת אלקטרונים דרך מולקולות בודדות. "אנו מעוניינים להבין את העקרונות הבסיסיים של הולכת אלקטרונים דרך ננו-מבנים. מולקולות הן ננו-מבנים מעניינים במיוחד, שכן ניתן לשלוט בצורה טובה במבנה המולקולה, בהרכבה האטומי ובאופי הקשר בין האטומים. תכונה זו מאפשרת לנו לחקור את הקשר בין מבנה המולקולה להתנהגות זרם האלקטרונים העובר דרכה. הבנה עמוקה של הקשר בין מבנה להולכה תאפשר לנו לשלוט בזרם האלקטרוני בסקאלה הננומטרית, ואף עשויה להוביל, בעתיד, לפריצות דרך טכנולוגיות. בנוסף, ייתכן שבמהלך המחקר אף נלמד דברים חדשים על העולם בו אנו חיים", אומר ד"ר טל.

כדי לחקור את המולקולות, על ד"ר טל לתפוס אותן תחילה. לצורך כך הוא משחרר מולקולות לתוך חלל של תא ריק (ואקום), שמקורר לטמפרטורה של ארבע מעלות מעל האפס המוחלט (269 מעלות צלסיוס מתחת לאפס). מלכודת המולקולות שלו עשויה מחוט מתכת המחובר לבסיס גמיש. כשהבסיס נדחף מלמטה הוא מתכופף, החוט נמתח ונקרע בנקודה מסוימת - שהייתה חלשה מראש. בעקבות זאת נפתח רווח בין שני מקטעי החוט, שגודלו מאפשר כניסת מולקולה אחת.

באמצעות מדידת הזרם העובר דרך החוט יכול ד"ר טל לדעת אם נתפסה מולקולה ברווח בין מקטעי החוט (האלקטרודות), ולבדוק מה קורה לה כשאלקטרונים עוברים דרכה. מכיוון שהבסיס המתכופף מאפשר לשלוט במרחק בין האלקטרודות בדיוק מסדר גודל של מאית האנגסטרום (אנגסטרום היא עשירית מיליונית המילימטר), ניתן למתוח את הגשר המולקולרי שנוצר, ולבחון את השפעת המתיחה על ההולכה ואף על תנודות המולקולה. למעשה, המולקולה שנלכדה הופכת לחלק ממעגל חשמלי שכולל את המולקולה ושתי האלקטרודות. כיצד משפיעה המולקולה על זרם האלקטרונים במעגל החשמלי? האם תכונות המולקולה משתנות, או תכונות האלקטרודות? המולקולות בניסויים של ד"ר טל נקשרות ישירות לאלקטרודות, ובמקרים רבים, לאופי הקשר הכימי שנוצר יש השפעה נכבדה על תכונות ההולכה של הגשר המולקולרי.
 
אילוסטרציהבמחקרו הבתר-דוקטוריאלי חקר ד"ר טל מולקולות פשוטות, כגון מימן מים ובנזן. מאז, ד"ר טל ותלמידי המחקר במעבדתו, תמר ילין ורן ורדימון, התקדמו למולקולות מורכבות יותר, הקרויות אוליגואצנים (oligoacenes), אשר מורכבות מיחידות חוזרות של טבעות פחמניות. המולקולה הבסיסית ביותר במשפחה הזאת, בנזן, היא טבעת פשוטה המכילה שישה אטומי פחמן. מולקולת הבנזן גולשת אל בין האלקטרודות בניצב אליהן, ובזמן מתיחת הגשר המולקולרי היא נוטה על צידה, כך שהחפיפה עם האלקטרודות קטנה. תנועה זו משנה את מוליכות המולקולה, באופן דומה לעמעם. השימוש באוליגואצנים מאפשר לחקור את התנאים בהם ההולכה של הגשר המולקולרי גבוהה כשל הולכת אטומי מתכת.
 
מה גורם לגשר המולקולרי להיות מוליך טוב או רע יותר? במילים אחרות, מה קובע את מעבר אלקטרונים דרכו? כל גשר מולקולרי מגביל את זרם האלקטרונים דרכו למספר ערוצי הולכה בעלי יכולת הולכה מוגבלת. ד"ר טל מזהה את הערוצים האלה באמצעות שיטה מיוחדת, המאפשרת לו "להאזין לרעש" הנוצר כתוצאה מהחזרת חלק מהאלקטרונים אל האלקטרודה ממנה באו.

מחקר נוסף שמתכנן ד"ר טל לבצע במעבדתו במכון ויצמן למדע קשור לתחום חדש - "ספינטרוניקה". הספינטרוניקה מבוססת על שימוש בתכונת הספין האלקטרוני בנוסף לתכונת המטען, לצורך יצירת התקנים אלקטרונים. הספין של האלקטרונים יכול להימצא באחד משני מצבים: למעלה או למטה. התקנים ספינטרוניים עשויים להיות יעילים מאוד מבחינת צריכת האנרגיה ומהירות פעולתם, ובעיקר לאפשר פעולות שאינן ניתנות לביצוע על ידי התקנים אלקטרוניים רגילים. כדי לפתח מעגלים ספינטרונים, על המדענים לפתח דרך מבוקרת שבאמצעותה יוכלו לשלוט במצבי הספין ולשמור עליהם. ד"ר טל מתכוון ללכוד מולקולות בעלות צורות מעניינות, לדוגמה מולקולות בעלות סימטריה כיראלית. הוא סבור שתנועת אלקטרונים במבנה דמוי בורג עשויה, בתנאים מסוימים, להעניק עדיפות להולכת ספינים בעלי מצב מסוים. 
   

אישי

אורן טל גדל במושב רמות-השבים. לאחר שסיים תואר שני בכימיה במכון ויצמן למדע המשיך ללימודי תואר שלישי במחלקה להנדסה אלקטרונית באוניברסיטת תל אביב, בתחום האלקטרוניקה הפיסיקלית. במחקרו הבתר-דוקטוריאלי, במחלקה לפיסיקה באוניברסיטת ליידן, הולנד, התחיל ד"ר טל במחקריו העוסקים בלכידת מולקולות בודדות, במטרה לחקור את התכונות החשמליות שלהן. "הכרתי שלושה תחומי מחקר שונים - כימיה, הנדסה ופיסיקה - המתאפיינים בצורת חשיבה שונה, אבל הנושא הבסיסי של המחקר  - הולכת אלקטרונים במבנים מולקולרים - נשאר זהה", הוא אומר.
 
ד"ר אורן טל נשוי לשירי, ואב ליהונתן, בן שלוש, ולליה, בת שנה. התחביבים שלו כוללים את אמנות הלחימה היפנית אייקידו, ציור ומוסיקה.
 
 
 
מימין: רן ורדימון, רגב בן-צבי, ד"ר אורן טל, רועי קזז ותמר ילין. הולכה ותנודה
כימיה
עברית

קשיי קליטה

עברית
 
 
"אם נשבור מטבע זהב לשניים", אומר ד"ר דן אורון שהצטרף באחרונה למחלקה לפיסיקה של מערכות מורכבות במכון ויצמן למדע, "יהיו לשני החלקים אותן תכונות בסיסיות שיש למטבע המקורי. המצב שונה לגמרי כאשר מדובר בחלקיק זהב שגודלו כמה אלפי אטומים בלבד. במקרה זה, בין היתר, צבעם של החלקים שנשבור ממנו יהיה שונה מזה של החלקיק השלם".
 
אנו רואים צבע כאשר קרני האור נבלעות בעצמים או מוחזרות מהם, אבל כשמדובר בעצמים שגודלם אינו עולה על זה של אורך הגל של האור, מתחוללות תופעות מוזרות. למעשה, כשיורדים למידות הננו (מיליארדית המטר), רוב תכונות החומרים המוכרים לנו משתנות באופן משמעותי. ד"ר אורון חוקר את המאפיינים של ננו-גבישים. הוא מבקש להבין את החוקים השולטים בתכונותיהן של פיסות חומר בגודל מולקולת חלבון, פחות או יותר, ולומד כיצד אפשר ליישם את החוקים והתכונות שלהם. "הכימיה האי-אורגנית המסורתית העניקה לנו מספר מצומצם של מנגנונים ליצירת חומרים חדשים - בעיקר באמצעות שינוי ההרכב הכימי והמבנה הגבישי של החומר. ננו-חלקיקים, שהתכונות שלהם תלויות גם בגודל, בצורה ובמבנה המרחבי, עשויים לפתוח בפנינו אפשרות ליצור מיגוון עצום של חומרים בעלי תכונות שאי-אפשר להגיע אליהן באמצעים אחרים", הוא אומר.
 
מבט חטוף בשתיים מעבודותיו האחרונות של ד"ר אורון מדגים את השימושים האפשריים הרבים של ננו-חלקיקים: באחת, הוא יוצר ננו-חלקיקים ייחודיים אשר מסוגלים להאיר מולקולות מתחת למיקרוסקופ; בשנייה, הננו-חלקיקים מהווים בסיס לסוג חדש של קולט קרינת שמש.

הננו-חלקיקים של ד"ר אורון הם מוליכים למחצה. כשמפריעים להם, למשל, באמצעות פגיעת פוטון (חלקיק אור), גורמים לעירור קצר של אלקטרון, כך שבחומר נשאר "חור" בעל מטען חיובי. כאשר האלקטרון המעורר חוזר אל תוך החור, נפלט אור בצבע מסוים. ומה קורה כשגורמים לעירור של שני אלקטרונים בננו-חלקיק אחד? האם המטענים החשמליים בתוך הננו-גביש פועלים זה על זה? האם הם מושכים או אולי דוחים אחד את השני? ד"ר אורון גילה, כי אפשר לגרום לדחייה חזקה באמצעות הוספת מספר אטומים של יסוד אחר לתוך הננו-חלקיקים. התוספת הזאת יוצרת מעין "כלוב" שלוכד מטען חיובי יחיד, וכך דוחה את המטען השני. במצב זה, האור שנפלט מהחלקיק משנה את צבעו.
 
במיקרוסקופים יכולים ננו-חלקיקים שמשנים את צבעם לשמש לסימון. כיום, לצורך דימות תלת-ממדי, נוהגים להשתמש בסוג מסוים של מיקרוסקופים אשר מבוססים על בליעה בו זמנית של שני פוטונים בסמן המוצמד לעצם המטרה - תא או חלבון. בעקבות זאת פולט הסמן ניצוץ אור קצר. האור הנפלט בתהליך כזה מננו-חלקיקים זעירים, אשר קשורים לתאים או לחלבונים, עשוי להיות יציב ואמין יותר. בנוסף, היכולת לעצב ננו-חלקיק שיפלוט אור בצבע אחד כשפוגע בו הפוטון הראשון, ואור בצבע אחר כשמתרחשת הפגיעה השנייה, מאפשרת, תוך שימוש בשני הצבעים, לשפר את כושר ההפרדה של המיקרוסקופ. אפשרות אחרת, שתוביל אף היא לשיפור דומה, היא לתכנן חלקיק שיפזר אור רק כאשר שני הפוטונים פוגעים בו באותו זמן, תופעה המכונה פיזור לא-ליניארי. "האתגר בייצור סמנים זעירים כל-כך", אומר ד"ר אורון, "הוא הצורך לשלוט בתהליך הייצור כדי להגיע למבנה הדרוש מצד אחד, והצורך בגילוי אותות אופטיים חלשים במיוחד מצד שני. עם זאת, באמצעות תכנון נכון, אפשר, לדוגמא, להתגבר על הירידה ביכולתו של הננו-חלקיק לפזר אור עם הירידה בגודלו". תכנון כזה הוביל באחרונה, ליצירת הננו-חלקיק הקטן ביותר עד כה - גודלו אינו עולה על 15 ננו-מטרים - שניתן למדוד ממנו פיזור אור לא-ליניארי. "הצלחנו למצוא נקודה מסוימת בה הוא עובד טוב פי עשרה בהשוואה לגוש גדול של חומר מאותו סוג", הוא אומר.

מחקר תאי השמש של ד"ר אורון, לעומת זאת, אינו מבוסס על יכולתם של הננו-חלקיקים לפלוט אור, אלא על יכולתם לקלוט את האור. קולטי האור מהדור השלישי, שבהם משתמשים כיום בתאי שמש זולים, מבוססים על חומרי צבע אורגניים (בניגוד לתאים היקרים העשויים מסיליקון). תאים אלה נדרשים לבצע משימה קשה: לקלוט כמויות גדולות של אור במיגוון רחב של אורכי גל, להפריד בין האלקטרון המעורר לבין ה"חור" שהוא משאיר, ואחר כך לקלוט אלקטרון בחזרה, בתהליך החוזר שוב ושוב. רוב הצבעים האורגניים מסוגלים להפריד מטענים בצורה טובה, אך הם מוגבלים בטווח הצבעים שהם קולטים וביציבותהכימית שלהם. לעומת זאת, ננו-חלקיקים מוליכים למחצה מסוגלים לקלוט את אור השמש ברוב אורכי הגל הנראים, אך הם אינם יעילים במיוחד בהפרדת המטענים. ד"ר אורון, בשיתוף עם ד"ר אריה צבן מאוניברסיטת בר-אילן, העלו את הרעיון לחלק את העבודה. הם יצרו התקנים מיקרוסקופיים שבהם הננו-חלקיקים פועלים כמעין אנטנות, אשר מתעלות את אנרגיית השמש אל מולקולות הצבע, שם נעשית הפרדת המטענים. ד"ר אורון סבור, שלאחר מספר שיפורים עשויים קולטי שמש משולבים כאלה להיות יעילים מאוד.


אישיד"ר דן אורון. שאלה של צבע

ד"ר דן אורון נולד ברחובות בשנת 1974 וגדל סמוך למכון ויצמן למדע. "ביליתי הרבה במכון, ומגיל 11 השתתפתי בחוגים שונים ביחידה לפעולות נוער", הוא מספר. הוא השלים את התואר הראשון והשני במסגרת תוכנית "תלפיות". בעבודת המחקר לתואר השני, באוניברסיטת בן-גוריון, חקר אורון את הפיסיקה של העירבול. מחקרו לתואר שלישי בספקטרוסקופיה באמצעות פולסים קצרים של אור נעשה בקבוצתו של פרופ' ירון זילברברג במכון ויצמן למדע. במחקרו הבתר-דוקטוריאלי, במעבדתו של פרופ' אורי בנין באוניברסיטה העברית בירושלים, התחיל ד"ר אורון לעבוד עם ננו-חלקיקים. בשנת 2007 הצטרף כחוקר בכיר למכון ויצמן למדע. 
 
ד"ר דן אורון נשוי לרותי, ואב להילה, בת 7.
ד"ר דן אורון. שאלה של צבע
כימיה
עברית

עמודים