ארכיטקטורה - גלריה

"ארץ ישראל מסמלת שילוב בין התרבות המודרנית ביותר לבין זו העתיקה ביותר. זהו המקום בו נפגשים חוכמה וחזון, חומר ורוח".

 ~ אריך מנדלסון
 
 

מכון ויצמן למדע הוא אחד ממכוני המחקר הרב-תחומיים המובילים בעולם. המחקר המדעי הבסיסי של המכון, בתחומי מדעי הטבע והמדעים המדויקים, מתפרס על פני חמש פקולטות: מתימטיקה ומדעי  המחשב, פיסיקה, כימיה, ביוכימיה וביולוגיה. במכון עובדים 2,600 מדענים, תלמידי מחקר, ועובדי מינהל.

שורשיו של המכון יונקים ממכון המחקר על שם דניאל זיו שהוקם בשנת 1934 בתרומתם של ישראל ורבקה זיו, מלונדון, שביקשו להנציח בדרך זו את זכרו של בנם דניאל. יוזם הקמתו של מכון זיו, הרוח החיה בפעילותו המדעית ונשיאו הראשון היה ד"ר חיים ויצמן, כימאי בעל שם עולמי שעמד במשך שנים רבות בראש התנועה הציונית, ולימים היה לנשיאה הראשון של מדינת ישראל.

בנובמבר 1944 , בהסכמתה ובברכתה של משפחת זיו, הוחלט כי מכון זיו יעמוד בבסיסו של ארגון מדעי רחב היקף שייקרא על שמו של ד"ר חיים ויצמן. ב 2- בנובמבר 1949 , לכבוד יום הולדתו ה 75- של חיים ויצמן, נחנך מכון ויצמן למדע.

מכון ויצמן למדע הניח אבני דרך ומילא תפקיד מפתח בהתפתחותה של מדינת ישראל. מדעני המכון היו מחלוצי חקר הסרטן בישראל. הם תכננו ובנו את המחשב האלקטרוני הראשון בארץ ומהראשונים בעולם, הראשונים שיסדו מחלקה לפיסיקה גרעינית שלידה נבנה מאיץ חלקיקים, והראשונים שהקימו חברה להעברת ידע מהאקדמיה לתעשייה ויזמו הקמה של פארק תעשיות מדע בסמוך למכון. מדעני המכון היו חלוצים גם בחקר המוח, ננו-טכנולוגיה ומחקרים בתחום הניצול היעיל של אנרגיית השמש.

מחקריהם של מדעני המכון הובילו לפיתוחה ולייצורה של התרופה הישראלית האתית הראשונה, ולפיתוח תרופות נוספות למחלות שונות, לרבות סרטן. הם יצרו שפות מחשב חדשות, וגילו את המבנה המרחבי התלת-ממדי של מולקולות ביולוגיות שונות, ובהן גם מולקולה הממלאת תפקיד מפתח במחלת אלצהיימר. המצאותיהם בתחום האופטיקה הובילו לפיתוח מוצרים מתקדמים, כגון מצגים עיליים המשמשים טייסים ורופאים. שיטות להפרדת איזוטופים שפותחו במכון מיושמות במקומות שונים בעולם.

מחקרים נוספים הובילו לפיתוח שיטות מתקדמות להשתלת רקמות עובריות, לגילוי ולזיהוי גנים שמעורבים בגרימת מחלות, ולפיתוח מחשב ננו-ביולוגי שיוכל אולי, בעתיד, לפעול בתאי הגוף, לזהות מחלות ולבלום אותן בעוד מועד.

כיום מוביל מכון ויצמן למדע את המאמצים לקדם פתרונות ודרכים חלופיות להתמודדות עם משבר האנרגיה העולמי, ואת המגמה העולמית שבמרכזה פריצת גבולות המחקר המסורתיים בין המדעים השונים וקידום מחקר רב-תחומי כמו ביומטיקה. המכון פועל רבות לשיפור החינוך המדעי, במטרה לאפשר לאנשים מכל שכבות האוכלוסייה להבין את המהפכה המדעית, ולהשתלב בהצלחה בעולם המדעי-טכנולוגי החדש. מכון דוידסון לחינוך מדעי, המאגד את הפעילויות החינוכיות של מכון ויצמן למדע, מפעיל עשרות תוכניות - לתלמידים מחוננים ולילדים טעוני טיפוח, מגילאי בית-ספר יסודי ועד למורים בבתי-ספר תיכוניים, סטודנטים ומבוגרים. תוכניות מיוחדות אלה מאפשרות לקהל הרחב לחלוק עם המדענים את ההתרגשות המלווה את מסעות המחקר שלהם, ואת ההתקדמות המדעית.

קמפוס המכון נדמה למוזיאון בנוי ופעיל המאגד אוסף מרשים של מבנים שנבנו משנת 1934 ועד לימינו אלה, בסגנונות שונים, החל במבנים בעלי מאפיינים מזרח תיכוניים, דרך הסגנון הבין-לאומי של אריך מנדלסון, וכן מבנים ברוטליסטיים מבטון חשוף, בסגנון סטרוקטורליסטי, פורמליסטי, פוסט-מודרניסטי, אדריכלות הזכוכית, ועד למבנים עכשוויים. המסייר בשבילי המכון עובר בצמתים מרכזיים בתולדות האדריכלות הישראלית.

מכון למחקר על-שם דניאל זיו, שממנו התפתח לימים מכון ויצמן למדע, הוקם בשנת 1934 , ביוזמת חיים ויצמן, כחלק מחזונו לשילוב שתי אהבותיו הגדולות - המדע והציונות. הבניין נבנה בתרומת ישראל ורבקה זיו, ממייסדי רשת החנויות מרקס אנד ספנסר, שביקשו להנציח בדרך זו את בנם דניאל. הכתובת על הבניין כתובה בשלוש שפות - אנגלית, עברית וערבית - עדות לחזון ויצמן על חיי שלום, אחווה ויצירה בין יהודים וערבים. המבנה תוכנן על-ידי בנימין חייקין, כשהלוגו המופיע עליו תוכנן על-ידי האדריכל היהודי הנודע אריך מנדלסון, ככל הידוע, בשיתוף פעולה עם הטיפוגרפית פרנצ'סקה ברוך.

הכניסה והמבנה כולו שמורים היטב, והם דוגמה לסגנון הבנייה האופייני לתקופה, המשלב את הסגנון הבין-לאומי עם נגיעות ים-תיכוניות אופייניות. דוגמה בולטת לכך אפשר לראות במעקה גג המבנה בעל הצורה המחודדת כלפי המרכז, כמעין גמלון יווני קלאסי. מערכת מורכבת של מספר בליטות 

ומגרעות מדגישה את מיקומם של הכניסה, כרכוב הגג, וקו החלונות העליונים והתחתונים. שני קווי החלונות מזכירים את חלון הסרט המפורסם שקבע האדריכל הצרפתי לה-קורבוזיה, ומהווה אחד מעקרונות הסגנון הבין-לאומי. אלא שחייקין, אדריכל ארץ-ישראלי, בחר שלא לנתק את העמודים מהחזית וליצור את חלון הסרט הארוך, תוך הסתפקות במגרעות. אלה, בצירוף טיח לבן וחלק בין החלונות בחזית, מדגישים את חלונות העץ המקוריים, שהשתמרו עדיין והם נפתחים מעלה בהזזה, ונקראים בשל כך (בהומור מסוים) "גיליוטינה". תריסי הגלילה המקוריים מעץ אמנם לא שרדו, אך חדר המדרגות בבניין השתמר להפליא, והוא ראוי לשמש מוקד עלייה לרגל להיסטוריונים, לאדריכלי שימור ולאוהבי הנוסטלגיה באשר הם.

כאן אפשר למצוא חומרים ופרטי גמר באיכות נדירה: שיש קאררה אפור בהיר לריצוף עם שני פסים שחורים בצידי המסדרון, מעקה ברזל בקווים גיאומטריים ישרים עם עמודוני ברזל מסורגים בפינות, מאחז עץ מסוגנן, ואפילו מאפרת ברזל חצי אליפטית תלויה על המעקה, זכר לימים שבהם מותר היה לעשן במדרגות של בניין ציבורי. גם דלת הכניסה העשויה ברזל היא מעשה חרש אמן. גובה כל אחת משתי כנפי הדלת הכבדה הוא 2.50 מטרים. היא מוקפת מסגרת עץ המדגישה אותה, ומשני צדדיה מנורות ברזל בסגנון מקורי המאירות את שלט הבניין.

בקומתו השנייה של הבניין שמורה מעבדת המחקר המקורית של ד"ר ויצמן, בה ביצע מחקרים רבים. המעבדה שמורה כאילו בעליה יצא לרגע ומיד ישוב. מבקרים במקום יכולים להתרשם ממתקני המחקר השונים ומריהוט העץ המקורי.

 הבניין על-שם דניאל וולף תוכנן על-ידי האדריכל אריך מנדלסון ב שנת 1939, ובמשך השנים חוּלק במחיצות רבות והוזנח לבלי הכר, עד שבשנת 1998 הוחלט לשמרו. במסגרת זו פירק האדריכל דגן מושלי את המחיצות ופתח את החלל הפרבולי ההפוך. זהו אחד המבנים המעניינים שבנה מנדלסון בארץ ובעולם. בתחום של בנייני תעשייה ומחקר, זהו מבנה ייחודי בכל קנה-מידה. גג הרעפים המקומר בחדות הוא היחיד מסוגו במכון ויצמן למדע ובעבודותיו של מנדלסון. הוא מזכיר מבני ממגורות ומפעלים אירופיים שהיו נפוצים בראשית המאה ה- 20 . מפעל הטורבינות AEG של פיטר בהרנס משנת 1910 הוא אחד הבניינים המפורסמים בצורתו הפשוטה ובגג קמרון הקער שלו, שהפכו לסמל ונודעו כאחד ממבשרי המודרניזם בגרסתו המוקדמת כ- Jugendstil ("סגנון צעיר") הגרמני.
 
30 שנה מאוחר יותר - בבניין זה - העניק מנדלסון משמעות חדשה לקמרונות המוכרים לו מגרמניה ברוח הסגנון הבין-לאומי. בדומה לבית ויצמן, השואב את השראתו מצורת אונייה עם חלונות עגולים, הפך מנדלסון את כל הבניין הזה למעין אונייה גדולה העומדת הפוכה - כשגחון ה"אונייה" משמש גג לבניין, וחלונות אונייה עגולים נראים בחזית.
 

החלונות העליונים בתקרת המבנה אינם חלק מעיצוב האונייה, ותפקידם שימושי: הוצאת אוויר חם שמצטבר בחלק העליון של קמרון התקרה. בשיפוץ שבוצע בשנת 1998 נוספה בחלק העליון גם תעלת מיזוג אוויר לשיפור האיוורור. חלונות ריבועיים נוספים ניצבים ישר במסגרות פריקסטים מבטון, בין קשתות בולטות הנושאות ובונות את הקמרון. בעוד תקרת הקמרון במרכז גבוהה ומשמשת להצבת מתקני המחקר, החלל בצד נמוך וכולל התרחבות עם גג ישר הבולט מדפנות האונייה, ומנוצל לשטחי עבודה משרדיים.
 
כיום פועלת במקום מעבדה לתהודה מגנטית למחקר ביו-רפואי על-שם אילזה כץ. בחלל המרכזי מוצבת מערכת MRI מתקדמת, דבר שחייב הפחתה משמעותית של כמות הברזל בסביבה כדי להימנע מפגיעה בתיפקוד המערכת המגנטית. מסיבה זו נוצקה רצפת החלל מחדש עם מוטות נירוסטה ולא ברזל, ודלתות המבנה המקוריות, העשויות ברזל, הוחלפו בדלתות אלומיניום.

 בניין רותי וסמי כהן לחקר ביולוגיה מבנית בתהודה מגנטית תוכנן בשנת 1939 על-ידי האדריכל אריך מנדלסון. בשנת 1998 שופץ הבניין ושוחזר בתכנון האדריכל דגן מושלי. זהו מבנה פשוט בעיצובו, שעיקר הייחוד שבו הוא קירוי הגג הטרפזי הלבן המקשר בינו ובין מרכז הלן ומרטין קימל למדעי הארכיאולוגיה, וכן הארובה התואמת אותו בלובנה ובצורתה הטרפזית על הגג. ארובה זו היוותה חלק ממתקן להפקת איזוטופים כבדים של חמצן המשמשים בעיקר למחקר ביו-רפואי. לצד הבניין מותקן שלט המתאר את העבודה המדעית החלוצית הזאת. כיום, כדי לשאת את מערכת ה- NMR הגדולה המותקנת במקום, נבנתה רצפת בטון, מנותקת בחלקה מחלקי הבניין האחרים, שנוצקה עם מוטות נירוסטה, כדי להימנע מנוכחות ברזל בקרבת המגנט הגדול. גם מסגרות הפתחים, שהיו עשויות בעבר ברזל, הוחלפו מסיבה זו במסגרות אלומיניום.
 

בשיחזור נפתח מתחת לגג המבנה הארוך מעבר, שבו יצר אדריכל הנוף דן צור מזרקות, אמת מים וכיכר נעימה עם מדרגות בחצי גורן. סביב כיכר זו מסודרים שלושה מבנים פרי עיצובו של מנדלסון ואחד שתוכנן על-פי מתווה שלו. במובן זה, זהו אתר ייחודי בעולם כולו, וממנו נפתח מסלול ישר, המוביל, דרך כיכר היובל, היישר אל גן המדע על-שם קלור.

מרכז הלן ומרטין קימל למדעי הארכיאולוגיה תוכנן על-ידי האדריכל אריך מנדלסון בשנת 1939, ושופץ בתיכנון האדריכל דגן מושלי בשנת 1998 . הבניין הוא חלק ממערך מבנים שתיכנן מנדלסון. בניין זה ממוקם בכניסה הצפונית למתחם, והוא סוגר את שער הכניסה למתחם ביחד עם בניין המחקר על-שם דניאל וולף שמולו. שני הבניינים שומרים על סימטריות בנפחם בחזית המייצרת תחושה של שער, אך הפוכים בעיצוב פתחי החלונות. חלונותיו של הבניין על-שם דניאל וולף, בחזית הפונה לרחוב, הם מלבניים, ואילו חלון אחד בצד הבניין הוא עגול, בהתאם לדימוי "האונייה ההפוכה". לעומת זאת, חלונותיו של בניין הלן ומרטין קימל למדעי הארכיאולוגיה הפונים לחזית הרחוב הם עגולים, ואילו חלונותיו הפונים אל הבניין השכן - מרובעים.

 בניין פרלמן למדעי הכימיה תוכנן על-ידי האדריכלים בנימין אידלסון וגרשון צפור בשנת 1972, והוא מתאפיין בפינות חזית ובקווי ח לונות קטומים. זהו אחד המאפיינים של שנות ה- 60 וה-70 באדריכלות, הקשורות לסגנון הסטרוקטורליזם ולניסיונו לשבור את הקופסה המלבנית תוך חיפוש אחר שפה אדריכלית חדשה. הצורות הקטומות של האדריכל גרשון צפור באות לידי ביטוי גם באולם ההרצאות המשושה על-שם גרהרד מ. י. שמידט הצמוד לבניין זה, וכן במבנים אחרים שתיכנן, כמו בית לין בתל-אביב משנת 1969.
 
חזית הבניין מבליטה את החלק ה"משרת" מהחלק ה"משוּרת". בחזית הצד של בניין פרלמן למדעי הכימיה בולט מגדל פיר המעלית החיצוני, ואילו על רקע חזית חלונות המשרדים הקדמית בולט גרעין המשמש כחדרי שירותים קומתיים, כשמאחוריהם, בחלק הפנימי, חדר מדרגות. חדרי השירותים מוקמו כך שיאווררו באופן טבעי באמצעות חלונות פינתיים קטומים, בדומה לקיטום הקיר שמתחת לחלונות ולקיטום בגגון הכניסה.

לבניין שתי כניסות בשני מפלסים. הכניסה הראשית, בקומת הקרקע, פונה לשדרות מרכוס זיו. הכניסה השנייה, הפונה לשדרות ארנסט דוד ברגמן, מתחברת ישירות לקומה השנייה, שבה ממוקם גם "מפגש המדענים". גרעין המדרגות שמימין למבואת הבניין סובב סביב חלל פנימי.
 
תקרת החלל שקופה ומחדירה אור ("סקיי לייט"). מגובה שמונה קומות תלויה מטוטלת פוקו המשרטטת את מהלכה על רצפת חדר המדרגות במרתף. המטוטלת - כבל באורך 67 מטרים ובקצהו כדור ברזל - הייתה חלק מניסוי שערך לאון פוקו מתקרת כיפת הפנתיאון בפאריס, ובו הוכיח בין היתר שכדור-הארץ חג סביב צירו.

המאיץ על-שם קופלר במרכז קנדה לפיסיקה גרעינית תוכנן על-ידי האדריכל משה הראל בשנת 1975, והפך ללא ספק לסימן היכר אדריכלי של מכון ויצמן למדע. המבנה הייחודי משלב שני מגדלים. האחד, דמוי בורג, מתנשא לגובה 57 מטרים. בראש השני, שגובהו 53 מטרים, נבנה מבנה דמוי ביצה שאורכו 22 מטרים ורוחבו 14 מטרים.
 
עיצוב זה מתקשר לתקופה שמושפעת מהישגים ראשונים בחלל, מוסיקת פופ, ותפאורות לסרטי מדע בדיוני (דוגמת הבית העתידני והאמיתי ב ו צולם הסרט "ישנוני" של וודי אלן בשנת 1973). על רקע זה חיפשו קבוצות וזרמים באדריכלות דרך חדשה לביטוי, שתהא שונה מהמודרניזם הישר וה"יבש". המפורסמת מכולן היא קבוצת ארכיגרם, שהפיקה עבודות כל-כך עתידניות ורדיקליות עד שהן לא נבנו מעולם. בין אלה אפשר למנות מבנים ניידים בעלי רגליים, ועיר שחלקיה ניתנים לשליפה ולהרכבה. קשר ברור קיים בין המאיץ שבמכון ויצמן למדע לבין מצפה השמש על-שם איינשטיין שנבנה בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת בפוטסדאם, גרמניה, על-ידי האדריכל אריך מנדלסון - האדריכל המפורסם הקשור קשר בל-יינתק למכון ויצמן למדע.

המאיץ איפשר למדעני המכון לפעול בחזית המדע העולמית בשנות ה-70 של המאה הקודמת, אבל עם הזמן השלים וסיים את תפקידו, עד שלאחרונה הוחלט להפסיק את הפעלתו.
 
מבנה המאיץ עשוי בטון חשוף, שנוצק בתבניות לחיצה מתועשות מפלדה, כפי שמעידים סימני החורים בבטון, שלאחר מכן נצבע בלבן. מגדל אחד מבטון נדמה כרגל פטרייה, רחבה מעט במרכזה, והיא נושאת על ראשה את "הביצה". המגדל השני, הנדמה כבורג, משמש כמגדל שירות. שני המגדלים מקושרים זה לזה בשלושה גשרים וכן בקומת הקרקע.
 
עיצוב בניין המאיץ, על הגיאומטריה הפשוטה והמונומנטלית שלו, הוא דוגמה מובהקת לסגנון הפורמליזם באדריכלות, שאפשר לראותו גם ב בניינים חדשים דוגמת בניין תחנת הטלוויזיה הסינית CCTV בבייג'ין, בעיצוב רם קולהאוס, או "מגדלי האנטנה" הנבנים במקומות שונים בעולם, דוגמת ברלין, שנחאי, ברצלונה (בתכנון סנטיאגו קלטראווה) ועוד.

המכון הקנדי לאנרגיה ולמחקר שימושי תוכנן על-ידי האדריכל משה הראל בשנת 1988. חזיתו הצרה והתמירה, המתנשאת לגובה של 52 מטרים, תוכננה בשיתוף עם האמן דני קרוון. היא נמשכת בקו ישר העולה משדרת אלברט סייבין, ומודגשת באמצעות פרופילים אנכיים וצפופים מאלומיניום שעבר אילגון כסוף; ארבעה קירות בטון בולטים נשפכים אל בריכת השתקפות כחולה בתחתית המגדל; שני קירות בטון מרכזיים צמודים זה לזה, ונדמים לתעלת מים המובילה לבריכה. כל אלה מזכירים את אנדרטת "יד קנדי" בהרי ירושלים שבנה בשנת 1966 האדריכל דוד רזניק, ואת קתדרלת ברזיליה שתיכנן האדריכל אוסקר נימאייר באותה תקופה.
 

הבניין, המבטא היטב את הסגנון המודרניסטי, שימש לחקר דרכים מתקדמות לניצול אנרגיית שמש. שיטות שפותחו בו משמשות כיום בסיס לפעולתן של חברות שונות העוסקות בתחום זה בארץ ובעולם. על הקרקע, בצידו הצפוני של המגדל, הותקנו 64 מראות ששטח כל אחת מהן 56 מטרים רבועים, אשר יכולות לרכז ולהחזיר את קרינת השמש אל מעבדות המחקר שבמגדל.

הבניין להוראת מדעים על-שם סידני מאושר תוכנן על-ידי האדריכל ג רשון צפור בשנת 1990. במקום הייתה חורשת אורנים, וכדי לצמצם את נוכחותו של הבניין הוחלט לבנות קופסת זכוכית הצומחת מתוך הדשא והירק שסביבה, כשאלה משתקפים בחזיתותיה המראתיות. את צמיחתו של סגנון זה, שלימים ייקרא "אדריכלות הזכוכית", ניתן לזהות כבר במבני פלדה וזכוכית שנבנו החל מאמצע המאה ה-19, עם פיתוח טכנולוגיית הברזל והפלדה בבנייה. כעבור מאה שנים כבר שימשה הזכוכית גם לעיצוב קירותיהם של בתים פרטיים שנבנו, כמו בניין זה, בלב אזורי חורשות ירוקות. כיום אפשר לומר שהגענו לשיאו של סגנון הזכוכית, וכמעט אין בניין עכשווי שאין בו חזיתות זכוכית.

גם אם חזיתות הבניין להוראת המדעים אינן שקופות, הן בכל זאת עשויות זכוכית, שצבע האילגון הטבעי בגוון פליז בפרופילי האלומיניום התואמים היו ממאפייני תקופת בנייתה. גוון הזכוכית הכהה אמנם מסתיר את הנעשה בפנים, אולם הוא גם מכסה על קירות, תקרות ורצפות אטומים שנמצאים מאחור. עיצוב הפנים של המבנה כולל מסדרון מרכזי מרוצף שטיח לינולאום אפור, ומשני צדדיו חדרים, כשלכל אחד חלון נפתח כלפי פנים, ללא זכר לקיר הזכוכית החיצוני. בעוד תקרת המסדרון מונמכת לצורך מעבר צנרת המיזוג ומערכות אחרות, תקרות המשרדים גבוהות, ותקרת הספנקריט מלוחות בטון טרומיים חלולים נחשפת לעיני כל.
 
לעומת קופסת הזכוכית הפשוטה והמושלמת בצבע שחור, הכניסה לבניין שונה, והיא מודגשת לעין בצבעים בולטים של צהוב ואדום. מבנה פירמידלי מתכתי צהוב מכוון את הבאים למחלקה להוראת המדעים, ואל הכניסה הצדדית למדרשת פיינברג. הצבע האדום מכסה את פרופיל האלומיניום של דלת הכניסה ובעמוד עגול בפינת המבנה החסרה בקומת הקרקע, המייצרת מבואה מקורה, ובו בזמן שוברת את הקופסה השלמה.

הבניין לחקר מוליכים למחצה על-שם הרמן ודן מאיר תוכנן על-ידי האדריכל דוד זרחי בשנת 1991, והוא דוגמה טובה לשיטת הבנייה המתועשת לקירות בטון בציפוי אבן שהייתה נפוצה בשנות ה-80 של המאה הקודמת. בשיטה זו נבנים קירות הבניין בבת אחת עם חיפוי החוץ שלהם, וכך נחסכות עבודות גמר של טפסנות ופיגומים, וזמן העבודה מתקצר. בנוסף, שיטה זו משפרת את דייקנות הביצוע, היות שהיא מבוצעת במפעל, בתנאים נאותים ותחת בקרה קפדנית. החסרונות העיקריים בשיטה זו הם הצורך בפועלים מקצועיים, עלות השימוש במנוף, והקושי לבצע שינויים בקירות הבטון.
 
ענף הבנייה שאף תמיד להידמות למפעל תעשייתי לייצור מכוניות, וניסיונות מעשיים בתחום זה נעשו בשנות ה-60 של המאה ה- 20, כשהבולט בהם הוא ה"הביטאט" של האדריכל משה ספדיה בתערוכת א קספו שהתקיימה במונטריאול בשנת 1967. עם זאת, עדיין לא צלח הרעיון להקים בית מתועש, זול, גמיש לשינויים ואסתטי למראה, שאפשר להרכיבו מחלקים מוכנים מראש. כך קרה שבניינים מתועשים נפוצים בעיקר במבני תעשייה, ובתקופות מסוימות, כעניין שנובע מאופנה או בשל מחיר אטרקטיבי, גם בתחום הבנייה למגורים או למשרדים.

בניין זה כולל שלוש קומות. קומת הקרקע מכילה מערכות טכניות שונות המשרתות את קומת המחקר שמעליה. בקומה זו נבנו 400 מ"ר של מעבדות מחקר בחדרים נקיים, הראשונים מסוגם בישראל. בחדרים אלה השתמשו בחומרים שאינם פולטים חלקיקים, ופועלות בהן מערכות מתקדמות של בקרת אקלים. הקומה השלישית מכילה מערכות מיזוג אוויר ייחודיות המתאימות לדרישות המחמירות של ניקיון האוויר בחדרים הנקיים.
 
במעבדות אלה נחקרים רכיבים (מוליכים למחצה) זעירים, תת- מיקרוניים. תנודות העלולות להיגרם לבניין כתוצאה, למשל, מהדף אוויר של משאית חולפת, עלולות להפריע בעבודה עם הרכיבים הזעירים. כדי להימנע מהפרעות אלו הוצבו ביסודות הבניין בולמי זעזועים מיוחדים.

בניין הספרייה למדעי החיים על-שם מוריס וגבריאלה גולדשלגר תוכנן על-ידי האדריכל יעקב רכטר בשנת 1991, ומבנה החרוט הייחודי שלו מושך מיד את עין המבקר. זהו מבנה אופייני לרכטר, שחיפש תמיד צורות ודרכי ביטוי חדשות, שונות מהתבנית הפשוטה והמוכרת, תוך הקפדה על נאמנות לחומרי הבנייה הכבדים הוותיקים כמו אבן או בטון. דוגמאות לכך הן בית ההארחה "מבטחים" בזכרון יעקב, שנבנה בשנת 1968 על תוואי המצוק, המשכן לאמנויות הבמה שנבנה בתל-אביב בשנת 1994, וכיפת הענק של מלון "הולידיי אין" על חוף אשקלון, משנת 1998. גם כאן, כיוון שמדובר בספרייה ולא בבניין מחקר המציב דרישות הנדסיות מורכבות, הצליח רכטר לתת דרור לסגנונו היצירתי. גג בטון מוחלק ולבן מוחזק על-ידי קורות ועמודי בטון חשופים המייצרים שלד מסגרת חרוט, אפור ובולט. לעומת זאת, עמודי פלדה עגולים, לבנים ועדינים מחזיקים את תקרת אולם הקריאה בחזית ואת רצפת הגלריה הפנימית, וכך מונעים פגיעה בשלמותו של קיר הזכוכית שבחזית.

כדי להדגיש את ייחודו של הבניין, וכדי לרמוז למבקר כי בבניין זה עליו להתנהג בשקט כיאה לספרייה, מנותק הבניין מהכביש באמצעות חפיר מגונן בעומק קומה אחת, כשגשר עובר מעליו ומוליך אל דלת הכניסה.
 
המראה החיצוני המרשים של הגג המשופע, על מתווה קורותיו, מודגש בפנים הספרייה באמצעות תעלות מיזוג אוויר העוקבות אחר מהלך קורות הבטון, ותקרה מונמכת ובה תאורה נסתרת המאירה את הקורות. מבנה החרוט של הספרייה מייצר חלל פנימי מעניין, שבו משמשת קומת הכניסה בעיקר כארכיון עם אזורי ישיבה מסודרים לאורך החזית השקופה, בעוד שאת החלל הגבוה הנוצר במרכז תופסת קומת גלריה המשקיפה אל החלל התחתון, ומשמשת בעיקר לקריאה. בחלל הנוצר במרכז בין קירות הבטון מסודרים חדרים חסרי תקרה לישיבות ולעיון, ולהם חלונות עגולים. כדי להגיע לקומת הגלריה יש לטפס במדרגות בטון שמעליהן קירוי שקוף. קיר שקוף נוסף פונה לגינה קטנה הממוקמת במרכז החרוט. גינה פנימית זו, יחד עם החפיר הירוק מסביב, מקיפים את הבניין - מבפנים ומבחוץ - בחגורת ירק ירוקה המרככת מעט את נוקשותו של הבטון החביב על רכטר.

בניין הלן ומילטון קימלמן נבנה כהרחבה של בניין המחקר על-שם א רנסט דוד ברגמן, שתוכנן על-ידי האדריכל משה הראל בשנת 1963 כמבנה בטון בן ארבע קומות. בשנת 1994, בתכנון משותף של האדריכלים גרשון וברק צפור, צדוק שרמן ושמואל פוטש, נוספו לו שתי קומות. החזיתות חופו בקיר מסך גדול ועכשווי, עשוי זכוכית בגוון כחלחל-ירקרק. הקיר משתרע על כל החזית הפונה לרחוב, למעט קומת הקרקע. העצים המשתקפים בו מעלימים את תוואי הבניין.
 
הזכוכית שמשתמשים בה בשיטה זו היא זכוכית רפלקטיבית או קרמית. היא אינה שקופה, והכהות המסוימת שלה הופכת אותה למעין מראה חד-כיוונית כלפי הצד המואר. זכוכית זו מאפשרת כיסוי אחיד ומלא של כל הבניין - החל מהחלונות וכלה בחלקים אטומים כמו קירות ורצפות בטון. המראה שמתקבל מתעתע: במקום שהזכוכית תחשוף למתבונן מבחוץ בשעות היום את המתרחש בפנים הבניין, היא הופכת למראה, והמתחולל בפנים הבניין נותר בגדר תעלומה. בשעות הלילה המראה משנה כיוון, ומי שעומד בבניין כמעט ואינו יכול לראות החוצה, בעוד אלה שנמצאים בחוץ רואים את כל מה שקורה בחדרים המוארים בפנים. מכיוון שעיקר השימוש בבניין הוא במהלך היום, נשמרת פרטיות העובדים, לצד השתקפות והכפלה של עצי הגינה והברושים הגדולים.

פיתוח טכנולוגיית בנייה חדשנית זו הפך אותה מיד ללהיט, ובניינים מסוג זה, בצבעי כחול וירוק כצבעי הזכוכית, ניתן לראות היום בארץ כמעט בכל איזור משרדים ופארקים לתעשייה עתירת ידע. חלק מהאדריכלים שהשתמשו בסגנון זה שברו מעט את קיר הזכוכית באמצעות קירות אבן שהשתלבו כחלק מעיצוב קיר הזכוכית והחזית. כך נמנעו מליצור קופסאות אור מסנוורות ויקרות לביצוע. בבניין זה השתמשו האדריכלים בגרניט ובגרניט-פורצלן לצרכים מעשיים, ולא רק לצורך עיצוב. חומרים אלה משמשים כאן לכיסוי בליטות בטון של כבלי מתיחה, שהשתמשו בהם לחיזוק הבניין שנדרש כדי לאפשר את הוספת שתי הקומות.
 
גם במבואת הכניסה השתמשו האדריכלים בזכוכית כבכיסוי לשלד הבניין, אלא שהפעם התחלפו מעט התפקידים. הפעם מדובר בזכוכית שקופה שעליה מודבק שילוט בגוון טורקיז כצבע הזכוכית שבחוץ. הזכוכית עברה תהליך של עיגול בתנור, והיא משמשת כשלט הכוונה, ומחפה את שני עמודי הבניין הראשיים והמקוריים בכניסה. ריצוף המבואה האדמדם מזכיר שוב את חיפוי האבן החיצוני, וקיר המסך הירקרק מתכתב עם ציור הקיר של האמנים דוד קדם ועמירם שמיר בצבעי טורקיז עדינים, שנכלל בבניין המקורי.

כפר הנוער הבין-לאומי על-שם מרתה, ברם, פיליפ ומיכאל לאוב ת וכנן על-ידי האדריכל דן פלג בשנת 1994 . הכפר נועד לאירוח בני-נוער מכל שכבות האוכלוסייה, מהארץ ומהעולם, במטרה לקרבם למדע ולרוח הסקרנות האנושית המניעה אותו. הכפר מתפקד כפנימייה לנוער, ולכן עיצובו שונה מזה של מעונות הסטודנטים. שביל עם פרגולה ממוטות ברזל, עליה משתרגים צמחים מטפסים, מקבל את פני הבאים לכפר, ומוביל אותם אל רחבת הכניסה לכפר שממנה מוביל גג קמרון חבית שקוף לציר אלכסוני המוליך לכיכר המרכזית של הכפר. כיכר זו מתפקדת כמקום התכנסות מדורג, מקורה בגג פירמידי שקוף.

הכפר מתוכנן בסגנון כפרים קטנים באיזור הים התיכון, בהם בתים קטנים בני קומה אחת, המחופים טיח לבן ולצידם פרגולות, מרוכזים בצפיפות סביב כיכר מרכזית. כל אלה, בצירוף מוטיבים אדריכליים קלאסיים כמו שביל עם פרגולה, ברוש המסמן את הכניסה, קמרון חבית לשער הכניסה, כרכובים בולטים לגגות, פירמידה באודיטוריום הפתוח שבכיכר, וכמובן הכיכר המרכזית עצמה - מצליחים ליצור בכפר אווירה "כפרית" נעימה וביתית.
 
ייחודם של בתי המגורים הוא בעיצובם ובסידורם בחלל. כל ארבעה בתי מגורים חולקים כיכרונת קטנה ובה ארבעה ספסלי עץ, וכך הם יוצרים מקום מפגש פרטי, פחות פומבי מהכיכר הגדולה. כל מבנה מורכב ממלבן ארוך המחולק לשתי יחידות, כשלכל אחת כניסה פרטית מהפאה המרוחקת של המלבן, בעוד חדרי הרחצה בנויים זה ליד זה בקיר המשותף תוך שילוב מערכות הצנרת. כל כניסה מודגשת באמצעות פנס. הכניסה מקורה בגגון, וכוללת קורות פרגולה בנויה, וקיר מגן השומר על פרטיות הנערים והנערות.

בניין משפחת זוסמן למדעי הסביבה תוכנן על-ידי האדריכלים רפאל לרמן ודרור סדומי בשנת 1995, בשיתוף האדריכלית פרופ' עדנה שביב. תכנון הבניין משקף היטב את ייעודו - חקר הסביבה. זהו בניין "ירוק" שנבנה על-פי תפיסה מערכתית כוללת ובת-קיימא (sustainable), השומרת על איזון היחסים במשולש שבין חברה, סביבה וכלכלה, תוך התחשבות בעתיד, והימנעות, ככל האפשר, מפגיעה באחד מהם. תקנים לבנייה ירוקה קיימים בכל העולם, והמפורסם בהם הוא תקן LEED האמריקאי, שברוחו אושר בשנת 2005 התקן הישראלי לבניינים ירוקים, הכולל שורת הגדרות, ובהן שימוש בחומרים ידידותיים לסביבה, ממוחזרים או ממקורות מתחדשים ובלתי-מתכלים, תכנון חוסך אנרגיה, טיפול בפסולת ובשפכים ועוד. בין האדריכלים הידועים בעולם בתחום זה נמנים נורמן פוסטר, רנזו פיאנו וקן יאנג.
 
כבר מבחוץ אפשר לראות מספר מרכיבים ירוקים, ובהם צמחייה העוטפת את המבנה, שוברי שמש להצללת החלונות ולמניעת התחממות, פטיו ירוק במרכז הבניין וגגות ירוקים הכוללים גג שטוח כמצע לגידול צמחייה, וכן חממות המשמשות לקליטת אוויר חם ולהפנייתו למערכת מיזוג האוויר ומשם לחימום החדרים בחורף.

כתריסר טכנולוגיות שונות יושמו בבניין לשם חיסכון בחשמל. בחדר הסמינרים, ובמעבדות הותקנו מאווררי תקרה לחיסכון במיזוג אוויר. במעבדות תוכננו גם ספי חלונות בהירים המחזירים את אור השמש. מעגלי החשמל פוצלו לתאורה הסמוכה לחזית החלונות ולתאורה הנדרשת בעומק הבניין, באזורים שהאור החוזר אינו מגיע אליהם.
 
עיצוב פנים הבניין, לרבות המעבדות, הופקד בידי האדריכל דגן מושלי. המעבדות כוללות מינדפי שיחרור אוויר שהיו ראשונים מסוגם בארץ, המאיטים את זרימת האוויר הנפלט בשעה שאין תנועה במרחב שלפניהם, ומתואמים עם מערכת מיזוג האוויר לשם מניעת דליפה של אוויר ממוזג דרך המינדף. ארובה גלילית מאפשרת פליטה של חומרי לוואי בגובה רב יחסית. כל חומרי הפנים והריהוט ידידותיים לסביבה.
 
בחינות שבוצעו בסיום הבנייה הראו, כי צריכת האנרגיה בבניין נמוכה משמעותית בהשוואה לצריכה של מעבדות רגילות. בעקבות בניין זוסמן, ובהמשך למגמה העולמית, התפתחה הבנייה הירוקה בארץ ונבנו בניינים ירוקים נוספים.

ספריית הפיסיקה על-שם נלה וליאון בנוזיו תוכננה על-ידי זרחי א דריכלים בשנת 1996. העמדת הספרייה על מערכת עמודים בניתוק מהקרקע היא ממאפייני הסגנון המודרניסטי, אלא שכאן נוספו גם שיקולים מעשיים, אשר נובעים מהעובדה שספרייה נדרשת לשאת משקל של 1,000 ק"ג למ"ר לעומת 300 ק"ג למ"ר במבנה משרדים או מגורים רגיל. כדי שלא להעמיס משקל זה על המבנה הישן שמעליו נבנתה הספרייה, בוּססו עמודים מעבר לקו הבניין התחתון, וקורות ארוכות מחברות ביניהם.
 
את הקורות היורדות ממישור התקרה אפשר לראות הן בחזית והן בפנים הספרייה. הן מתחברות לעמודים עגולים רחבים בשני צידי הספרייה, כשהם משאירים חלל פנימי ריק מעמודים המשרת את מדפי הספרים בלבד. בקומת הקרקע קיבלו העמודים עיצוב ייחודי המבוסס על סיבוב של כותרת העמוד ביחס לתחתיתה ב-45 מעלות, כשבין התחתית לכותרת מקשרות פאות משולשים.

בנייני המחלקות לפיסיקה התפתחו במידה משמעותית במהלך השנים, ובניינים רבים נוספו בקרבת הספרייה, שקומתה המפולשת הפכה למבואה כללית הפתוחה למספר כיוונים. כלומר, הרעיון המודרניסטי שהחלל זורם מתחת לבניין יושם כאן במלואו.
 
במבואה שמתחת לספרייה הוקם, בתכנון משרד האדריכלים של אבי ליואי ויואל דבוריינסקי, איזור עבודה לסטודנטים, המופרד במחיצת זכוכית צרובה בעלת מבנה גלי המעניק תחושה של דינמיות שמזכירה נמלי תעופה.

בניין אריסון לנוירוביולוגיה, שתוכנן על-ידי האדריכלים גרשון וברק צפור בשנת 1996, הוא מבנה פוסטמודרני אופייני, המדגיש את הטיפול בכניסה. מרכיב הכניסה לבניין, סימונו, עיצובו וצבעיו, הוא אחד המרכיבים החשובים בסגנון הפוסטמודרני. זהו בניין בן שתי קומות, הבנויות מעל לקומת מסד בעלת התקנים לכניסת אור טבעי, המחופה אבן נסורה, וכולל שני אגפים מלבניים הנדמים לשתי כנפיים אשר יוצאות מנקודת הציר המרכזית ומוקד העניין הראשי - "שער הכניסה" שעולים אליו במדרגות, והוא כולל מעין מגדל שמירה עגול ובולט מעליו, הבנוי זכוכית ואלומיניום. גם שני העמודים המלבניים המחזיקים את שער הכניסה מודגשים הרבה מעבר למה שחוקי הקונסטרוקציה והפיסיקה מחייבים (למעשה, אפשר היה להחזיק אותו גם ללא עמודים כלל, לנוכח המיפתח הקטן שבין הקירות). אלא ששני העמודים לא נועדו לשאת עומס, אלא לסמן ולהדגיש את הכניסה.

גם בפנים המבנה אפשר למצוא עמודים המדגישים את חשיבותה של הכניסה, אלא שהפעם מדובר במערכת מיזוג האוויר. כאן נעשה בה שימוש מודגש ברוח הפוסטמודרנית המקדשת את המוגזם והגדול, כך שמערכת המיזוג, שבדרך כלל מקובל להצניעה בתקרה מונמכת, הפכה למעין קונסטרוקציה עם עמודים וקורות המלווים את מערכת השלד, שגם היא מפגינה מאמץ מוגזם לנשיאת מוטיב שער הכניסה העגול. זה האחרון סוגר מעגל בפנים הבניין, תוך ניתוק מהבניין עצמו וממרפסת הקומה העליונה. בתקרת השער אפשר להבחין שתקרת הריבועים המונמכת מגיעה לסופה. במרכז התקרה קבוע חלון דמוי פירמידה, עשוי זכוכית, המחדיר אור מלמעלה. כל אלה הופכים את המרפסת בקומה השנייה של שער הכניסה למקום נוח ומתאים למנוחה קצרה, למפגש, להחלפת דעות ולתצפית.

 מרכז הקמפוס על-שם דואק תוכנן על-ידי האדריכל רפאל לרמן ב שנת 1999. הבניין מחופה טיח כורכרי ייחודי, בדומה לחצרות כיכר היובל הסמוכה שעיצב דן רייזינגר, יחד עם אדריכל הנוף דן צור. השימוש בטיח כורכרי נובע מרצונו של האדריכל לקשור את כל מרכיבי המבנה והכיכר באמצעות חומר אחד, שקל יחסית לשלוט בו ולעצב אותו. טיח ייחודי בעיבוד שונה מעט שימש גם לחיפוי בית הפלמ"ח, גן העצמאות, ומגדלי פנקס בתל-אביב.

במקרה זה הטיח אינו מעובד בצורת גבעות הכורכר המחורצות שאינן קיימות באיזור השפלה בו ממוקם מכון ויצמן למדע, אלא בעיבוד חלק עם נקבוביות, היוצר תחושה שהמבנה צומח מהקרקע החולית של הפרדסים שסביבו. גם מערך התנועה קושר באופן הדוק את המבנה לסביבתו הקרובה. כניסה רחבה מובילה מהכיכר לחלל המרכזי של המבנה, המכיל חנויות, בנק ומסעדה הצופה אל הכיכר. מן הכביש בצד האחורי חובקים את הבניין שני משטחים מוגבהים - האחד ניצב על קירות תומכים עצומים ועולה אל מרפסת תצפית הממוקמת על גג המבנה, בעוד השני יורד אל הכיכר המוריקה. מעלית המותקנת במבנה גלילי נפרד מקשרת בין מפלסי המבנה.
 
לעומת הטיח הכורכרי שבין קומות הבטון ומערך התנועה החיצוני המשדר מקומיות וחיבור לעבר, חזיתות הזכוכית ומערך התנועה הפנימי משדרים חדשנות בחומרים עתירי ידע. חזיתות שקופות משקיפות לנוף בינות לארבעה עמודים עגולים המודגשים בחיפוי אלומיניום כסוף. בפנים, גרם המדרגות בנוי מפלדה כסופה, המעקה עשוי זכוכית, וכיפת גג שקופה מחדירה אור למרכז החלל הפנימי.

מכון דוידסון לחינוך מדעי תוכנן על-ידי האדריכל רפאל לרמן בשנת 2001, והוא כולל מתחם ובו מספר מבנים הסוגרים על חצר פנימית משולשת. חזית המבנים מחופה אבן נסורה בשני גוונים: החלק הקדמי הוא בגוון קרם אדמדם, ואילו החלקים האחוריים, שבנסיגה, הם בגוון אפור. המבנים מקושרים בארקדה מקורה בקורות פלדה ירקרקות וגגון נטוי העשוי זכוכית ירקרקה-כחלחלה אשר נשען על עמודי פלדה ירוקים בחתך טרפזי ההולך וצר כלפי מעלה. על הכבלים המתוחים בין העמודים משתרגים צמחים מטפסים.
 
מרכז הגינה כולל כיכר מעוגלת עם משטחים בנויים גדולים המאפשרים פעילות של קבוצות בחוץ. את הכיכר העגולה מקיפה הארקדה המלווה את חזיתות המבנים הצמודים לה בקווי מיתאר מעוגלים, כך שמבטו של הפוסע תחת הארקדה אינו נמשך מצד לצד למלוא אורכה של החזית באופן ישיר, אלא מתעגל ונגלה בהדרגה, באופן מתמשך.

בתולדות האדריכלות הפכה הארקדה למרכיב חשוב, המתווך בקומת הקרקע בין הבית - הפנים, לרחוב - החוץ. לפעולת תיווך דומה, המתחוללת בקומות העליונות, אחראית המרפסת הפתוחה. שני מרכיבים אלה, המאפשרים יציאה מבוקרת החוצה, מתחת לגג הבניין ובצמוד לו, הם גם ממאפייני הסגנון הים-תיכוני.
 
הארקדה מתפקדת כמרכיב מאחד לכל אורך החזית בקומת הקרקע. בנוסף לה, סוגר את המבנה מלמעלה מעקה הגג באבן אפורה, הנדמה כקורה מאסיבית וגבוהה מבטון. מרכיב זה מגשר כקורה בין אגפי האבן השונים ומעל קירות הזכוכית המסמנים את הכניסות הראשיות למבנה, ובכך מצטרף לארקדה ומאחד את המכון לכלל מבנה אחד.

בקמפוס מכון דוידסון לחינוך מדעי בולט אולם הברווז, שעוצב על-ידי ה אדריכל רפאל לרמן בשנת 2001, בסגנון הדה-קונסטרוקטיביסטי, המושפע מעיצוב מכון דוידסון כולו וקשור אליו, ויחד עם זאת בולט ועומד בפני עצמו.
 
כמו הארקדה ההיקפית, גם אולם הברווז, שבו 178 מקומות ישיבה, כולל בנייה של קירות ותקרות משופעים וזוויתיים. הצבע האפור המשמש לחיפוי האבן בקירות המבנים שמסביב חוזר הפעם בגוון כסוף ומתכתי כחיפוי לוחות אלומיניום לקירות, לעמודים ולגג. בין שלושת המרכיבים הבסיסיים הללו בבניין - עמוד, קיר וגג - מתנהלת כאן מערכת שלמה של ניתוק ותמיכה הדדיים, שנראים בבירור בפינה שבה עמוד בודד מתנשא לגובה שלוש קומות. הזכוכית גם היא שותפה למערכת היחסים הזאת, כשהיא משמשת חזית עצמאית ומרשימה לכניסה, במנותק מהעמודים. גגון הכניסה נתמך על קורת פלדה כסופה.

סגנון בנייה זה קשור למבנים המאפיינים את התעשייה המתקדמת, עתירת הידע (היי-טק). השימוש בחומרי בנייה אלה מחייב מיומנות ותיחכום. השימוש בחומרים נוצצים, כסופים ובורקים והתאורה הממוקדת ("ספוטים") משדרים כלפי חוץ את אותה יוקרה המאפיינת את שיטת העבודה וההרכבה של החומרים.
 
מערכת המדרגות הפנימית היא דוגמה מצוינת לסגנון ההיי-טק. המעקה עשוי נירוסטה עם כבלי מתיחה בורקים, ומדרכי המדרגות נדמים כמרחפים באוויר בזכות רומים (מגביהים) עשויים זכוכית היוצרים תחושה של נתק חזותי ושקיפות.

האולם על-שם אוקטב בונדורף בוטנאר, שתוכנן בשנת 2002 על-ידי האדריכל משה צור, נדמה לשבלול גדל מידות הנצמד לפינתו של הבניין על-שם ארתור ורושל בלפר למחקר ביו-רפואי כפי ששבלול נצמד לגבעול, אשר במקרה זה עשוי בטון חשוף וזכוכית. כמו אותו גבעול, בניין בלפר מזין את האולם דרך המבואה בקומת הקרקע שלו. האנשים המבקשים להיכנס לאולם חולפים בין שני עמודי בטון חשוף, שכמו השבלול החיצוני גם הם עשויים בתבנית ספירלית בולטת. כמוה, גם עיצוב החוץ של האולם מזכיר קונכיית שבלול ספירלית העשויה בטון. קונכייה זו ממשיכה את הקיר החיצוני של בניין בלפר, אך בניגוד אליו, קיר הבטון המעוגל מדגיש את התפרים הבולטים בין התבניות. תפרים אלה מתכנסים פנימה וכלפי הרצפה, כך שהקירות החיצוניים מקבלים צורת חרוט. הטיית הקיר המעוגל החיצוני מייצרת בפנים האולם תחושה של מרחב והתרוממות רוח.

צורה ייחודית זו של האולם מושכת מיד את העין, וניתן לראות בה פרשנות עכשווית לעקרון האדריכלות המודרנית - form follows function - שטבע האדריכל האמריקאי הנודע לואיס סאליבן, לאמור: עיצוב המבנה נובע מתיפקודו המיועד. כמשתמע מכך, המעטפת החיצונית של האולם חסר החלונות עשויה בטון חשוף - חומר בנייה משימתי, ענייני, המסתפק בתיפקוד יעיל "בלבד". כאשר המבנה המעוגל חודר לתוך חלל הכניסה ישר-הקווים של הבניין המארח, מתחלף הבטון בקיר עץ המשמש ארון ספרים אשר פונה למבואת הבניין. בתוך האולם מעניק קיר העץ חיפוי אקוסטי חיוני.
 
מבנהו העגול של האולם הפנימי תואם גם הוא את העיקרון ה מודרניסטי. בשורה הראשונה ממוקמים 12 מושבים בלבד, ומניפת הצפייה נפתחת בהדרגה, עד 18 מושבים בשורה השישית והאחרונה. שורה זו מתוחה על היקפו של האולם המכיל 100 מושבים, כשמעבר לה ממוקמים חדרים טכניים. עם שטיח נעים, כסאות איכותיים בצבעי אפור בהיר, ותאורה נסתרת בתקרה מונמכת, מתגלה פנים האולם כמקום רך, נעים ומזמין, שונה מאוד מהמעטפת החיצונית, הבוהקת, הסגפנית והנוקשה למראה. ממש כאותו שבלול בקונכיית ביתו.

האקו-ספירה על-שם ג'ו ויינשטיין ומייג'ור מקס ל. שולמן, הממוקמת בגן המדע על-שם קלור, תוכננה על-ידי האדריכל דן פלג בשנת 2003. זוהי כיפה גיאודזית, על-פי מתכונת שבנה לראשונה האדריכל, המהנדס ו הממציא האמריקאי הנודע ריצ'ארד בקמינסטר פולר בשנת 1949. מאז שימשו כיפות גיאודזיות למטרות שונות. הביתן האמריקאי בתערוכת אקספו שהתקיימה במונטריאול בשנת 1967 היה, למעשה, כיפה גיאודזית. כיפה היא מבנה יציב וחזק ביותר (כדור הוא המבנה החזק בטבע), אלא שבניית כיפה היא מלאכה מורכבת ומסובכת במיוחד. לכן, כיפות של כנסיות או בתי כנסת, כמו הדואומו במילנו או בית הכנסת הגדול בתל-אביב, נחשבו תמיד להישג אדריכלי. פולר מצא דרך לבנות כיפה ממרכיבים מישוריים בלבד - משושים ומחומשים. שיטת בנייה זו איפשרה בניית כיפות בדרך קלה ופשוטה יחסית. הכיפות הבנויות בדרך זו מכונות כיפות גיאודזיות. מבנה זה התקבל בהתלהבות, ובשלב מסוים אף הציע פולר לקרות את מנהטן כולה באמצעות כיפה גיאודזית ענקית. בגן המדע על-שם קלור, שהוא מוזיאון מדע ייחודי הפועל תחת כיפת השמיים, משמשת הכיפה הגיאודזית כאיזור הדגמה ולימוד של עקרונות שונים באקולוגיה וחקר הסביבה, ומכאן שמה - אקו-ספירה.

האקו-ספירה בנויה מקונסטרוקציית מתכת שעליה מונחים משטחי זכוכית, כך שכלפי חוץ מתקבלת מעטפת זכוכית חלקה. תופעת החממה שמתחוללת בחלל הפנימי מבוקרת על-ידי רשת חישנים השולטת במערכת מיזוג אוויר, אשר מותקנת מתחת למבנה ופולטת את האוויר דרך עמודי רשת גדולים. כך נקבע האקלים בתוך הכיפה בטמפרטורה של 25 מעלות צלסיוס ו 50%- עד 60% לחות. אקלים זה מאפשר גידול של מיגוון צמחים שחלקם צומחים גם מחוץ לאקו-ספירה, דבר שמאפשר לתלמידים המבקרים במקום להשוות את השפעת הבדלי האקלים על הצמחים. בנוסף יכולים התלמידים ללמוד במקום, באופן חווייתי, על משק המים העולמי ועל רשתות המזון בטבע.

הבניין למחקר טרום-קליני על-שם לורי לוקיי תוכנן על-ידי האדריכל צדוק שרמן בשנת 2008, כשהאדריכל רפי לרמן שולב בתכנון הארקדה החיצונית והגג. חומרי הבנייה העכשוויים, המצוחצחים והמבריקים, לצד צורתו העכשווית, חושפים את היותו חדש בנוף. תשומת לבו של המתבונן נמשכת מיד אל חיפוי הפח המכופף של הקומה העליונה, שרק באחרונה נעשה בו שימוש לחיפוי מבנים שאינם תעשייתיים. הראשון שהחל להשתמש בחומר זה הוא האדריכל פרנק גרי (שהשתמש בפח גלי בביתו הפרטי בסנטה מוניקה, ארה"ב, אותו תיכנן בשנת 1978). 30 שנה לאחר מכן, בבניין למחקר טרום-קליני על-שם לורי לוקיי במכון ויצמן למדע, נוספו לפח המכופף לוחות אלומיניום ריבועיים, וכן רמת גימור ואיכות גבוהות בהרבה. גם הצורות העקומות שבהן השתמש גרי הפכו כאן לישרות וברורות יותר.

מסגרות הבטון הן מרכיב סימון סימלי בבניין. הן עוטפות את המבנה מכל צדדיו, מתחילות מעמוד בטון בודד בפינת הרחוב מול הכניסה, ומשם מתחילות להתרחב תוך הגדרת רחבת הכניסה לבניין באמצעות פרגולת פלדה מרחפת התלויה מהקורות בכבלי פלדה. הקורה שמעל לכניסה ממשיכה כמתווה לארקדה שנבנתה בצד המערבי של הבניין, מעל למדרכה המובילה לכניסה. בצד הדרומי היא משתלבת בחזית המבנה, ומשמשת כגג ועמודי בטון.
 
החזית כוללת, בנוסף לבטון ולפח הכסוף, גם אבן נסורה בהירה בקדמת החזית, וכן קורת פלדה אחת מעל לחלון הסרט הארוך - בולטת בבדידותה, ומבליטה את מימד האורך המודגש בבניין זה שוב ושוב.

הבניין לפיסיקה על-שם נלה וליאון בנוזיו מורכב מקומה שנייה שתיכננו האדריכלים אבי ליואי ויואל דבוריינסקי בשנת 2008, כתוספת מעל לאגף חד-קומתי שחיבר את בניין הפיסיקה למעבדות מאיץ החלקיקים. הקומה הראשונה, הוותיקה, של הבניין נבנתה על-ידי האדריכלים משה הראל ונחום זלקינד בשנת 1963 מבטון עם ציפוי טיח אפור המחפה את הקירות ואת צלעות ההצללה, אשר בולטות כמטר אחד מעבר לחלונות צרים ושקועים. בשל הפרשי טופוגרפיה נמוך הבניין החד-קומתי המקורי בקומה אחת משאר מבני הפיסיקה, וכן מקומת הכניסה לספריית הפיסיקה על-שם נלה וליאון בנוזיו. הבחירה לבנות את האגף החדש מקונסטרוקציית פלדה קלה ואוורירית במקום בטון מאסיבי נבעה בעיקר משיקולים הנדסיים, אבל גם משיקולי עיצוב. השימוש בחומר ובסגנון שונים מבהיר לכל מתבונן כי מדובר בתוספת בנייה שנבנתה זמן רב לאחר שנבנה האגף החד-קומתי המקורי.

בסוגיה זו, שילוב בניה חדשה על-גבי מבנה קיים, מתחבטים בימינו רבות, בין היתר בקשר לתוספת קומות לבניינים לשימור ובנייה במרקמים היסטוריים. יש המצדדים בבנייה חדשה בסגנון הבניין ההיסטורי תוך השתלבות איתו, ולעומתם יש המצדדים בשימוש בחומרים, בגוונים ובסגנון שונים - כדי להבהיר את הגבול בין ישן לחדש. אין לשאלה זו תשובה נכונה אחת, ויש דוגמאות טובות ורעות לשתי הגישות. באופן כללי ניתן לומר, כי בישראל מובילה ירושלים את הגישה המשתלבת והנוקשה, המחייבת בנייה באבן בלבד, ואילו תל-אביב מציגה גישה גמישה יותר, כזו המשלבת קומות ראשונות בסגנון היסטורי המקפיד על שימור עם קומות עליונות המבוצעות בנסיגה מהחזית, בסגנון חדש ותוך שימוש בחומרים קלים כמו עץ, אלומיניום וזכוכית.
 
מבחינה זו, האגף החדש של בניין בנוזיו בוצע תוך שילוב מעניין בין שתי הגישות. מצד אחד, סגנון ושיטת בנייה חדשים בסגנון היי-טק עכשווי: קונסטרוקציה קלה עם חתך עמודים מינימלי של 20X20 ס"מ וקירות מלוחות גבס; חלונות גדולים מרצפה לתקרה ומעמוד לעמוד; חיפוי חזית בלוחות אלומיניום; פרגולה מקונסטרוקציית פלדה, מוטות מתיחה לגג, ושילוב לוחות עץ. ומצד שני, התאמות המשתלבות עם הבניין הקיים: חלוקה למודולים בחזית המותאמים לחלונות הקומה התחתונה; צבע אפור לכל חלקי הבנייה למעט העץ (תואם לצבע הטיח בקומה התחתונה); ובנוסף, המשך קורות העץ של הפרגולה בבניין ספריית הפיסיקה הסמוך.
 

 מדרשת פיינברג תוכננה על-ידי האדריכלים בנימין אידלסון וגרשון צפור בשנת 1965, כמבנה הכולל שלושה אגפים מלבניים פשוטים אשר מחוברים ביניהם במסדרון מקשר. בשנת 2009 ערכו האדריכלים גרשון וברק צפור שינויים במבנה, וכדי לא להעמיס על המבנה הקיים, השתמשו בחומרים קלים - לוחות אלומיניום מבודדים לקירות ושלד פלדה. כך העניקו למבנה גם מראה מודרני בקווים מעוגלים יותר, המרככים ושוברים את הקופסה המקורית, הישרה והפשוטה.

את גג המבנה הישר החליף גג קמרון חבית מאותם מרכיבים קלים, ובמיפתח של מספר מטרים ללא עמודים במרכז. באיזור הכניסה הראשית קיבל הגג צורת גל ענק הפורץ ומשמש כגגון כניסה מודגש. כמו הגג, פורצים מגבולות הקופסה האפורה גם חמישה מרכיבים ריבועיים המודגשים במסגרת לבנה בולטת וחלון זכוכית גדול, ומשמשים את חמשת בתי-הספר למחקר של מדרשת פיינברג.
 
לעומת המבנה המקורי, בו סודרו החדרים מצידו האחד של מסדרון ארוך, במבנה המחודש מסודרים חדריהם של בעלי התפקידים סביב כיכר מרכזית שמצדה האחד אולם הרצאות, ואור טבעי חודר אליה מלמעלה.

מרכז כנסים על-שם דוד לופאטי, שבו פועל גם מרכז המבקרים על-שם ברברה ומוריס לוינסון ממוקם במבנה שאיכלס בעבר את הספרייה המרכזית על-שם אדית ואברהם ויקס, שנסגרה עקב המעבר לשימוש במידע ממוחשב הזמין למדענים באמצעות רשת המחשבים הפנימית של המכון.
 
המבנה תוכנן על-ידי האדריכל אריה אלחנני בשנת 1958, ועוצב בסגנון מודרניסטי-ברוטליסטי, כולל מסגרת בטון חשוף המרחפת מעל לקרקע, ובה קבועים לוחות בטון טרומיים, אנכיים, המשמשים להצללה. גג המבנה עושה שימוש במבנים פירמידליים המעניקים גובה סטאטי החשוב לקירוי הגג. חזית הקומה העליונה נישאת על גבי ארבעה עמודים עגולים אשר מסודרים באופן לא-סימטרי: שלושה מהם במערב, ואחד בודד בפינת הבניין המזרחית. בין העמודים ניצב קיר נושא מבטון מחופה פסיפס בעל גוון כחול, המשתלב עם מסגרות הפתחים בחזית.

בקיר החזית הצדדית של הבניין, וכן בתחתית התקרות בחזית הקדמית, אפשר למצוא פרטי ביצוע אופייניים ומצוינים של יציקות בטון חשוף בסגנון ברוטליסטי. הבעיה העיקרית ביציקות של משטחים גדולים היא חוסר הדיוק בתבניות ושינויים בסוג הבטון בגלל היציקה הגדולה, המשפיעים על התוצאה הסופית של הבטון החשוף. הפתרון לכך הוא יצירת תפרים קבועים מראש בין היציקות, כדי להדגיש כי היציקה נוצרה בחלקים, ובנוסף הנחת לוחות העץ המשמשים כתבנית ליציקה בריבועים, כאשר בריבוע אחד מונחים הלוחות אופקית ובריבוע שלידו הם מונחים ב 90- מעלות. איכות ביצוע היציקות עושה את הבניין ליצירה העומדת במבחן הזמן.
 
התאמת הבניין לתפקידו החדש הופקדה בידי האדריכל אמיר קולקר.

 בנימין אידלסון נולד בשנת 1911 ברוסיה. בשנים 1964-1950 היה שותפו של האדריכל אריה שרון. השניים תיכננו בניינים בסגנון מינימליסטי ופונקציונלי, בהתאם לתקופה (ימי ה"צנע" במדינת ישראל  הצעירה). עם הפרויקטים המוכרים שלהם מתקופה זו נמנים שיכונים בנצרת עלית שנבנו לראשונה בבנייה מדורגת, בית-החולים סורוקה בבאר-שבע, ובית הסוכנות היהודית ברחוב קפלן בתל-אביב. על תיכנון בית ליסין בתל-אביב זכו אידלסון ושרון בפרס רוקח לאדריכלות לשנת 1957 .

ב שנת 1964 נפרד אידלסון משרון, ופתח משרד בשותפות עם האדריכל גרשון צפור. במשרד זה עבד עד למותו בשנת 1972 (ולכן חלק מהמבנים הושלמו בידי צפור לבדו). בין הפרויקטים החשובים שתיכנן בתקופה זו: בית-החולים לבריאות הנפש עזרת נשים בירושלים (1969), מרכז צוחר בחבל אשכול (1972), וכן מרכז הקניות והתרבות ומגדל לונדון מיניסטור בתל-אביב, אתר ההנצחה בגבעת התחמושת בירושלים, ועוד.

במכון ויצמן למדע היה אידלסון שותף לתיכנון מדרשת פיינברג, האולם על-שם מיכאל וחנה ויקס, בניין פרלמן למדעי הכימיה, בניין הפיסיקה על-שם עדנה וק. ב. וייסמן, בניין וולפסון למחקר ביולוגי, וכן מועדון סן-מרטין ובית הארחה על-שם הרמן מאיר - בית צרפת. הוא זכה בפרס ישראל לאדריכלות לשנת 1968 . ארבע שנים לאחר מכן מת, בן 61.
 
 

 
אריה אלחנני נולד בשנת 1898 באוקראינה, ובשנת 1917 סיים לימודי אדריכלות בבית-הספר לאמנות ולאדריכלות בקייב. בנוסף לעבודתו כאדריכל שלח אלחנני את ידו גם בעיצוב תפאורה לתיאטרון, בפיסול, בטיפוגרפיה ובעיצוב גראפי (עם עבודותיו בתחום זה נמנים סמלי הפלמ"ח וצה"ל). אלחנני עלה ארצה בשנת 1922 וגר בירושלים.

השילוב בין אמנות ואדריכלות הביא אותו לפסגת עבודתו - תיכנון וניהול שטח יריד המזרח שהתקיים בתל-אביב בשנת 1934 , לרבות עיצוב חלק מהמבנים והפסלים ביריד. תוכנית האב ליריד, מעשה ידיו של האדריכל ריכרד קאופמן, כללה בינוי, וכן רחובות וכיכרות שחיברו וקישרו 30 ביתנים שונים אשר נבנו בסגנון הבין-לאומי שרווח בתקופה זו. אלחנני תכנן את "ביתן האשה" ואת "ביתן העמים" - מכלול של שלושה מבנים: "הביתן האיטלקי", "הביתן הזר" ו"הביתן הצרפתי".

אלחנני היה גם אחראי לסמלי היריד, ובשנת 1934 עיצב את "הגמל המעופף", שנבנה מבטון, הוצב בכניסה ליריד, והפך לסמלו של מרכז הירידים. האגדה מספרת שהרעיון לסמל צץ כשהוזמן ראש עיריית יפו ליריד, ואמר בלעג ליהודים החולמים: "כשיצמחו לגמל כנפיים יהיה לכם יריד". ליריד שהתקיים בשנת 1936 , בתחילתו של המרד הערבי הגדול בארץ, עיצב אלחנני בכניסה לביתן "ארמון תוצרת הארץ" המפואר את "הפועל העברי", פסל בטון בסגנון הקונסטרוקטיביזם הרוסי, שמתנשא לגובה של שמונה מטרים.

בין הבניינים שתיכנן אלחנני נמנים בניין "אהל יזכר" במתחם יד ושם (בשיתוף אריה שרון ובנימין אידלסון), היכל התרבות בכפר סבא, ומגדל "גן העיר" בתל-אביב. במכון ויצמן למדע תיכנן את ספריית ויקס, בניין יעקב זיסקינד, מעון לסטודנטים על-שם צ'רלס קלור, בניין המינהלה על-שם סטון ובניין וולפסון למחקר ביולוגי. על פועלו הרב ועל תרומתו לעיצוב התרבות הישראלית זכה אלחנני בפרס ישראל  לאדריכלות לשנת 1973 . הוא מת בשנת 1985 .
 
 

 
יואל דבוריינסקי נולד בישראל בשנת 1973 , למד במסגרת העתודה האקדמית, שירת במחלקת הבינוי של חיל האוויר כמנהל פרויקטים וראש מדור תכנון, ועבד במשרד האדריכל דוד ינאי.

הוא סיים בהצטיינות את לימודיו בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בשנת 1995 , וחבר אל האדריכל אבי ליואי, איתו הקים משרד משותף בשנת 2001 .

המשרד עוסק במיגוון תחומים, וביניהם עבודות עבור מערכת הביטחון, ובהן טרמינל נוסעים לחיל האוויר בשדה דב בתל-אביב (2001) וכפר הנופש בגבעת אולגה - תוכנית בינוי מפורטת של 40 דונם ותכנון מבנים עבור האגודה למען החייל (בתכנון). הם גם זכו בתחרות לתיכנון מוזיאון ואולם תצוגה לחברת רפא"ל בצפון הארץ.

בתחום האזרחי אחראי המשרד לתיכנון מרכז הבקרה של רכבת ישראל בחיפה (2008), הסניף הראשי של בנק לאומי בירושלים (2009), קומת משרדים של לאומי ושות' במגדלי עזריאלי בתל-אביב (2009) ,ומבנה אולם ספורט וכיתות בבית-הספר על-שם משה מגד ברעננה .(2009)כמו כן תיכננו את מבנה שגרירות ובית שגריר ישראל במונטווידאו, אורוגוואי, ועיצבו את פנים בניין עיריית תל-אביב-יפו.

במכון ויצמן למדע תיכננו השניים את הבניין לפיסיקה על-שם נלה וליאון בנוזיו (תוספת קומה שנייה על מבנה קיים), ועיצבו את המבואה החדשה לבניין הפיסיקה (מתחת לספריית הפיסיקה על-שם נלה וליאון בנוזיו).
 
 

משה הראל נולד בשנת 1920 בסיטארד שבהולנד. בשנת 1942 סיים לימודי אדריכלות בטכניון של רוטרדם, והיה חבר המחתרת ההולנדית שפעלה נגד הכיבוש הנאצי. על כך קיבל עיטור גבורה מהגנרל אייזנהאור.

הראל עלה ארצה בשנת 1950 , ושנה מאוחר יותר כבר החל לעבוד אצל האדריכלית לוטה כהן.

ב שנת 1953 עבר למשרדו של האדריכל נחום זלקינד, ומיד הפך לשותפו. המשרד התמחה בתכנון מבני מדע ומחקר.

במכון ויצמן למדע תיכנן מבנים רבים, ובהם בית המכונות המרכזי על-שם דנציגר, בניין אולמן למדעי החיים, בניין ברגמן לכימיה (שהיווה בסיס לבניין הלן ומילטון קימלמן), בניין לביודינמיקה (כיום הבניין לבקרה ביולוגית על-שם מקס וליליאן קנדיוטי), בניין למדעי הביולוגיה על-שם ארנולד ר. מאיר, בניין לחקר גנום האדם על-שם משפחת הרי לוין, ומעבדת המאיץ על-שם דני נ. היינמן. כשזלקינד עזב את המשרד בשנת 1967 נשאר הראל לבדו. הוא תיכנן את מגדל המאיץ על-שם קופלר במרכז קנדה לפיסיקה גרעינית ואת המכון הקנדי לאנרגיה ומחקר שימושי ("מגדל השמש"). בתיכנון המגדל הזה שיתף הראל פעולה עם האמן דני קרוון, שתרם לעיצוב חזית המגדל ופיתוח השטח והנוף.

הראל פרש לגמלאות בשנת 1992 , ומת בשנת 2001 .
 
 

נחום זלקינד נולד ברוסיה בשנת 1895 , וסיים לימודי אדריכלות באקדמיה המלכותית לאמנות בפטרסבורג בשנת 1917 . הוא היגר מרוסיה לברלין, שם תיכנן, בין היתר, את בית הקולנוע "גלוריה". עם עליית הנאצים לשלטון, בשנת 1933 , עלה ארצה ולימד אדריכלות בטכניון בחיפה.

בשנת 1934 זכה, יחד עם האדריכל ורנר יוסף ויטקובר, בתחרות לתיכנון התחנה המרכזית החדשה לאוטובוסים בתל-אביב (הידועה כיום בכינוי "התחנה הישנה"). בשנת 1940 נבנו רציפי התחנה, ובשנת 1941 נבנה לצידם בניין התחנה בסגנון הבין-לאומי. התחנה נחשבה כתחנה המרכזית המתקדמת בארץ, וכללה מבני שירות מתקדמים ומעברים תת-קרקעיים שקישרו בין בניין התחנה הראשי לרציפים.

בשנות ה 30- וה 40- תיכנן זלקינד בתי מגורים, ובהם שיכון אגרובנק בחולון, וכן את בית-החרושת "אוקבה" בראשון לציון. בשנת 1947 זכה זלקינד בתחרות לתיכנון איצטדיון על-שם דב הוז בצפון תל-אביב, פרויקט שלא יצא אל הפועל. שנה מאוחר יותר, עם הקמת מדינת ישראל, נמנה עם חברי צוות אגף התיכנון הממשלתי בראשות האדריכל אריה שרון.

בשנת 1953 הקים זלקינד משרד עצמאי, וזכה בתחרות לתיכנון שיכון עובדי קופת-חולים בתל-אביב. בשנת 1954 צירף אליו כשותף את האדריכל משה הראל.

בתחרות הפומבית לתיכנון משכן הקבע לכנסת ישראל בירושלים, שהתקיימה בשנת 1957 , כיהן זלקינד כשופט.

במכון ויצמן למדע היה שותף לתיכנון מספר מבנים, ובהם: אולם על-שם מיכאל וחנה ויקס, ובניין הפיסיקה על-שם עדנה וק. ב. וייסמן (שניהם בשותפות עם אריה שרון ובנימין אידלסון). יחד עם משה הראל תיכנן, בין היתר, את בניין אולמן למדעי החיים. הוא מת בשנת 1976, בן 81.

משה זרחי נולד בירושלים בשנת 1923 , וסיים לימודי אדריכלות בטכניון בחיפה בשנת 1945 . כחמש שנים לאחר מכן קיבל תואר שני ב - Ecole d’Urbanism בפאריס. בשנת 1950 הצטרף כשותף ל משרדו של זאב רכטר, ובשנת 1959 היה שותף עם בנו, יעקב רכטר.

בשנת 1970 פתח משרד עצמאי, ובשנת 1979 הצטרפו אליו בנו וכלתו דוד זרחי וענת פטרישיה-זרחי. דוד נולד בשנת 1951 בתל-אביב, סיים לימודי אדריכלות בטכניון בשנת 1974 , ושירת כקצין בינוי בצה"ל. ענת פטרישיה-זרחי נולדה בשנת 1949 בווארשה, פולין, וסיימה לימודי אדריכלות בטכניון בשנת 1974 . כיום מעסיק המשרד כ 20- אדריכלים המתכננים מיגוון פרויקטים: תוכניות מיתאר, עיצוב מוסדות ציבור, בתי-חולים ומרכזים רפואיים, מעבדות, מבני תעשייה עתירת ידע, מתקני ספורט, ובתי מגורים פרטיים.

עם הפרויקטים החשובים שתוכננו במשרד נמנים מוזיאון ינקו דאדא בעין הוד (1983), הארכיון הציוני המרכזי בירושלים (1987), המרכז הרפואי על-שם חיים שיבא בתל-השומר, בית-החולים זיו בצפת, פארקי תעשייה שנבנו ביוזמת סטף ורטהיימר בתפן, בתל-חי, ובעומר, פארק לחברת ישקר בשווייץ, פארק תעשייתי באיזמיר שבטורקיה, פארק התעשייה עתידים בתל-אביב, בניין חברת טבע באיזור התעשייה הר חוצבים בירושלים (2005), ומרכז ויצמן בתל-אביב בשטח 140,000 מ"ר בסמוך למרכז הרפואי סוראסקי (2007 ).

במכון ויצמן למדע תיכננו אדריכלי המשרד, בין היתר, את הבניין לחקר מוליכים למחצה על-שם הרמן ודן מאיר ואת ספריית הפיסיקה על-שם נלה וליאון בנוזיו. כן תיכננו בנס ציונה את פארק התעשייה בשיתוף חברת אפריקה-ישראל.

בשנת 2004 התמנה משה זרחי כחבר כבוד בעמותת האדריכלים האמריקאית (AlAz)
 
 

 
בנימין חייקין נולד בשנת 1883 בסנט פטרסבורג. הוא סיים לימודי אדריכלות באנגליה, בה תיכנן מספר מבנים לפני מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה שירת כקצין בחיל ההנדסה המלכותי. בשנת 1920 עלה ארצה וחי כאזרח בריטי. הוא גר ברחוב הנביאים בירושלים, ואחר-כך במושבה הגרמנית, ופתח משרד עצמאי בעיר. המבנים שתיכנן עבור אנשי ציבור אמידים וגורמי ממשל בריטיים מאופיינים בסגנון מוקפד, מכובד ומלא הוד והדר.

חייקין הירבה להשתמש במוטיבים מסורתיים קלאסיים, כמו חיפוי באבן, קשתות וגגות מקומרים, שהעניקו מראה מסורתי אשר התאים לרוחם של גופים ציבוריים באותה תקופה. על אף שלא היה מזוהה עם הסגנון הבין-לאומי אשר כבש את עולם האדריכלות באותה תקופה, הוא ידע לוותר על קישוטים מצועצעים במבניו המכובדים והמסורתיים, ולהעניק להם פרופורציות נעימות וצנועות, ברוח הזרם המודרניסטי.

הוא תיכנן את מלון המלך דוד בירושלים (בשיתוף האדריכל השווייצרי Emil Vogt ויחד עם מעצב הפנים, האדריכל G.H. Hufschmid). מבנים נוספים שתיכנן: תחנת החשמל של ירושלים בדרך בית-לחם, בתים פרטיים בתלפיות וברחביה, ושני בתי הבריאות על-שם נתן שטראוס, האחד ברחוב הנביאים בירושלים והשני ברחוב בלפור בתל-אביב. בחיפה תיכנן את בניין העירייה, וברחובות - את מכון המחקר על-שם דניאל זיו (1934), שממנו צמח והתפתח לימים מכון ויצמן למדע. הוא מת בירושלים בשנת 1950 , ונטמן בבית-הקברות בשייח' באדר.
 
 

 
אבי ליואי נולד בישראל בשנת 1965 , עבד במשרדו של גיורא בן-דב, ובמשרדם של אברהם יסקי ויוסי סיון, ולימד אדריכלות במכללה למינהל ובאסכולה-מימד. הוא סיים בהצטיינות את לימודיו בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בשנת 1995 , וחבר אל האדריכל יואל דבוריינסקי, איתו הקים משרד משותף בשנת 2001 .

המשרד עוסק במיגוון תחומים, וביניהם עבודות עבור מערכת הביטחון, ובהן טרמינל נוסעים לחיל האוויר בשדה דב בתל-אביב (2001) וכפר הנופש בגבעת אולגה - תוכנית בינוי מפורטת של 40 דונם ותכנון מבנים עבור האגודה למען החייל (בתכנון). הם גם זכו בתחרות לתיכנון מוזיאון ואולם תצוגה לחברת רפא"ל בצפון הארץ.

בתחום האזרחי אחראי המשרד לתיכנון מרכז הבקרה של רכבת ישראל בחיפה (2008), הסניף הראשי של בנק לאומי בירושלים (2009), קומת משרדים של לאומי ושות' במגדלי עזריאלי בתל-אביב (2009), ומבנה אולם ספורט וכיתות בבית-הספר על-שם משה מגד ברעננה (2009).

כמו כן תיכננו את מבנה שגרירות ובית שגריר ישראל במונטווידאו, אורוגוואי, ועיצבו את פנים בניין עיריית תל-אביב-יפו. במכון ויצמן למדע תיכננו השניים את הבניין לפיסיקה על-שם נלה וליאון בנוזיו  (תוספת קומה שנייה על מבנה קיים), ועיצבו את המבואה החדשה לבניין הפיסיקה (מתחת לספריית הפיסיקה על-שם נלה וליאון בנוזיו).
 
 

רפאל (רפי) לרמן נולד בירושלים בשנת 1936 , ובהיותו בן תשע עבר עם משפחתו לתל-אביב. בצבא שירת בנח"ל מוצנח והיה חבר קיבוץ יד חנה. הוא עבד כמדריך טיולים, ובמשרד אדריכלי הנוף סגל, בטרם למד אדריכלות בטכניון ונשאר ללמד שם במקביל לעבודתו כאדריכל.
אחרי מלחמת ששת הימים הקים לרמן משרד עצמאי עם רעייתו, האדריכלית עדנה לרמן. הוא ערך סקר נוף ותכנון לרמת הגולן ולדרום סיני, היתווה וליווה את סלילת כביש פשחה-עין גדי וכביש אילת-שארם א-שייך.

עבודות אלה הובילו להכנת תוכניות מיתאר ארציות ומחוזיות רבות, ובהן כמה תוכניות במחוז תל-אביב, עיר הבהד"ים של צה"ל בנגב, תוכנית "סובב כינרת", תוכניות מיתאר לרעננה, לנמל אשדוד, וכן תוכניות אב למכון ויצמן למדע. לרמן תיכנן מספר שכונות מגורים: רמת בית-הכרם בירושלים, רחובות ההולנדית ברחובות, בית וקאונטרי בגבעת שמואל, רובע ט"ז באשדוד, ועוד. בין הפארקים ואזורי הנופש שתיכנן ראוי לציין את פארק דרום בתל-אביב, פארק גולדה בנחל רביבים ופארק רמון בנגב.

במקביל תיכנן לרמן מבני ציבור ומשרדים, ובהם מגדלי זיו בתל-אביב וקריית יורופארק ביקום, שזכו בפרס המצוינות של התאחדות הקבלנים ל שנים 2002 ו 2004- , מגדל האישפוז על-שם אריסון במרכז הרפואי סוראסקי בתל-אביב, מגדל פז-גזית בתל אביב, פארק תעשייה הר חוצבים בירושלים, מתנ"ס ומרכז מוסיקה בקצרין, אולם ספורט בקיבוץ יפתח, תחנת כיבוי אש בתל-אביב והיכל ספורט ברעננה.

במכון ויצמן למדע תיכנן, בין היתר, את מכון דוידסון לחינוך מדעי ואת הבניין על-שם משפחת זוסמן למדעי הסביבה, וכן שימש יועץ בהכנת תוכנית האב של המכון. לרמן שימש כחבר הנהלת לשכת האדריכלים בשנים 1993-1988 , ערך את בטאון הלשכה בשנים 1990-1988 , ריכז את פעילות המועצה לשימור אתרים בדרום בשנים 1992-1985 , וכן כיהן כפרופ' אורח בטכניון בשנים 2006-1997.
 
 

דגן מושלי נולד בשנת 1957 בחיפה, וגר כיום בעין הוד. את לימודי האדריכלות בטכניון סיים בהצטיינות בשנת 1984 , ובשנת 1986 קיבל תואר שני. בשנת 1987 זכה במילגה ללימודי שימור באיטליה, ועבד שם בשני משרדי אדריכלים. בארץ עבד בעיקר במשרד האדריכלים של אביו - יוסף מושלי, שהפך בשנת 1996 ל"דגן מושלי ארכיטקטים" (אדריכלים עמיתים: דרור סדומי, זיוה עילם, עופר זייד). חברת דן אנד ברדסטריט ד ירגה אותו בשנת 2008 במקום התשיעי מבין משרדי האדריכלים בארץ, עם כ 40- עובדים בשני מוקדים.

המשרד עוסק בפרויקטים רבים ומגוונים במוסדות חינוך, קמפוסים אקדמיים, משרדי ממשלה ועוד. במשרד תוכננו, בין היתר, מעבדות מחקר, חדרים נקיים, מבנים לתעשייה עתירת הידע ("היי-טק") וכן מבנים לתעשיות המזון והתרופות. המשרד עוסק גם בשימור. בחיפה, שימר את בית הכט, מוזיאון העיר והמושבה הגרמנית.

במכון ויצמן למדע תיכנן המשרד את פנים הבניין על-שם משפחת זוסמן למדעי הסביבה, ואת פנים מעבדות בניין הלן ומילטון קימלמן, ופנים בניין אריסון לנוירוביולוגיה. ניסיונו של המשרד בתחום השימור, התבטא בשיחזור שלושה מבנים שתיכנן אריך מנדלסון במכון ויצמן למדע: בניין המחקר על-שם דניאל וולף למחקר בתהודה מגנטית גרעינית, מרכז הלן ומרטין קימל למדעי הארכיאולוגיה, ובניין רותי וסמי כהן לחקר ביולוגיה מבנית בתהודה מגנטית.

בשנת 1997 הציג מושלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה את "מלון בעיר העתיקה של עכו". כן הציג בטריאנלה של מילנו.
 

אריך מנדלסון, מחשובי האדריכלים היהודיים במאה ה 20- , נולד בשנת 1887 באלנשטיין שבפרוסיה (היום פולין). הוא היה ממייסדי הזרם המודרניסטי, ונודע בסגנונו הדינמי, המשלב אקספרסיוניזם אישי ושואב את השראתו מצורות אורגניות מעולם הטבע. הוא רכש את השכלתו האדריכלית בברלין ובמינכן, שם התוודע לזרם האקספרסיוניזם באמנות, שבא לידי ביטוי בבניין אשר זיכה אותו בהכרה עולמית - מגדל איינשטיין.

זהו מצפה שמש בפוטסדאם, גרמניה, שנבנה בתחילת שנות ה 20- של המאה הקודמת בקווים זורמים, מעוגלים ואורגניים, נטולי כל קישוט רומנטי וסימבולי בהתאם לרוח המודרניזם, ויחד עם זאת בעלי ביטוי אישי השואב את השראתו מעיצובן הטבעי של קונכיות.

גם בבנייני הכל-בו שתיכנן בגרמניה עבור זלמן שוקן ניכרים הקווים  הארוכים המתעגלים בפינות שהיו לסימן ההיכר שלו. עם עליית הנאצים לשלטון, בשנת 1933 , ברח מנדלסון מגרמניה וחילק את זמנו בין אנגליה וארץ ישראל. בשנת 1936 תיכנן את ביתו הפרטי של ד"ר חיים ויצמן ברחובות - עבודתו הראשונה בארץ ישראל - ומאוחר יותר תכנן גם מבני מחקר שונים במכון למחקר על-שם דניאל זיו, שהפך לימים למכון ויצמן למדע. בביתו הפרטי של ויצמן ניכרים עדיין מוטיבים מעולם הטבע וקווים עגולים, כמו גרם המדרגות השבלולי, מרפסת חדר העבודה ומספר חלונות אונייה עגולים.

עם זאת, בתקופה זו כבר החלו צורותיו העגולות של מנדלסון להתיישר עם הסגנון הפונקציונליסטי שנפוץ באותה עת בעולם, ושאף לספק בנייה מהירה וזולה להמונים. בין המבנים הנוספים הבולטים שתיכנן מנדלסון בארץ ישראל: בית שוקן וספריית שוקן בירושלים, בנק אנגלו-פלשתינה בירושלים, ובתי-החולים רמב"ם בחיפה והדסה הר הצופים. מנדלסון שלח ידו גם בעיצוב גינות הבתים הפרטיים שתיכנן, וכן בעיצוב פנים, תאורה, ריהוט, ואפילו כלי אוכל. בשנת 1941 עזב מנדלסון את ארץ ישראל.

 
 דן פלג נולד בפולין בשנת 1937 . שנה לפני הולדתו רכשה משפחתו נכסים בתל-אביב, אך החליטה לדחות את העלייה ארצה. במהלך מלחמת העולם השנייה נספו כמעט כל בני המשפחה בשואה. דן ואחיו שרדו ב מחבוא, מוסווים כילדים נוצרים. בשנת 1946 אספה אותם קרובת משפחה רחוקה ולקחה אותם עמה ארצה. בגיל תשע הגיע דן, כ"ילד חוץ", לקיבוץ שער העמקים. לאחר שהשתחרר משירות בצה"ל החל לעבוד בעבודות בניין בקיבוץ, והיה טפסן, ברזלן וטייח.

א ת הכשרתו העיונית רכש בשנת 1964 בלימודי הנדסאות בניין בטכניון, ובשנת 1976 קיבל תואר שני באדריכלות מבית-הספר היוקרתי והנחשב "פראט" בניו-יורק. בין לימודיו בארץ ובארה"ב רכש ניסיון מקצועי בתיכנון מבני ציבור ודירות בקיבוצו, שער העמקים. בארה"ב עבד במשרדה של עדה כרמי-מלמד, וכששב ארצה עבד תחילה במחלקה הטכנית של השומר הצעיר. לאחר מכן הקים, יחד עם דוד בסט, את משרד "בסט ופלג אדריכלים". בשנת 1992 הקים את משרדו הפרטי.

דן פלג עסק במיגוון רחב של פרויקטים, החל מגני משחק ומדע (מכון ויצמן למדע, קיבוץ שער העמקים), דרך מבני חינוך, תרבות, מוסדות בריאות ומגורים, וכלה בתוכניות בינוי לקיבוצים ומושבים. בין אלה ראוי לציין את היכל הספורט גליל עליון בכפר בלום ואת קריית תנועות הנוער בקיבוץ גבעת חביבה.

משרדו מנוהל כיום בידי בנו, האדריכל עמוס פלג.
 
 

 
משה צור נולד בתל-אביב בשנת 1948 , למד הנדסאות אדריכלית באורט טכניקום גבעתיים, וסיים בהצטיינות לימודי אדריכלות בטכניון ב שנת 1974 . בשנת 1978 ייסד את משרדו העצמאי, ובשנת 1983 הצטרפה למשרד רעייתו, האדריכלית ארנה צור )במשרד שלושה שותפים נוספים וכ 45- עובדים(. המשרד תיכנן יותר מ 800- פרויקטים מגוונים, המאופיינים בגודלם הרב, במורכבותם, וכן  בטכנולוגיות ובאיכות בנייה מתקדמות. צור תיכנן פרויקטים מוכרים כמו קניון שבעת הכוכבים בהרצליה ) 2000 (, ומגדלי המילניום והפלטיניום בדרום הקריה בתל-אביב (2004).

רבים מהפרויקטים שתיכנן זיכוהו בפרסים, ובהם פרס רכטר(על תיכנון מבנה אלביט במת"מ, חיפה); פרס ראשון בתחרות בין-לאומית לתיכנון שטח נמל תל-אביב וגני התערוכה הישנים (ביחד עם פרופ' הרמן הרצברגר מהולנד); ופרס הבית האיכותי בחיפה מטעם עיריית חיפה (על בניין המשרדים בית-גלים). קניון ערים ושכונת מגורים בכפר-סבא זיכוהו במספר פרסים: פרס עזריאלי לתיכנון אורבני מטעם ארץ ישראל יפה, פרס ראשון בתחרות על-שם פנחס אילון לתכנון אורבני, ופרס מצוינות מטעם התאחדות הקבלנים והבונים. הוא זכה גם באות העיצוב (על מרכז גב-ים בהרצליה), ובשנת 2003 הוענק לו תואר "יקיר ומגשים ישראל יפה" מטעם המועצה לארץ ישראל יפה, על תכנון מוזיאון הילדים בחולון. על תיכנון הבניין על-שם ארתור ורושל בלפר למחקר ביו-רפואי במכון ויצמן למדע הוענק לו פרס  התאחדות הקבלנים והבונים למבנה ציבור.

משנת 1984 הוא מרצה בכיר לאדריכלות בטכניון, ובשנת 2003 הועלה לדרגת פרופסור חבר.
 

גרשון צפור הוא מאדריכלי דור הקמת המדינה. היקף עבודותיו והתפתחות סגנונו מלווים את התפתחות האדריכלות בישראל, החל מהפונקציונליזם והברוטליזם וכלה באדריכלות ההיי-טק העכשווית.

ה וא נולד בתל אביב בשנת 1931 , סיים לימודי אמנות במכון אבני ב שנת 1948 , ולימודי אדריכלות בטכניון בשנת 1957 . לאחר לימודיו עבד תחילה שבע שנים כשכיר במשרד אריה שרון-בנימין אידלסון, עד שנת 1964 . עם פירוק השותפות בין השניים הצטרף לאידלסון כשותף. לאחר מותו של אידלסון, בשנת 1972 , נותר עצמאי. בשנת 1990 הצטרף למשרדו בנו, האדריכל ברק צפור, בוגר בית-הספר Ecole speciale architecture בפאריס.

משרד האדריכלים צפור אחראי לתכנון מאות מבנים, ובהם בית-החולים שיפא בעזה, אתר ההנצחה בגבעת התחמושת, מרכז לונדון מיניסטור בתל-אביב, בניין תע"ש בתל-אביב (שהוכרז באחרונה כמבנה לשימור) ועוד. במכון ויצמן למדע תיכנן צפור מבנים רבים ושונים, ובהם, בין היתר, בניין אריסון לנוירוביולוגיה, בניין וולפסון למחקר ביולוגי, בניין פרלמן למדעי הכימיה, ובניין מדרשת פיינברג (בשני שלבים).

צפור זכה בפרסים רבים, ובהם פרס רכטר לשנת 1998 . במשך שנים רבות עמד בראש אגודת האדריכלים, ובשנת 2005 הוענק לו התואר יקיר תל-אביב.
 

יעקב רכטר נולד בתל-אביב בשנת 1924 , בן לזאב רכטר, מאבות האדריכלות הישראלית. בשנת 1952 סיים לימודי אדריכלות בטכניון והצטרף למשרד האדריכלים של אביו. הוא נישא לשרה שפיר, ולאחר מכן לשחקנית חנה מרון. עם חמשת ילדיו נמנים השחקנית דפנה רכטר והמוסיקאי יוני רכטר.
האדריכלות של רכטר מאופיינת בסגנון מודרניסטי המשלב מסרים שונים אשר מובעים באמצעות פורמליזם של צורות ייחודיות. הוא העדיף להשתמש בחומרים מסורתיים וקשיחים דוגמת אבן ובטון, תוך השתלבות בסביבה ובטופוגרפיה. כך, למשל, תיכנן את בית-ההבראה "מבטחים" בזכרון יעקב, עבודה שעליה זכה בפרס ישראל באדריכלות לשנת 1972.

הוא תיכנן מבני ציבור רבים במקומות רבים בישראל. בתל-אביב תיכנן את היכל התרבות (1957), היכל המשפט (1965), מלון הילטון (1965), פיתוח טיילת החוף (1985-1970), ככר נמיר (1976), והמשכן לאמנויות הבמה (1994).

בין העבודות שביצע מחוץ לתל-אביב אפשר למנות את ספריית מדעי החיים על-שם מוריס וגבריאלה גולדשלגר, מעונות לוננפלד-קונין למדענים אורחים ובית אירופה במכון ויצמן למדע, וכן בתי-הארחה ומלונות רבים, בתי-חולים, ואף בתים פרטיים.
לזכרו, ולזכר אביו, מעניק משרד החינוך את "פרס רכטר", שהוא פרס האדריכלות השני בחשיבותו בישראל אחרי פרס ישראל.

לאחר מותו, בשנת 2001 , עבר ניהול משרדו לבנו, האדריכל אמנון רכטר.
 
 

אריה שרון נולד בשנת 1900 בפולין בשם לודוויג קורצמן. הוא עלה א רצה בשנת 1920 במסגרת הכשרה של השומר הצעיר, והיה ממקימי קיבוץ גן שמואל ומתכנניו. את חדר האוכל שלו תיכנן עוד בטרם היה לאדריכל. בשנת 1926 עזב את הקיבוץ לטובת לימודי אדריכלות בבית-הספר "באוהאוס" בדסאו שבגרמניה ועבודה במשרדו של מנהל בית-הספר, האדריכל הנס מאייר שדגל במינימליזם.

כ ששב מלימודיו ארצה, בשנת 1926 , פתח משרד עצמאי בתל-אביב, והחל לתכנן בסגנון הבין-לאומי החדש שספג בבאוהאוס. תפיסתו הסוציאליסטית, אשר שמה במרכז התיכנון את האדם ודגלה באדריכלות תכליתית וצנועה, תאמה את תפיסת מוסדות ההנהגה וארגוני העובדים הסוציאליסטיים, כמו ההסתדרות, קופת-חולים ומפא"י. קשרי העבודה העמוקים שהיו לו עם מוסדות השלטון איפשרו לו להטביע חותם על  הנוף הבנוי של מדינת ישראל.

שרון, אשר נחשב לאבי האדריכלות הישראלית, תיכנן בשנים 1953-1949 את תוכנית האב הראשונה של המדינה, שקבעה את עקרונות הבינוי ושטחי הבינוי לעתיד, ויצאה לאור כחוברת בשם "תכנון פיסי בישראל". בשנים 1947-1941 כיהן כמרצה בכיר בטכניון, ופירסם מספר מאמרים וספרים, בהם הספר "קיבוץ + באוהאוס", שראה אור בהוצאת מסדה בשנת 1976.

הבניינים שתיכנן היו דוגמה לאדריכלות הראויה לפרויקט הציוני. בין אלה אפשר למנות את בית-החולים בילינסון בפתח-תקוה (1935), בית-החולים סורוקה בבאר-שבע (1959), בית-החולים רמב"ם בחיפה (1965), מעונות עובדים הוד בתל-אביב, בנייני ההסתדרות בתל-אביב, בניין בנק ישראל, מוזיאון יד מרדכי ועוד. כמו כן היה שותף ליצוא הישראלי, ותיכנן א ת אוניברסיטת IFE בניגריה. בשנים 1964-1950 עבד בשותפות עם בנימין אידלסון, ואחר-כך בשותפות עם בנו, אלדר.

על פועלו הרב קיבל שרון את פרס רוקח, והוא הזוכה הראשון בפרס ישראל לאדריכלות (1962). הוא מת בתל-אביב בשנת 1984 . המשרד המשפחתי, המתמחה בתכנון מרכזים רפואיים, מנוהל כיום בידי נכדו, ארד.
 
 

צדוק שרמן נולד ברוסיה בשנת 1944 ועלה ארצה בשנת 1949. הוא סיים לימודי אדריכלות בטכניון בשנת 1967 במסגרת העתודה האקדמית, ושירת ארבע שנים במרכז הבינוי של צה"ל בתפקיד קצין תכנון וראש מדור בינוי מחנות. כשהשתחרר, היה במשך שנתיים שותף במשרד שימוּר שרמן אדריכלים, ותיכנן שכונות מגורים בהרצליהוברעננה, וכן מבנים ייעודיים ומבני מעבדות עבור משרד הביטחון.
 
בשנים 1977-1974 היה שותף במשרד אי.סי.די., ותיכנן מעבדות ומתקני מחקר ופיתוח שונים, ובהם אביק-טבע בנתניה ואינטל בחיפה.

בשנת 1977 הקים משרד תכנון עצמאי, שפעל עד שנת 1981. בשנה זו יסד את משרד שרמן-פוטש אדריכלים, ועמד בראשו עד לשנת 2006 . במסגרת זו תיכנן מתקנים צבאיים, כמו בניין בית-הספר לעברית בבסיס מחווה אלון (1996). במכון הווטרינרי בבית דגן תיכנן מעבדות מרכזיות (1992), ובניין מחקר ופיתוח (2001). כן תיכנן שכונות מגורים ברעות-מודיעין, תוכניות בינוי ושיקום ברמלה ובלוד, ומבני תמך לנתב"ג 2000 . בתקופה זו שימש גם כיועץ אדריכלי למחלקת הבינוי של חיל האוויר, יועץ אורבני למשרד השיכון לתוכניות פיתוח והתחדשות רמלה, ויו"ר איגוד האדריכלים העצמאיים (2004-2001).

בשנת 2006 היה למנכ"ל ומייסד של משרד שרמן אדריכלות ואיפיון בע"מ. במסגרת זו איפיין פרויקטים לאומיים של צה"ל לנגב (עיר הבה"דים, הקמפוס הטכנולוגי), ותוכניות אורבניות לאזורי נופש מטרופוליניים בנס ציונה, ברחובות ובגן רווה. במכון ויצמן למדע תיכנן את הבניין לחקר המוח על-שם נלה וליאון בנוזיו (1992), בניין הלן ומילטון קימלמן (יחד עם גרשון צפור, 1994), הבניין למחקר טרנסגני על-שם קמיליה בוטנאר (1999), ואת הבניין למחקר טרום קליני על-שם לורי לוקיי (2009).