במפגש המדעי של אגודת ידידי מכון ויצמן למדע בישראל סיפרה פרופ' נאוה דקל על תגלית מפתיעה: פציעה מקומית של הרחם (למשל, כדי לקחת ביופסיה) מעלה את הסיכוי של נשים הסובלות מבעיות פוריות, להרות. המשורר רוני סומק הציג היבט נוסף של תהליך לידה, וסיפר על תהליך "לידה" של שיר. כ-200 איש השתתפו במפגש המועדון המדעי של אגודת הידידים, שהתקיים במלון "דן" תל-אביב.
פרופ' דקל תיארה את הניסוי שביצעה, עם שותפותיה למחקר, במרכז הרפואי קפלן. בניסוי השתתפו 12 נשים שסבלו מבעיות פוריות, אשר עברו ביופסיה פשוטה של הרחם. המטרה הייתה לבדוק מדוע הן מתקשות להרות. אבל באופן מפתיע, לאחר נטילת הביופסיה, 11 (מתוך 12) המשתתפות נכנסו להריון וילדו תינוקות בריאים. בעקבות התוצאות האלה הרחיבה פרופ' דקל את הניסוי - ומתוך קבוצה של 134 נשים התנדבו 45 לעבור ביופסיה, ו-89 שימשו כקבוצת ביקורת. התוצאה: בכשליש מהנבדקות שעברו ביופסיה הצליח העובר להיקלט ברחם (לעומת כ-14% בקבוצת הביקורת). כמחצית מההריונות שהחלו בקבוצת הניסוי הסתיימו בלידת תינוק (לעומת כרבע מההריונות שהחלו בקבוצת הביקורת).
פרופ' דקל סיפרה גם על התינוקת הראשונה שנולדה כתוצאה מהשיטה החדשה, בקנדה, ועל מערכת היחסים המיוחדת שהתפתחה בינה לבין הורי התינוקת ומשפחתה המורחבת.
בהמשך תיאר המשורר רוני סומק את תהליך הלידה של שיר. את סומק הציגה חברת האגודה מיכאלה זיו, ממשפחת זיו. כידוע, מכון המחקר על-שם דניאל זיו, שממנו התפתח מכון ויצמן למדע, הוקם בשנת 1934 על-ידי חיים ויצמן בתרומתם של ישראל ורבקה זיו מלונדון.
מיכאלה סיפרה, כי היא קשורה בעבותות למכון, וגאה להימנות עם חברי אגודת הידידים. היא עוסקת שנים רבות באמנות התרגום, ולכן היה זה עונג מיוחד בשבילה להציג את סומק.
סומק דיבר על "חדר הלידה" של השיר, וסיפר על האופן שבו "נולדו" כמה משיריו. למשל, הוא סיפר כי בילדותו הוא גימגם, ולכן העדיף לשתוק במשך שנתיים. הוריו לקחו אותו לרופא, וכשראה מהצד את כל המגמגמים שהמתינו בתור במרפאה, הוא החל לדבר, וגילה להפתעתו ולתדהמת הוריו שהוא כבר אינו מגמגם. חוויה זו הובילה אותו אחרי שנים רבות לכתוב את השיר "נקמת הילד המגמגם".
דני גילרמן, שכיהן בעבר כשגריר ישראל באו"ם והצטרף באחרונה למועצת המנהלים של מכון ויצמן, שאל את סומק האם הוא מוחק מילים ושורות בתהליך כתיבת השיר. סומק ענה שיהודה עמיחי, שהיה גם המורה שלו, אמר ש"הוא לא יודע ללמד לכתוב, הוא יודע ללמד למחוק".
פוריות ולידה
פרופ' דקל תיארה את הניסוי שביצעה, עם שותפותיה למחקר, במרכז הרפואי קפלן. בניסוי השתתפו 12 נשים שסבלו מבעיות פוריות, אשר עברו ביופסיה פשוטה של הרחם. המטרה הייתה לבדוק מדוע הן מתקשות להרות. אבל באופן מפתיע, לאחר נטילת הביופסיה, 11 (מתוך 12) המשתתפות נכנסו להריון וילדו תינוקות בריאים. בעקבות התוצאות האלה הרחיבה פרופ' דקל את הניסוי - ומתוך קבוצה של 134 נשים התנדבו 45 לעבור ביופסיה, ו-89 שימשו כקבוצת ביקורת. התוצאה: בכשליש מהנבדקות שעברו ביופסיה הצליח העובר להיקלט ברחם (לעומת כ-14% בקבוצת הביקורת). כמחצית מההריונות שהחלו בקבוצת הניסוי הסתיימו בלידת תינוק (לעומת כרבע מההריונות שהחלו בקבוצת הביקורת).
פרופ' דקל סיפרה גם על התינוקת הראשונה שנולדה כתוצאה מהשיטה החדשה, בקנדה, ועל מערכת היחסים המיוחדת שהתפתחה בינה לבין הורי התינוקת ומשפחתה המורחבת.
בהמשך תיאר המשורר רוני סומק את תהליך הלידה של שיר. את סומק הציגה חברת האגודה מיכאלה זיו, ממשפחת זיו. כידוע, מכון המחקר על-שם דניאל זיו, שממנו התפתח מכון ויצמן למדע, הוקם בשנת 1934 על-ידי חיים ויצמן בתרומתם של ישראל ורבקה זיו מלונדון.
מיכאלה סיפרה, כי היא קשורה בעבותות למכון, וגאה להימנות עם חברי אגודת הידידים. היא עוסקת שנים רבות באמנות התרגום, ולכן היה זה עונג מיוחד בשבילה להציג את סומק.
סומק דיבר על "חדר הלידה" של השיר, וסיפר על האופן שבו "נולדו" כמה משיריו. למשל, הוא סיפר כי בילדותו הוא גימגם, ולכן העדיף לשתוק במשך שנתיים. הוריו לקחו אותו לרופא, וכשראה מהצד את כל המגמגמים שהמתינו בתור במרפאה, הוא החל לדבר, וגילה להפתעתו ולתדהמת הוריו שהוא כבר אינו מגמגם. חוויה זו הובילה אותו אחרי שנים רבות לכתוב את השיר "נקמת הילד המגמגם".
דני גילרמן, שכיהן בעבר כשגריר ישראל באו"ם והצטרף באחרונה למועצת המנהלים של מכון ויצמן, שאל את סומק האם הוא מוחק מילים ושורות בתהליך כתיבת השיר. סומק ענה שיהודה עמיחי, שהיה גם המורה שלו, אמר ש"הוא לא יודע ללמד לכתוב, הוא יודע ללמד למחוק".