פולימרים הם מעין רכבות מולקולריות, הבנויות מקרונות שהם מולקולות קטנות, זהות, המתחברות זו לזו בשרשרת ארוכה. בתהליך היצירה של פולימר, כמו בכתיבת סיפור, יש שלושה שלבים: התחלה, אמצע (הוספת יחידות לשרשרת), וסוף (הפסקת הייצור). לפני חמישים שנה מצא פרופ' (אז ד"ר) משה לוי, שעבד במעבדתו של פרופ' מיכאל שוורץ, דרך להימנע מהשלב השלישי, שלב הסיום, ובכך הצליח ליצור פולימרים שממשיכים לגדול ולהתפתח כל עוד מספקים להם חומרי בנייה מתאימים. אם לחזור לדוגמא של כתיבת סיפורים, אפשר לומר שהוא הצליח למצוא את הנוסחה ליצירת הסיפור שאינו נגמר.

 

הממציאים כינו את הפולימרים האלה, שאינם מפסיקים לגדול, בשם "פולימרים חיים", והם התאפיינו, בין היתר, בכך שכל המולקולות שגדלו באותה מערכת גדלו לאותו אורך. מכיוון שהמדענים יכלו לשלוט באורך הזה (באמצעות אספקת חומרי הבנייה), הם יכלו לשלוט בתכונותיהם הפיסיקליות של  הפולימרים. התגלית הזאת התפתחה במשך 50 השנה האחרונות, וכיום היא מהווה בסיס חשוב בתעשיית הפלסטיקה והגומי הסינתטי המגלגלת מיליארדי דולרים בשנה, וכן שימשה מנוף לפיתוח ארכיטקטורה מקרו-מולקולרית  ויישומים ננו-טכנולוגיים שונים.

 

משה לוי החל לעבוד כלבורנט במעבדתו של ד"ר ברונו רוזנפלד, במכון למחקר ע"ש דניאל זיו, בשנת 1946. חיים ויצמן העניק לו מילגה מטעם מכון זיו, ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. אבל חודשיים לאחר תחילת לימודיו פרצה מלחמת העצמאות, ולוי נקרא לשירות ב"הגנה". אחרי המלחמה סיים את לימודיו באוניברסיטה העברית, ונסע למעבדתו של פרופ' מיכאל שוורץ ב"מכללה ליערנות" בסירקוז, ניו-יורק, ארה"ב. שם קיבל תואר דוקטור, ולאחר מכן ביצע מחקר בתר-דוקטוריאלי. שוורץ, שאת הדוקטורט הראשון שלו עשה באוניברסיטה העברית, בהנחיית משה ויצמן, אחיו של חיים ויצמן, וזכה בפרס קיוטו היוקרתי, נחשב לאחד מהכימאים הפיסיקליים הגדולים בכל הזמנים. שם, רחוק מהבית, גילו שוורץ ולוי את הפולימרים החיים. אבל לוי החליט לארוז את מזוודותיו ולחזור ארצה. את העבודה על הפולימרים החיים המשיך חוקר בתר-דוקטוריאלי ישראלי אחר, ד"ר יוסף יגור. גלגולים שונים הביאו את השניים, בסופו של דבר, למכון ויצמן למדע, שם המשיכו לעבוד ולחקור שנים רבות.

 

הפרופסורים יגור ולוי, שפרשו לגמלאות לא מכבר, עדיין יושבים בחדריהם בבניין פרלמן במכון, וממשיכים לפתח רעיונות חדשים ולתעד היטב את התגליות הבסיסיות שהפכו לנחלת התעשייה. פרופ' יגור חיבר שלושה ספרים בנושא. האחרון שבהם, שראה אור לפני חודשים אחדים, מוקדש כולו לפולימרים החיים ולקסם של הסיפור שאינו נגמר. 

 

 

 

 

המאמר הראשון הופיע בקיץ 1937: "ניצחונה של האנטישמיות הגזענית הוא רק חלק מהמערכה... אין זה האיום של היהודי כנגדו אנו ניצבים. אלו הם הרוח והחשיבה אותם הוא מפיץ. ואם הנושא והמפיץ של רוח זו אינו יהודי כי אם גרמני, אזי מן הראוי להילחם בו כפל כפליים, שכן הוא, בניגוד ליהודי, יכול להסוות את מקורותיו הרוחניים. נושאי חיידקים כאלו נקראים בלשוננו 'יהודים לבנים'".

 

כך התחיל המאמר "'יהודים לבנים' במדע", שהתפרסם ב15- ביולי 1937 בעמוד השער של Das Schwarze Korps ("הגייסות השחורים"), הביטאון הרשמי של האס.אס. על החתום היה יוהנס שטרק. "היהודי הלבן", שאליו כיוון המאמר, היה וורנר הייזנברג (שלא היה כלל וכלל יהודי), "מר תורת הקוונטים", מגדולי הפיסיקאים של כל הזמנים, אבי פרויקט האטום הגרמני, איש מרתק, בעל סיפור חיים מפותל שמעטים כמותו מעטרים את ההיסטוריה האנושית, דגול בעיני מעריציו ושנוי במחלוקת בעיני רבים. הסיפור שמאחורי המאמר "היהודים הלבנים", והמאמר שבא בעקבותיו, הוא דוגמה קטנה אך נוקבת לאופן שבו תורת הגזע הסהרורית הכתה שורש, פרצה גבולות של מדינות ותחומי עשייה, והכתימה אפילו את הממסד המדעי הבין-לאומי.

 

מי היה, אפוא, מחבר המאמר, אותו יוהנס שטרק? הכרוניקה של פרסי נובל מציינת אותו כחתן הפרס לפיסיקה לשנת 1919 על תגליתו הניסיונית: אפקט שטרק, שהוא פיצול של קווי בליעה ספקטראליים בהשפעת שדה חשמלי. קרוב וודאי שאותו שטרק היה מתהפך היום בקברו אילו ידע שלדפי ההיסטוריה הוא ייכנס בזכותם של איינשטיין, הייזנברג ודומיהם, נושאי הדגל של המדע "היהודי" שנגדם ניהל מערכת שיטנה.

 

כפיסיקאי צעיר ומלא אמביציה החל שטרק את הקריירה שלו כפרופסור באוניברסיטת אאכן, משם עבר לגרייספלד, ובהמשך השתקע בווירצבורג. בעת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה זוהה שטרק יותר ויותר עם החוגים הגרמנים הלאומניים. בד בבד, לצד כל הישגיו המדעיים המרשימים, זרועה דרכו בכישלונות מקצועיים ובאכזבות. כך, למשל, כשניסה לקבל את הקתדרה הפרופסוריאלית היוקרתית באוניברסיטת גטינגן, ניתנה זו (בהשפעתו של ארנולד זומרפלד, הפיסיקאי התיאורטי הדגול) לתלמידו של זומרפלד, פטר דבאי. שטרק מאשים בכישלונו את "החוגים היהודים של המתמטיקאים והפיסיקאים התיאורטיים" ואת "מנהל העסקים הפעלתן שלהם" פרופסור זומרפלד. הקוקטייל של נטיות פוליטיות מוקצנות ואכזבות אישיות הפך את שטרק (יחד עם מורו הרוחני, פיליפ ליינארד, אף הוא חתן פרס נובל), לנושא דגל האנטישמיות בפיסיקה הגרמנית. דרכו בפיסיקה, בעיקר דחייתו את הפיסיקה המודרנית - תורת היחסות ותורת הקוונטים המהפכניות - דחקו אותו יותר ויותר ממרכז העשייה.

 

מאבקו באיינשטיין לבש בהדרגה צביון אישי. שטרק וליינארד הקימו אגודה פיסיקלית חדשה בשם Deutsche Physik, שאיגדה שלוש קבוצות: פיסיקאים שמרניים שהתנגדו, וברובם אף לא הבינו, את חידושיהם של איינשטיין, בוהר, הייזנברג ודומיהם; אנטישמים מתנגדי יהודים במדע; וחוגים ימניים-לאומניים, שחברו כנגד עמדתו ה"בין-לאומית", שוחרת השלום, של איינשטיין ותמיכתו ברפובליקה של ויימאר. תחת קורת הגג הזאת התאגדה והתפתחה האופוזיציה ל"פיסיקה היהודית". שטרק הצטרף למפלגה הנאצית עוד לפני עלייתו של היטלר לשלטון, ומשזה התמנה לקאנצלר, קטף את פירות נאמנותו. תחילה התמנה לנשיא ה- Imperial Physical-Technical Instituteהיוקרתי (מקביל למכון התקנים הלאומי), ובהמשך - לתפקיד נשיא קרן המחקר הגרמנית (DFG). ככל שרב הבוז שעמיתיו המדענים הפנו כלפיו, כך רבתה ההכרה שלה זכה מצד המפלגה והשלטון. אך כאן גם היה טמון זרע הפורענות, מבחינתו של שטרק. כשהגיע רגע האמת והמשטר הנאצי נדרש לבחור בין אלו שיביאו תועלת למאמץ המלחמה, כדוגמת הייזנברג, לבין סהרורים מסוגו של שטרק - בא הקץ לקריירה של המדען הנאמן, שלא טרח להתעדכן בחידושי המדע.

 

בשנת 1937 הגיעה החשיפה הפומבית של שטרק לשיאה. במאמר "היהודים הלבנים" הוא העז לתקוף לא רק את איינשטיין, אלא גם את עמיתיו הארים. הוא מנה את פשעיו של הייזנברג: הייזנברג מגן על ומלמד את תורת היחסות של איינשטיין, הייזנברג מונה למשרת פרופסור בגיל צעיר בלחץ הלובי היהודי ("כמובן"), ועוד, כיד הדמיון. למען מי שעדיין לא הבינו את תפיסת "היהודי הלבן" הוסיף שטרק מושג מצמרר נוסף: היהודי הלבן הוא "אוסייצקי של הפיסיקה". קארל פון אוסייצקי היה פציפיסט גרמני, מהמעטים בגרמניה שהעזו לקום בגלוי כנגד הנאציזם, חתן פרס נובל לשלום. בעת כתיבת המאמר היה פון אוסייצקי כלוא במחנה דכאו, שם מת כעבור שנה.

 

המאמר בביטאון "הגייסות השחורים" סימן את תחילתו של מאבק מר בתוך הממסד המדעי הגרמני, ואת תחילתה של תקופה סוערת בחייו של הייזנברג. אולם מעניינת לאפחות היא התהודה הבין-לאומית שלה זכה המאמר. השקפותיו של שטרק הובאו לידיעתו של עורך כתב העת המדעי הבריטי היוקרתי Nature, שכתב לפיסיקאי כי Nature וקהל קוראיו יהיו מעוניינים לדעת את דעתו על "הקשר בין קבוצת אנשים 'מסוימת' לבין עשייה מדעית". חליפת המכתבים בין העורך לבין שטרק הולידה בסופו של דבר מאמר מוזמן על הנושא: "ההשפעה היהודית על המדע בגרמניה ובמקומות אחרים". המאמר בן שניים וחצי העמודים, מאת פרופסור י. שטרק, נשיא ה- Imperial Physical-Technical Instituteבברלין, התפרסם ב- Nature באפריל שנת 1938, תחת הכותרת "רוח פרגמטית ודוגמטית בפיסיקה".

 

היום, ממרחק של יותר מ-60 שנה, קשה להאמין שכתב עת מדעי כה יוקרתי כמו Nature ייתן בימה להגיגי אנטישמיות כגון אלו. מובן ששטרק היה צריך להתאים עצמו לקודים התרבותיים של העולם האנגלו-סקסי. המאמר ב- Nature היה גרסה מרוככת מאוד של האידיאולוגיה הנציונל-סוציאליסטית ששטרק היה נושא דברה. לפי שטרק, האופן שבו מתבצע מחקר מדעי תלוי באופי המדענים, בלאומיותם ובשיוכם הגזעי. הגישה למחקר המדעי בפיסיקה נחלקת באופן גס ל"פרגמטית" ו"דוגמטית". המדען הפרגמטי רוצה לגלות את חוקי הטבע באמצעות הניסוי הפיסיקלי. הוא יכול להשתמש במושגים תיאורטיים, אך אם התיאוריה אינה מתאימה, עליה להיזנח. ה"רוח הפרגמטית" בפיסיקה היא שהביאה לתגליות הגדולות. נושאיה היו ארים, בעיקר בני הגזע הנורדי (כמו גליליאו - אכן בן הגזע הנורדי - וניוטון). לעומתה, הגישה ה"דוגמטית" ראשיתה ברעיון תיאורטי שרירותי שנהגה במוחו של המדען. בעלי הגישה הדוגמטית משתמשים ב"אקרובטיקה פיסיקלית-מתמטית" כדי לקשר את רעיונותיהם אל המציאות הפיסיקלית. הם מדגישים הדגשת יתר את התוצאות הניסיוניות המתאימות לתורתם, ומתעלמים מממצאים שאינם מתאימים לתיאוריה שלהם. קבוצת הפיסיקאים הדוגמטיים - בעיקר יהודים או אנשים שחולקים את הרוח היהודית במדע - כוללת את ענקי הפיסיקה: זומרפלד, שרדינגר, הייזנברג, וכמובן איינשטיין. ומדוע השפעתם כה גדולה? מכיוון שבניגוד לפיסיקאים הפרגמטיים, הם אינם בוחלים בשימוש במאמרים, כתבי עת, ספרים והרצאות ליצירת תעמולה בין-לאומית לצורך קידום רעיונותיהם. לפי שטרק, יהודים מילאו תפקיד היסטורי מכריע בקידום הדוגמטיזם הדתי, הדוגמטיזם המרקסיסטי הבין-לאומי, ועתה הם אחראים לקידום הדוגמטיזם המדעי.

 

המאמרים הללו, שנדפסו כאמור בביטאון האס.אס. וב- Nature, הביאו בעקבותיהם גם תגובות מפתיעות למדי. למשל, לאחר הופעת המאמר השני קיבל שטרק מכתב מידידו ומורו הרוחני, פיליפ ליינארד: "תמהני איך מצאת לנכון לפרסם מאמר ב-'עיתון היהודי Nature '". תשובתו של שטרק (אם הייתה כזאת) לא פורסמה מעולם. קריאה נוספת:

 

J.Stark, The pragmatic and the dogmatic spirit in physics. NATURE 141,770 (1938)-1

M.walker, NAZI science, perseus Publishing,Ma. (1995)-2

D.C. Cassid, Uncertainy, the life and science of  Werner Heisenberg Freeman, N.Y . (1992)-3.

 

 

 

 

 

 

השלמת שיפוצו ושימורו של בית ויצמן, ותחילת הפעלתו במסגרת מרכז המבקרים של המכון, צוינו באחרונה בערב עיון צנוע שהתקיים בשיתוף בין המכון למועצה לשימור אתרים. בין המרצים בערב היו האדריכל שתיכנן את השימור ופיקח עליו, הלל שוקן, שדיבר על יחסו האישי למתכנן הבית, האדריכל אריך מנדלסון; ומנהלת גנזך ויצמן, מרב סגל, שתיארה את מערכת היחסים המורכבת בין מנדלסון לויצמן. ויצמן, מתברר, כמעט ויתר על שירותיו של מנדלסון. מנדלסון הסביר שאי-אפשר לקבל בית מקסימלי במחיר מינימלי. מי מהם צדק?

 

מערכת היחסים בין אדריכל ללקוח דומה במעט לקשר בין בני זוג. בניית הבית הפרטי מחייבת ירידה לפרטים אינטימיים, הבנה של מנהגים ואורח חיים. היכן נמצא מרכז הפעילות המשפחתית והחברתית בבית - במטבח או בחדר המגורים? מהו אופן השימוש בחדרי הרחצה? וכמובן, שאלת השאלות: מהו מצבו הכספי של הלקוח? האדריכל עומד במבחן לא קטן של סיפוק מרב צרכיו של הלקוח, כאשר בדרך כלל ללקוח אין די כסף למימוש חלומותיו. מצב עניינים זה יוצר לא מעט מתחים בין האדריכל ללקוח, ובמקרה ש"הלקוח" הוא זוג, אף בין בני הזוג לבין עצמם.

 

מערכת היחסים בין ד"ר חיים ויצמן לבין האדריכל שבנה את ביתו - אריך מנדלסון, היתה מורכבת ודינמית במיוחד. ויצמן, שגר אז באנגליה, פנה למנדלסון בבקשה לתכנן את הבית ברחובות, לאחר ששמע כי הוא עתיד לתכנן את ביתו של המו"ל הידוע זלמן שוקן. וכך, בשנת 1934 כתב ויצמן למנדלסון מכתב, והודה לו על שהסכים לתכנן את ביתו ברחובות. סוכם ביניהם כי התחלת הבנייה תהייה באחד באפריל 1935. לאחר הסיכום העקרוני ביקש ויצמן את הדבר שלא אוהבים לדבר עליו: אומדן לעלות בניית הבית. מנדלסון העריך בהערכה גסה: 20,000 לירות שטרלינג. סכום עתק.

 

ויצמן נדהם. הוא חשב על סכום של 12,000 ליש"ט בלבד. במשך שנה התנהל בין השניים דיאלוג, רובו בכתב. ויצמן ניסה להוריד את העלות, ומנדלסון ניסה להיענות לדרישה במגבלות מסוימות. בבדיקה עם הקבלן חנקין (שהיה "מהיותר אחראים בפלשתינה", כדברי מנדלסון), התברר שהוא דורש הרבה מעבר למה שמנדלסון העריך. מנדלסון הסביר לויצמן, שבדרך כלל האדריכלים הם אופטימיים מדי וחושבים שעלות הבנייה תהיה נמוכה מהמחיר הסופי, והוסיף שאלמלא כן, רבים מהבניינים המתוכננים לא היו נבנים כלל. ויצמן היה מודאג מהעלות הגבוהה.

 

מנדלסון כתב שהוא מכיר את הבעיה, שכן קל יותר לבנות כשהמימון מגיע מכספי אחרים מאשר מכיסך הפרטי. הוא פתח בשורה של טיעונים על מנת לשכנע את ויצמן לבנות את ביתו על פי התוכנית המקורית: "יופיו של הבניין הוא בתוכניתו, התאמתו לסביבה, לאקלים ולצרכיך האישיים והרשמיים. הפרופורציות של הבניין מושלמות ובלתי תלויות בציוד הלוקסוס הפנימי. ביקשת בית בעל אופי כפרי ייצוגי, כלומר ויתור על זוהר החומר של ארמון עירוני. השינויים שעשיתי יאפשרו לך בית שיהיה תואם לאישיות ולרמת החיים של שניכם. יחסך לארץ מחייב אותך לבנות באמצעות עבודה עברית מאורגנת (שהיא יקרה יותר). מעמדך מחייב להעמיד בית פתוח ואטרקטיבי לכל שכבות הארץ. אני יכול לספק לך את התוכנית הטובה ביותר ואת הפיקוח האמין ביותר, אבל לא תוכל לצפות לבית מקסימלי במחיר מינימלי.

 

כאדריכל שלך, אני מוכן להציע תוכנית חדשה ללא תשלום נוסף, אך כידיד שהערכתו אליך לא תשתנה לעולם, אני מייעץ לך להשתמש בתוכנית הקיימת.

 

ואם כך תחליט, הבנייה תחל בראשון ליולי 1935, השלד יסתיים ב-15 לנובמבר והבית יסתיים בראשון ליולי 1936. הסידורים הפנימיים ימשכו שלושה חודשים. הכניסה לבית תהיה בראשון לאוקטובר 1936".

 

טיעוניו של מנדלסון לא הועילו. ויצמן עמד בסירובו שלא לבנות את הבית על פי תוכניתו של מנדלסון. המחיר לא התקבל על דעתו. הוא כתב: "גם לו יכולתי להרשות לעצמי להוציא כל כך הרבה כסף, לא הייתי עושה זאת מסיבות מוסריות. אסור לעשות זאת בפלשתינה. אני רוצה בית הגון אבל לא מבנה לוקסוס". במכתב חריף למנדלסון הביע ויצמן את אכזבתו והודיע לו את החלטתו. הוא טען שהיות שמידות הבית קטנו מ-1,028 מ"ר ל- 796 מ"ר, אין הצדקה לדרישה לסכום של 18,000 ליש"ט, שעליו יש להוסיף את הוצאות הריהוט, הגן והוצאות בלתי צפויות.

 

במקביל להתנתקותו ממנדלסון פנה ויצמן לייעוץ נוסף. המומחה שבחר הוא לא אחר מאשר מנהל "סולל בונה" באותם הימים, דוד הכהן. ויצמן ביקש ממנו להעריך את עלות הבנייה על פי התוכניות והמפרטים הטכניים שמנדלסון הכין. הכהן נקב בסכום של 16,000 ליש"ט.

 

כדאי לעשות קצת סדר בסכומים: ויצמן הגביל את עלות בניית הבית ל-12,000 לירות שטרלינג, לאחר משא ומתן ממושך, הסכים להתפשר על 14,500. ההערכה הראשונה של מנדלסון היתה 20,000, ואחרי לחצים הוא הצליח להוריד ל-18,000. דוד הכהן העריך: 16,000.

 

אבל מנדלסון לא ויתר והתעקש על ביצוע הפרויקט. הוא כתב לויצמן וביקש לא להחליט בעניין עד לאחר שויצמן יקרא את נימוקיו. כדי לחסוך בהוצאות, הוא הציע להחליף את תריסי הגלילה מברזל לעץ, לרצף את החדרים הראשיים בשיש ("אבן פלשתינאית"), ובשאר החדרים להסתפק בטרצו. הוא הציע לערוך מכרז חדש לקבלן ולעשות כל שניתן כדי לבנות את הבית כמתוכנן מראש. הוא אפילו חזר על ההצעה להכין תוכנית חלופית לבית קטן יותר ללא שכר טרחה נוסף. אך ויצמן בשלו, החליט שלא לבנות את הבית המתוכנן. במכתב לאחד מידידיו כתב ויצמן שמנדלסון איכזב אותו ואת ורה קשות, וביזבז כמעט שנה מזמנם. "יתכן שהוא אדריכל מבריק, אבל אדם קשה מאוד". ההתמקחות בין השניים נמשכה כשנה. ואז, בסוף אוגוסט 1935, הגיע מברק מויצמן למנדלסון ובו מלה אחת: "בהצלחה". מה קרה בין יולי לאוגוסט? כיצד התרצה ויצמן ואישר את תוכנית מנדלסון? כנראה לעולם לא נדע.

 

לא רק על עלות הבנייה התעמתו השניים. מנדלסון דרש 10 אחוזים שכר טרחה עבור עבודתו כמקובל באנגליה. אך לויצמן נודע כי בארץ התשלום הוא 6 אחוזים בלבד. אלא שמכאן והלאה העביר ויצמן את כל הטיפול בצד הכספי של הבית למר לנדסברג (שהיה ידיד של ויצמן, ממקימי "רסקו" וכפר שמריהו, ושימש כעוזרו בענייני כספים במהלך בניית הבית), ובכך הוריד מעל עצמו את ההתעסקות בנושא.

 

ביולי 1936 הגיע מכתב נוסף לויצמן ממנדלסון: "הבית טוייח ונראה יוצא מן הכלל. בדקתי את הארונות בבית המלאכה, הם ממדרגה ראשונה, ממש הישג אירופי. כל החדרים מלאי אור על אף שהרצפה הבהירה עדיין חסרה. אפשטיין (הגנן) פועל במלוא התנופה, עבודות העפר והטרסות מותאמות יפה לשטח. מבנה המוסך מוכן לכניסה". בהערת שוליים הזכיר מנדלסון את התשלום הנוסף המגיע לו.

 

בינואר 1937 נכנסו בני הזוג ויצמן למעונם במזל טוב. כשנה אחר כך התלונן ויצמן על רשימת ליקויים בבית: "בכל פעם שיורד גשם חדר המדרגות מוצף, חדרי הוצף גם כן, הוילונות והשטיח ניזוקו. כאשר יש רוח חזקה היא מעיפה את האפר מהאח וכל הספרייה מתמלאת בפיח... זהו תפקידו של האדריכל לדאוג שהקליינט יהיה מרוצה ללא כל דיחוי".

 

על אף הכעסים הגדולים של ויצמן על מנדלסון, הוא כתב לזלמן שוקן בשנות ה40-, לאחר ששמע כי מנדלסון עומד לעזוב את הארץ, וביקש ממנו לעשות כל שביכולתו להתערב ולדאוג שמנדלסון יישאר בארץ ויקבל משרה בירושלים, כדי להבטיח את שירותיו לבניין הארץ. יש בבקשה מן הדאגה האישית למנדלסון ומן הדאגה למראה האסתטי של הארץ כולה.

 

והנה הנתון האחרון, הקובע: אחרי כל הסחר-מכר, העלות הסופית של בניית הבית היתה 14,831 ליש"ט, ומאתיים חמישים וחמש פרוטות. במלים אחרות, מחיר הבית בפועל היה קרוב ביותר ל"הצעתו האחרונה" של ויצמן. עוד הוכחה - אם היינו זקוקים לה - למיומנותו ולכשרון המשא-ומתן של נשיא המדינה הראשון, מייסדו ונשיאו הראשון של מכון ויצמן למדע.