פסלים במכון - גלריה

הפסל "חנוכיה" מתקיים במרחב שבין אמנות "טהורה" לאמנות שימושית, ובכך הוא משליך גם על הקשר האמיץ בין מחקר מדעי בסיסי לבין מחקר יישומי. זהו פסל קינטי, שמעבריו השונים הוא מציג דימויים שונים, המתחלפים זה בזה כאשר הצופה מקיף את הפסל תוך כדי התבוננות בו. עבודות נוספות של סתיו מוצגות בכניסה לבניין חטיבת בית הספר הקהילתי "התומר", בנס-ציונה, ובכניסה לבנין עיריית נס- ציונה.

אליהו סתיו נולד בפולין בשנת 1926. עלה לארץ בשנת 1933. בשנת 1968 החל לעבוד במחלקה למיכשור ולריתוך שבאגף שירותי המחקר של מכון ויצמן למדע. בשנת 1992 פרש לגימלאות. אליהו סתיו חי בנס-ציונה.

הפסל "מלך ומלכה" שייך לסדרה הקרויה "אומים וברגים" שעליהם עבד האמן בשנים 1973-1971. דמויות "המלך והמלכה" מורכבת מיסודות מודולריים, פרקים שנעים על צירים, ונראים כיוצרים אפשרות של פתיחה וסגירה, אם כי למעשה הם אינם מסוגלים לנוע. על יצירתו של אתרוג כתב מרשל מקלוהן: "עולמו של אתרוג מציג את המתח בין העולם הישן האורגני והחזותי לבין האדם החדש האלקטרוני, הנטול בשר ודם". המלך והמלכה בעלי הכתרים המזכירים קרניים רומזים על העניין שגילה אתרוג בתרבות האינדיאנית, בעוד שבצורתם המכנית הם מזכירים גם רובוטים טכנולוגיים. הפסל "מלך ומלכה" נתרם על ידי האמן לזכרו של סמואל י. זקס ובהוקרה לאלמנתו, אילה.

סורל אתרוג נולד ברומניה בשנת 1933. בשנת 1950 עלה לארץ עם משפחתו והתגורר במעברה בשיכון המזרח בראשון לציון. למד במכון אבני אצל אמנים כיחזקאל שטרייכמן, מרסל יאנקי, משה מוקדי ומשה שטרנשוס. יצר פרויקטים בשיתוף עם אישים כמו אז'ן יונסקו, סמואל בקט, מרשל מקלוהאן וג'ון קייג'. עבודותיו מוצגת במוזיאונים לאמנות מודרנית בניו-יורק ובפאריס, בגלריות חשובות בלונדון, ובאוספים פרטיים רבים. חי בקנדה.

"שעון השמש" / "האור הקנדי", שנעשה על-ידיצפורה גנדלר בחסותו של אחיה, סורל אתרוג, מתנשא בחדות לשמיים, כשמרכיב מעוקל חוצה אותו בתנופה. פסל שעון השמש עשוי בסגנון גיאומטרי מינימליסטי ברוח התקופה, וצורתו מזכירה מטרונום. השעון עצמו הכתיב את הצורות הדינמיות ואת מערכת היחסים המרתקת בין מרכיבי המבנה, כאשר הקשת המתפתחת חודרת ומזנקת כלפי השמיים במראה מהצד.

צפורה גנדלר נולדה בשנת 1940 ביאסי, רומניה. בשנת 1950 עלתה לישראל. בשנת 1979 החלה לפסל, לאחר שלמדה פיסול אצל שושנה היימן ורישום אצל רחל שביט.

הפסל "סמאפור" שייך לסדרת ה"אובליסקים" של האמן. הוא עשוי ברזל מחושל, המטופל במכות פטיש תעשייתי כבד, ונישא אל-על. שמו, "סמאפור", קרוי על שמה של שיטה לאיתות חזותי המשמשת את יורדי הים ואת נווטי הרכבות. עמודים היוו מאז ומתמיד את יסודות הארכיטקטורה. בראשית הם היו קשורים לטבע, לעולם הצומח ובהכרח לנוף. כאן, העמוד התעשייתי הוא מעשה ידי אדם, המתריס נגד הטבע האלוהי. ניגוד נוסף נוצר כשהפסל ממחיש את ההווייה הישראלית, שמצד אחד מדגישה את שייכותה למערב, ובה בעת שואפת ל השתלב בסביבתה הקרובה, המזרח תיכונית. הפסל "סמאפור" נתרם למכון ויצמן למדע על-ידי יגאל תומרקין.

יגאל תומרקין נולד בגרמניה בשנת 1933. בשנת 1935 עלה לישראל. בשנת 1954 למד אצל רודי להמן. בשנת 1955 למד ועבד עם ברטולט ברכט בברלינר אנסמבל, בברלין המזרחית. הוא ידוע כפסל, צייר, סופר, איש הגות ומחאה. חדשן בלתי-נלאה שפעל נמרצות למען התנתקות מהמופשט הלירי והיה ממקימי "קבוצת +10". תומרקין ידוע כמפלס דרך לשימוש בחומרים חדשים. עבודותי מוצגות בערים שונות בישראל, בגרמניה, בצרפת, בספרד, בצ'כוסלובקיה (דאז), ביפאן ובארה"ב.

הפסל "עבודת הקודש", הקרוי גם "ריטואלה", מוקדש לזכרו של עמוס דה-שליט אשר שאף לעצב עולם טוב יותר באמצעות המדע. הוא מורכב משני גופי שיש קאררה לבנים, נדירים בגודלם, במשקל כולל של שבע טונות, המחוברים במרכזם ויוצרים כמעט צורת המספר שמונה. השניים רכונים האחד לעומת חברו, כממתיקי סוד, או שקועים בתפילה. ג'ורג'י מתייחס כאן אל החלל הריק כאל גורם צורני שווה-ערך לצורות חומריות מאסיביות. מיקומו של הפסל בלבה של בריכת מים יוצר השתקפות המכפילה את נוכחותו של הפסל בתוך סביבתו. הפסל נתרם למכון בשנת 1969 על-ידי אדולפו בלוך מברזיל.

ברונו ג'ורג'י נולד בשנת 1905 בסאו פאולו, ברזיל. בצעירותו נאסר בשל חברותו בתנועה אנטי-פשיסטית. בשנות ה30- קיבל סטודיו בפאריס, שם למד ועבד עם אריסטיד מאיול. בשנת 1936 הצטרף לכוחות הרפובליקניים הספרדיים והשתתף במלחמת האזרחים בספרד. אחרי נצחון כוחות פרנקו חזר ג'ורג'י לברזיל והקדיש עצמו לפיסול. בשנות ה60- יצר משיש קאררה שני מונומנטים פיסוליים גדולים שהפכו לציון דרך בהתפתחותה ובעיצובה של העיר ברזיליה. ברונו ג'ורג'י מת בשנת 1993 בריו דה ז'אנרו, ברזיל.

הפסל "המנורה" / "עץ הדעת" עשוי בסגנון הנוטה למופשט. זהו פסל רב-משמעי בצורתו: מכיוון החזית הוא נראה כמנורה בעלת ששה קנים הפרוסים לצדדים, כשהקנה השביעי, המרכזי, ניצב באלכסון. מזווית אחרת הוא מזכיר עץ, כאשר בינות לענפים שזורים תפוזים. במבט מהצד הוא נראה כיונה הפורשת כנפיים במעופה; או מזכיר כף-יד המושטת למרום כבתפילה; ובמבט חזיתי נוסף הואנראה כדמות אדם הנוטה לאחור כשרגליו משמשות משען למאסה שמעל, כשידיו מוכפלות, משולשות ופרוסות לצדדים וכשאת מותניו מקיפים אלקטרונים, או לוויינים. הפסל "מנורה" / "עץ הדעת" הוקדש ללורד זיו ליום הולדתו ה80-.

נתן רפופורט נולד בפולין בשנת 1911. למד פיסול מגיל שש-עשרה בווארשה, וזכה בפרסים באקדמיה לאמנות שם. משנת 1936 למד ועבד באיטליה ובצרפת (פאריס), שם הכיר את אוגוסט רודן, אריסטיד מאיול וז'ק ליפשיץ, והתמסר ליצירת אנדרטאות מונומנטליות כמו אנדרטת "מרד הגטו" בווארשה בשנת 1948. הגיע לישראל בשנת 1950 ועיצב אנדרטאות כמו זו של מרדכי אנילביץ מפקד גטו וארשה ביד מרדכי (שנת 1951); אנדרטה לזכר המגינים שנפלו בנגבה (שנת 1953); ו"מגילת האש" או "השואה והתקומה" בהרי ירושלים (שנת 1972). נתן רפופורט מת בשנת 1987 בניו-יורק.

הפסל "וכיתתו חרבותם לאתים" עולה ומתנשא מתוך הצמחייה, כשבשיא גובהו הוא נושא מבנה עגול העולה בזרימה כלפי מעלה. על הפסל ועל בסיסו מופיעות דמויות מטפסות המורכבות מכלי מלחמה כגון מרגמות, מקלעים ואקדחים, המכוסים בשבכת ברזל וכמו "כותתו לאתים". מעליהם מוצבות דמויות הנראות כעומדות להקיש בכדור וכמו לעוררו מתרדמתו. הפסל מהדהד את מגמות הפיסול שרווחו בשנות ה60- וה70- של המאה ה20- בעיקר באמנות ה"פופ". הפסל עוצב לכבוד הארי לוין.

שפרד הרמן תרם את הפסל "וכיתתו חרבותם לאתים" למכון ויצמן למדע, לכבוד הארי לוין. על תרומתו זו העניק לו נשיא המכון דאז, פרופ' אלברט סייבין, מגילת קלף שבה נאמר: "ביום ששי במאי שנת אלף תשע מאות ושבעים, ל' בניסן תש"ל, הוסר במכון ויצמן למדע הלוט מעל הפסל וכיתתו חרבותם לאתים, מעשה ידי שפרד הרמן שהקדיש את הפסל להארי לוין. מגילה זו הינה עדות לנדיבותו של מר ש פרד הרמן, שתרם בדרך זו לשיפור נוף המכון וביטא בפסלו את רצונו העז של סגל המכון לפעול למען הגברת הידע ומציאת האמת אשר תוביל לשלום באיזור עתיק זה ובעולם כולו".

הפסל "האור הפנימי" בנוי כמעין סליל מתפתל המתפתח בתהליך של זרימה העולה כלפי מעלה, כמזכירה את רוח האדם השואפת אל הוויה שמעבר למציאות הארצית. פסליו של גרץ עשויים בדרך כלל מפלדת אל-חלד או מארד, והם מעוצבים כצורות אווירודינמיות המתקשרות לקידמה טכנולוגית. פסל זה מייצג נאמנה את היוצר, שניסח לעצמו שפה אמנותית מופשטת אך גם מובנת, שאינה מערערת ואינה תוקפת, אלגנטית וסטרילית משהו, ומחמיאה לקידמה התרבותית. ברק המתכת של הפסל "האור הפנימי" מעניק לו מעין קרינה העולה ומתפרצת מתוכו, וכמו שואפת לעתיד טוב יותר.

גדעון גרץ נולד בשנת 1929 בתל-אביב. התחנך בקיבוץ בית-אלפא, ולחם בשורות הפלמ"ח בקרבות על ירושלים. למד באקדמיה לאמניות יפות בפירנצה וב"אקול דה-בוזאר" בפאריס. בשנותיה הראשונות של המדינה חי בקיבוץ רביבים שבנגב. משנת 1965 הוא חי בפירנצה. הוא תרם את פסל "האור הפנימי" לזכר אביו, היינץ ר. גרץ, מחלוצי הימאות הישראלית וממקימי חברת הספנות "דיזנגוף".

הפסל "עץ החיים" נטוע בקרקע הכיכר, וממנה הוא מתנשא אל-על ומתפצל לשני גזעים עיקריים, באופטימיות ובחיוניות שופעת. הפסל מהווה מחווה לעץ החיים, סמל המכון, והוא מביע אופטימיות ותקווה לעתיד טוב יותר שיושג הודות לשגשוגו ולפריחתו של המחקר המדעי. הפסל "עץ החיים" נתרם למכון ויצמן למדע על-ידי האמנית, לציון הקשר בן 25 השנים בין מכון ויצמן הישראלי לבין מכון פאסטר הצרפתי.

חדוה שר נולדה בפתח-תקוה ב1948-. למדה בתל-אביב, בפאריס ובלונדון. הציגה את עבודותיה במוזיאונים חשובים בצרפת, בארה"ב ובישראל. עבודות הרקמה האמנותית שלה מצויות במשכן הכנסת, ירושלים, ובאוספים נוספים. חיה בצרפת.

הפסל "עץ החיים" ניצב על גזע רחב, וממנו מסתעפים ענפים רבים, שחלקם מעוצבים בדמויות של נשים שופעות איברים, שרגליהן, זרועותיהן ובגדיהן נראים כממשיכים את הסתעפותם של הענפים. התבוננות מעמיקה יותר מגלה כי נשים אלה "יולדות" שפע של יצורים קטנים יותר. דמויות אלה משרטטות עולם אופטימי, דימיוני אגדי, הניזון מזכרונותיו של רדר מעיר הולדתו, צ'רנוביץ, שהיתה אחד ממקורותיה של התנועה החסידית. במבנה המורכב מצויים גם רמזים למיתולוגיה היוונית ולתרבות צרפת. שילוב גוף האדם עם עולם החי והטבע הדומם יוצר הוויה חדשה, פנטסטית וסוריאליסטית, המשולבת עם יסודות תיאטרליים ומיסתוריים ורווי אווירה פיוטית.

ברנרד רדר נולד בשנת 1887 בצ'רנוביץ, אוסטריה. למד באקדמיה לאמנויות יפות בפראג. עבד והציג את פסליו יחד עם אריסטיד מאיול בפאריס. עם כיבוש אירופה על-ידי הנאצים נאלץ לברוח לספרד, ואחר כך לפורטוגל, לקובה ולארה"ב (ניו- יורק). פסליו מוצגים במוזיאונים לאמנות מודרנית בפאריס, בניו-יורק ועוד. ברנרד רדר מת בשנת 1964 בניו-יורק.

הפסל "הגוזלים", העשוי מתכת, מתאר גוזלים דקים וגבוהים, מתמתחים מלוא קומתם בפוערם את מקוריהם העצומים והמוגזמים ברעבתנות, תובעים מזון, ומשעשעים בצורתם. דקות הצוואר והזדקרות הנוצות הבודדות עליו מוסיפים לפסל ממד של הומור. שטרנשוס היה מהראשונים שנטו ופנו לסגנון המופשט. כחבריו דב פייגין ויחיאל שמי בקבוצה האוונגרדית "אופקים חדשים" עוסק גם הוא מאמצע שנות ה50- של המאה ה20-. במוטיב "הציפורים" וה"קן". לרוב בנויים אלו מחלקי ברזל תעשייתיים, אבל גם כשהוא מתבסס על מבנים גיאומטריים נקיים, כגון גלילים, כדורים וחרוטים, זכר לקוביזם, עדיין ניכר ביצירותיו קשר הדוק עם האדם והחי.

משה שטרנשוס נולד בפולין בשנת 1903. עלה לארץ בשנת 1926. למד בבצלאל, ואחר כך באקול דה-בוזאר בפאריס. בשנת 1948 נמנה עם מייסדי קבוצת "אופקים חדשים". ניהל את מחלקת הפיסול של סטודיו אבני בתל-אביב, והיה מרצה בכיר לפיסול באוניברסיטת חיפה. פסליו מוצגים במוסדות ציבור רבים בישראל, ובמוזיאונים בישראל ובעולם. משה שטרנשוס מת בתל-אביב בשנת 1992.

הקו הסולארי מורכב ממראה אנכית החותכת את מגדל השמש לשניים, דבר שמעניק למבנה האנכי הגדול תחושה של קלילות, תוך שהיא מזכירה את מראות השמש הממוקמות בשדה שמאחורי המגדל, ומשמשות לריכוז קרני השמש למטרות מחקר. מכאן ממשיך הקו אל שורת מראות הממוקמות על הדשא שבחזית המגדל. בשעת זריחת החמה אפשר לראות את הקו המבהיק, המתחיל כקו אנכי רציף וממשיך כנקודות בוהקות על הקרקע.

דני קרוון נולד בתל-אביב בשנת 1930. למד אמנות אצל אהרון אבני, אביגדור סטימצקי, יחזקאל שטרייכמן ומרסל ינקו. לאחר מכן המשיך בלימודיו בבצלאל אצל מרדכי ארדון, ובאקדמיה לאמנויות יפות בפירנצה. ייצג את ישראל בתערוכות בין-לאומיות רבות: בביאנלה בוונציה, בדוקומנטה של קאסל, גרמניה, ובביאנלה בסאו-פאולו. הוכתר בתואר "אמן שלום" מטעם אונסק"ו. חי בישראל, בצרפת ובאיטליה.

הפסל "מנורה" / "הסנה הבוער" מוקדש לזכרו של ג'ון פ. קנדי, נשיא ארה"ב שנרצח בשנת 1963. הפסל נוטה למופשט והוא בעל דימוי כפול. מצד אחד הוא נראה כמנורה ששבעת קניה עשויים לוחות מתכת, ובמבט אחר הוא נראה כ"סנה בוער" שמתוכו עולה הכתובת "ברוך אתה יי". בסיס הפסל עשוי אבני בזלת מקומיות, המהוות מעין מחווה ישראלית לאישיותו של הנשיא הנרצח. בהיבט נוסף, אבני הבזלת החומריות והכבדות נמשכות בכוח הכבידה כלפי מטה, אל קרקע המציאות, בעוד מנורת המתכת המבריקה והמודרנית יוצרת תנועה מנוגדת, כמעט רוחנית, השואפת כלפי מעלה, לקיום נעלה יותר.

נולדה בניו-יורק בשנת 1924, למדה במכון פראט בניו-יורק ועבדה בפאריס עם פרננד לז'ה ועם אנדרה לוט. בראשית דרכה ראתה עצמה כציירת, ורק בשנת 1960 עברה לפיסול. הציגה תערוכות יחיד רבות, והשתתפה בתערוכות בין-לאומיות. היא החלה את דרכה בפיסול בעץ ועברה לעיצוב במתכת, שממנה יצרה "אובייקטים" אשר אפשר להציבם באתרים שונים. האמנות של פפר מבטאת מאבק מתמיד בין מאסה לקו אוורירי, בין כבדות שורשית לבין ריחוף רוחני. בברלי פפר חיה בניו-יורק, ומשנת 1991 היא מתגוררת באיטליה.

הפסל "המשכיות" עשוי לוחות פלדה אפורים עצומים החתוכים כך שהם יוצרים חללים שצורתם צורה ארכיטיפית של עץ, שהוא, למעשה, "עץ בתשליל". הצופה כמו "מוזמן לחדור" לתוך היצירה, להגדיר בכל פעם מחדש את העצים הנעדרים, וליצור "המשכיות" בדרכו. צלליתו של העץ השקוף מבטאת את דרכו של האמן להתערב בטבע בנגיעות זהירות, מתחשבות, בלתי-מזיקות. יער המתכת מוצב בין עצים חיים ויוצר ניגוד בין חום העץ לקור המתכת. הפסל נתרם על-ידי קבוצת ידידי המכון, בראשות נורמן כהן, כהוקרה להארי לוין.

מנשה קדישמן נולד בתל-אביב ב1937-. למד פיסול אצל משה שטרנשוס, עבד כרועה צאן, למד אצל הפסל רודי להמן ובבתי-הספר לאמנות "סנט מרטין" ו"סלייד" בלונדון. יצירותיו מוצגות במוזיאונים חשובים רבים בארץ ובעולם. ייצג את ישראל בתערוכות בין- לאומיות רבות כגון הביאנלה של ונציה, וכן בתערוכות בקאסל, בסאו-פאולו ועוד. חי בתל-אביב.

הפסל "רום" של דינה רקנאטי, ברחבת בניין מאיר למדעי הביולוגיה, מורכב משני גופים אנכייים המזכירים קבוצות גווילים המתלכדים בהתנשאם כלפי מעלה, או "איים וולקניים מחורצים בים רוגע", כפי שתיאר זאת מבקר אמנות ידוע. הניגוד הצבעוני בין הגופים - שחור ולבן - יוצר מתח בלתי-פתור המסמל את מאבקו של האדם להישרדות ולבנייה מחדש מתוך ההרס. הפסל עוצב בעץ - לבידים מרובדים, בדרך שמזכירה גווילי נייר שהם תוצר של קילוף עץ. כך נוצרה תחושה של חזרה לטבע אשר נבלמת על-ידי המציאות, שהרי מדובר בעץ שעבר תהליכי תיעוש בלתי- הפיכים. לבידי העץ עברו תחת ידי הפסלת הפשטה מינימליסטית, ולאחר מכן הומרו בלוחות ברזל ואלומיניום קשיחים. הפסל נתרם למכון ויצמן למדע על-ידי לולה אבנר לזכר בעלה, דולפי.

דינה רקנאטי נולדה בקהיר בשנת 1928. היא למדה במצרים ובאנגליה, והתמחתה באמנות בארצות הברית. הציגה את עבודותיה בארה"ב, בצרפת, בישראל ובאיטליה. חיה בארה"ב (ניו יורק) ובישראל.

הפסל "מזבחות ואפיקי מים" כולל תשעה גושי בטון כהים מצופי בזלת. על אחד מהם רשום: "לזכר אישי מדע יהודים בגרמניה אשר נספו בין שאר קרבנות העריצות הנאצית. קנצלר גרמניה, קונרד אדנאור, ומכוני מקס פלנק עשו להצבתו ותרמו לכינונו". זוהי העבודה הראשונה שיצר האמן הצעיר בישראל, לאחר חזרתו מלימודיו בלונדון. הפסל מהווה חלק בלתי-נפרד מהאתר שבו הוא מוצב, ובמובן זה הוא פסל סביבתי מובהק. האבנים המלאכותיות, בחומריותן ה"בזלתית", נטועות באדמה ונבנות ממנה בעת ובעונה אחת, מה שמקנה להן מראה ראשוני ובראשיתי, כמעין מבנה אורגני.

בוקי שוורץ נולד בירושלים בשנת 1932. למד במכון אבני בתל-אביב, עבד כאסיסטנט אצל יצחק דנציגר, ולמד בבית-הספר לאמנות "סנט מרטין" בלונדון אצל אנטוני קארו. בשנת 1965 היה ממקימי "קבוצת +10" שבה השתתפו הפסלים פנחס עשת, יגאל תומרקין, איקא (אריאל) בראון ועוד. בשנת 1966 ייצג את ישראל בביאנלה של ונציה. בשנת 1967 פיסל את "עמוד הגבורה" ביד-ושם בירושלים. משנת 1977 עוסק רבות באמנות הווידאו, ויצירתו נחשבת נקודת מפתח בהתפתחותו של ענף אמנות זה. בוקי שוורץ חי בישראל

הפסל "בצוותא" מורכב מארבע דמויות אדם סכמטיות חסרות תווי פנים, בעלות צללית פשוטה, תמציתית, דינמית - ובמראה מהצד. ארבע הדמויות צמודות זו לזו, פוסעות קדימה, כשאחת מהן נמצאת מעט לפני האחרות. שפתו האמנותית של מארק האלטר מתאימה לתפיסה שרווחה בשנות ה70- של המאה ה20-: זוהי אמנותמינימליסטית כמעט גיאומטרית, העושה שימוש בחומרים תעשייתיים. הדמויות חסרות הפנים, הפורצות קדימה בצורתן "המופשטת" והאחידה, מסמלות את שאיפתו של כל אדם להתקדמות וליצירת חברה אנושית טובה יותר. הפסל "בצוותא" של מארק האלטר הוקדש לזכרו של ד"ר דב ביגון, ונתרם למכון ויצמן למדע על-ידי הוועד הצרפתי והוועד האירופי למען המכון.

מארק האלטר נולד בפולין בשנת 1932. במשך השנים נודע כצייר, פסל, איש-רוח וסופר. הוא מאמין, באמונה שלמה, שייעודם הרוחני של היהודים הוא להיות "אור לגויים" ולהתריע כנגד כל עוול. השקפתו זו הובילה אותו להיות ממקימי "הוועד לשלום במזרח התיכון". חי בפאריס.

הפסל "סליל" מתאר ספירלה עולה כלפי השמיים, ניצבת באלכסון ומשתקפת בבסיס האלומיניום שעליו עומד הפסל. "סליל" שייך לזרם הפיסול המופשט והמינימליסטי שאפיין את שנות ה70- וה80- של המאה ה20-. הוא תמציתי מבחינת צורתו ומבחינת תוכנו, ועדיין בעל כוח ותנועה העולה ומתפתחת, תוך שהיא יוצרת מתח ועניין. בולטת במיוחד הטקסטורה המחוספסת של הברונזה בעלת המרקם החיצוני הייחודי. הפסל הוצב בזווית כדי לאפשר לשמש לחדור בעדו, ולהשתקף במראה שבבסיסו - מחווה לחקר אנרגיית השמש המתבצע במבנה הסמוך של המכון הקנדי לאנרגיה שימושית. הפסל "סליל" נתרם למכון ויצמן למדע על-ידי אביה של הפסלת.

מרים נוימן נולדה במקסיקו בשנת 1932. היא למדה עיצוב פנים, פיסול וקרמיקה באקדמיה לאמנות ואצל אמנים חשובים בעיר מקסיקו- סיטי. פסליה מוצבים בפארקים ציבוריים במקסיקו, בארה"ב (סן-דייגו) ובישראל. הציגה בתערוכות רבות בארצה ובעולם. חיה במקסיקו- סיטי.

האנדרטה לקורבנות השואה, העשויה ברונזה, אבן, מים ואש, מתארת ספר תורה שבור, חצוי לאורכו, שטוף אור. הספר מונח במשופע על קוביית אבן לבנה שצירה המרכזי מבוקע. בגוף הספר חרוטים וצרובים שמות של יהודים מהנפוצים בקרב קורבנות השואה ומספרים שנחקקו על ידיהם. הצבת הספר על בסיס אבן יוצרת מצב של חוסר שיווי משקל, משהו בין "מעופף" ל"נופל". משני הדפנות הפנימיים של האבן נוטפים מים, כמו דמעות, טיפה אחר טיפה. דרך מעבר תת-קרקעי הם מתנקזים לקו מרכזי, מעין תעלה, ההופכת בהמשך לפסי ברזל של מסילת רכבת. על בסיס הפסל נחקקו ביידיש דברי הנשיא חיים ויצמן, שנאמרו בקונגרס הציוני, המקיפים את הבסיס שש פעמים.

דני קרוון נולד בתל-אביב בשנת 1930. למד אמנות אצל אהרון אבני, אביגדור סטימצקי, יחזקאל שטרייכמן ומרסל ינקו. לאחר מכן המשיך בלימודיו ב"בצלאל" אצל מרדכי ארדון, ובאקדמיה לאמנויות יפות בפירנצה. ייצג את ישראל בתערוכות בין-לאומיות רבות: בביאנלה בוונציה, בדוקומנטה של קאסל, גרמניה, ובביאנלה בסאו-פאולו. הוכתר בתואר "אמן שלום" מטעם אונסק"ו. חי בישראל, בצרפת ובאיטליה.

"מתח " / "רחיפה גדולה" קשור לסדרת פסלים גיאומטרית-מינימליסטית של שנות ה60- שעניינם "מתח דרמטי". הפסל, העשוי פלדת קורטן, נראה כ"משולש פתוח" הניצב על קודקודו, ונושא בקצהו לוח דק שאליו מחוברת תיבה מלבנית מאסיבית. מבנה זה יוצר במתבונן תחושה מאיימת כי האיזון העדין והרופף יופר בעוד רגע. פסל זה חובר לפסל "התרוממות" (1967), הידוע יותר כ"שלושת העיגולים" המתנשאים לגובה 15 מטרים בחזית כיכר "הבימה" בתל-אביב. שניהם מצויים במעין נקודת שיא כשהם מאיימים לקרוס, וקיומם תלוי, כמעט, באמונה לבדה. הפסל "מתח" / "רחיפה גדולה" נתרם למכון ויצמן למדע על-ידי אפרים אילין.

מנשה קדישמן נולד בתל-אביב בשנת 1937. למד פיסול אצל משה שטרנשוס, עבד בקיבוץ מעיין ברוך ובקבוצת יזרעאל כרועה צאן, למד אצל הפסל רודי להמן ובבתי-הספר לאמנות "סנט מרטין" ו"סלייד" בלונדון. יצירותיו מוצגות במוזיאונים חשובים רבים בארץ ובעולם. ייצג את ישראל בתערוכות בין-לאומיות רבות כגון הביאנלה של ונציה, וכן תערוכות בקאסל, בסאו-פאולו ועוד. חי בתל-אביב.

"צמחים לרפואה" הוא תבליט קרמיקה הנראה כקרקע יער שעליה פזורים פירות, עלים ודודאים, כשביניהם שזורים פסוקי תנ"ך המתארים צמחי מרפא. התבליט בנוי מאריחי קרמיקה מודולריים גדולים, שמידתם היא כגודלו של תנור קרמיקה. הם צבועים בצבעי אדמה, המזכירים ומהדהדים את צבעי הנוף המקומי, ולהם נוספים גוני כחול-טורקיז ה"ממריאים" אל העתיד.

גדולה עוגן נולדה בשנת 1929 בירושלים. למדה בבצלאל אצל מרדכי ארדון, ולאחר מכן השתלמה בקדרות אצל הדוויג גרוסמן להמן, שהיא מהאמהות המייסדות של הקרמיקה בארץ. בשנים 1980-1962 כיהנה כראש המחלקה לקרמיקה באקדמיה לאמנות בצלאל, בירושלים. עבודותיה מוצגות במוזיאונים וכן במוסדות ציבור שונים בישראל.