פרס רוטשילד במדעי החיים יוענק ביום חמישי השבוע לפרופ' יורם גרונר ממכון ויצמן למדע, על מחקריו המקוריים ותגליותיו פורצות הדרך בביולוגיה המולקולרית של תסמונת דאון, שהצביעו על קשר ישיר בין עודף גנים מכרומוזום 21 והופעת תסמינים קליניים של המחלה, והוכיחו את תיאורית מינון גני עודף כגורם להתפתחות תסמונת דאון.

הפרס בהנדסה יוענק לפרופ' אברהם למפל, מהטכניון. הפרס בחקלאות לפרופ' שלום אפלבום מהאוניברסיטה העברית, הפרס במדעי החברה לפרופ' אריאל רובינשטיין מאוניברסיטת תל-אביב, והפרס במתמטיקה לפרופ' דוד קשדן, מהאוניברסיטה העברית.

הפרסים יוענקו בנוכחות נציגי ממשלת ישראל ונציג משפחת רוטשילד.
 
פרופ' יורם גרונר: בעקבות הבסיסי המולקולרי לתסמונת דאון

בימים שבהם הגנטיקה עשתה את צעדיה המולקולריים הראשונים, קל היה, יחסית, לאמץ תפיסה שלפיה גן פגום עלול לגרום להפרעות בתפקוד הביולוגי של הגוף, ואפילו למחלות. אבל מה קורה כאשר במטען הגנטי קיימים יותר מדי עותקים תקינים של גן מסוים? האם עודף גנים תקינים עלול לגרום תופעות שליליות? התשובה על השאלה הזאת לא הייתה ברורה, שכן עותקים רבים מדי של אותו גן לא בהכרח מביאים לייצור כמות עודפת של החלבון המקודד בגן. ובסופו של דבר, החלבונים הם השחקנים האמיתיים במגרש של התאים החיים. הגנים "רק" צופנים את המידע הנחוץ לבנייתם. בנוסף לחוסר הבהירות בשאלה זו, עמדו לנגד עיניהם של הגנטיקאים דוגמאות רבות מעולמם של הצמחים, שם ריבוי עותקים של גנים תקינים היא תופעה רווחת (ובעלת חשיבות בהתפתחות), שאינה גורמת הפרעות כלשהן.

זה ההקשר שבו יש לראות את עבודתו החלוצית של פרופ' יורם גרונר, שהקים את המחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן למדע (כמיזוג של המחלקה לגנטיקה עם המחלקה לווירולוגיה), ושבהמשך כיהן כמשנה לנשיא המכון.

מה היא תיאורית מינון-גני עודף, שהוכחתה זיכתה את פרופ' גרונר בפרס היוקרתי? למה היה חשוב להוכיח אותה? ומתי מופיעים בתאי גוף האדם שלושה עותקים של כרומוזום 21?

בשנת 1866 תיאר הרופא האנגלי ג'ון לנגדון דאון מחלה שנקראה מאוחר יותר על שמו - תסמונת דאון. לפני כ-50 שנה התברר כי היא קשורה להופעה של שלושה עותקים של כרומוזום 21 (במקום שני עותקים הקיימים בתאים של בני-אדם רגילים). בניגוד למה שמקובל לחשוב, תסמונת דאון היא מחלה גנטית נפוצה למדי. על אף שימוש נרחב בשיטות איבחון בטרם לידה, אחד מכל 800 תינוקות הנולדים בעולם המערבי סובל מתסמונת דאון. בנוסף לפיגור השכלי-התפתחותי סובלים החולים במחלה זו משורה של פגמים שחלקם מופיע במחלות אחרות שנפוצות באוכלוסייה הרגילה. בין היתר מדובר בליקויים בתיפקוד השרירים, סוכרת, לוקמיה ותדירות גבוהה יחסית של מחלת אלצהיימר.

המדענים שביקשו להבין כיצד עותק נוסף, שלישי, של כרומוזום 21 גורם תסמונת דאון, בחנו בעניין הזה שתי אפשרויות. תיאוריה אחת, שכונתה Developmental Instability, הניחה שתסמיני דאון נגרמים משיבוש שיווי המשקל הפיסיולוגי כתוצאה מהעלייה במספר הכרומוזומים. תפיסה זו התיישבה עם הדמיון הרב בין חולי תסמונת דאון ועם העובדה שרוב הפגמים שמהם הם סובלים, מופיעים גם באוכלוסיה הכללית, אם כי בתדירות וחומרה נמוכות יותר. תיאוריה אחרת שכונתה Gene dosage effect  "מינון גני עודף", הציעה שכל אחד מהתסמינים נגרם באופן ישיר כתוצאה ממינון עודף של גן אחד או מספר גנים מהכרומוזום הנוסף, שמלווה בעליית כמות החלבון שנוצר על-ידי אותו גן.

פרופ' גרונר, בהיותו ביולוג מולקולרי, נטה לתמוך בתיאוריית "מינון גני עודף" והציב לו כמטרה להוכיח אותה. ממצאיו לא רק הוכיחו את התיאוריה אלה גם הניחו את היסודות לחקר הגנטיקה המולקולרית של תסמונת דאון. הוא הציב לעצמו אתגר: לבודד גן אחד מסוים מכרומוזום 21, ולהוכיח שמינון עודף של אותו גן גורם לתסמינים שידועים בתסמונת דאון – ובדרך זו להוכיח את נכונותה של תיאוריית "מינון גני עודף". גישה זו הייתה באותו זמן (1979) נועזת וחדשנית. המידע בדבר הגנים שנמצאים על כרומוזום 21 היה חלקי ביותר, מבדקים מולקולריים שמאפשרים מעקב אחר ביטוי גנים לא היו בנמצא, וטכנולוגית שיבוט גנים הייתה בחיתוליה. כמו במקרים רבים אחרים, גם במקרה הזה, כדי להגיע למחוזות ידע חדשים, היה על המדענים להמציא גלגלים חדשים. ממצאי בדיקות הראו שבדמם של הסובלים מתסמונת דאון מצויה כמות גדולה יחסית של אנזים הקרוי SOD1. אבל האם הגן המקודד את SOD1 ממוקם על כרומוזום 21? ואם כן, מה תפקידו של SOD1 במחלה? האם עודף של האנזים הזה קשור בדרך זו או אחרת לתופעות הייחודיות בתסמונת? שאלות מסוג זה, הנשאלות היום דרך שגרה במחקרים רבים בתחום הגנטיקה היו אז, בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20, כמעט מעבר להשיג ידו של המדע.

אבל פרופ' גרונר וחברי קבוצת המחקר שלו לא ויתרו. הם יצאו למסע ציד אחר הגן "החשוד" שבאמצעותו קיוו להוכיח את תיאורית "מינון גני עודף". מסע הציד הביא לשיבוט הגן הראשון מכרומוזום 21 ולקביעת רצף הבסיסים שלו, והיווה ציון דרך חשוב בדרך להגשמת המטרה. אבל האם הגנים שיוצרים כמות עודפת של SOD1 באמת ממלאים תפקיד בגרימת הפגמים של תסמונת דאון?

בשלב ראשון יצרו חברי קבוצתו של פרופ' גרונר תאים טרנסגניים עם מספר עותקים של הגן שהכילו כמות עודפת של SOD1 בדומה לתאים מחולי תסמונת דאון. תאים טרנסגניים אלה הראו תכונות פיסיולוגיות חריגות כתוצאה מיצירת כמות עודפת של מי חמצן שהם תוצר הריאקציה של SOD1. אחד הפגמים שנבעו מכך היה פגיעה בתהליך הקליטה של מתווכים עצביים (נוירוטרנסמיטורים) אשר באופן רגיל נקלטים ונאגרים בתוך התא. בהמשך פיענחו פרופ' גרונר וחברי קבוצתו את המנגנון המולקולרי הגורם לפגם והראה כי מוקד הפגיעה הוא במשאבה מיוחדת שתפקידה לשאוב את המתווכים העצביים לתוך התא. ממצא זה סיפק הסבר מנגנוני מולקולרי כיצד מינון גני עודף של גן מכרומוזום 21 גורם לפגם בעל משמעות פיסיולוגית לתפקוד התא.

אך מהו הקשר בין פגיעה זו בתהליך שאיבת המתווכים העצביים לבין תסמיני תסמונת דאון? כדי לענות על השאלה הזאת, יצאו פרופ' גרונר וחברי קבוצתו להרפתקה חלוצית נוספת. הם החדירו את הגן המקודד SOD1 לעכברים ויצרו בפעם הראשונה מודל עכברים טרנסגניים עם גן מכרומוזום 21. עכברים אלה, שנשאו גנים של SOD1 במינון עודף ויצרו כמויות גדולות של SOD1, הכילו בדמם רמה נמוכה ביותר של המתווך העצבי סרוטונין - בדומה למה שנמצא בתינוקות הסובלים מתסמונת דאון. ממצא זה הוכיח הלכה למעשה את תיאורית "מינון גני עודף" כמנגנון הגורם לתסמונת דאון.
 
אבל איך בדיוק גורם עודף של SOD1 לירידה בסרוטונין בדם? בהמשך המחקר התגלה כי בדומה לממצאים בתאים טרנסגניים, גם בעכברים גורם עודף SOD1 ליצור חריג של מי חמצן אשר פוגעים במשאבה המיוחדת ששואבת את הסרוטונין מהדם אל תוך תאי הטסיות, שם הוא אמור להיאגר. הכשל של מנגנון השאיבה הזה גורם לכך שהסרוטונין נשאר בזרם הדם ומתפרק. כתוצאה מכך נוצרת רמת סרוטונין נמוכה בטסיות ובהמשך גם במוח של העכברים הטרנסגניים, בדומה למצב שמתקיים בסובלים מתסמונת דאון (תופעה דומה מתחוללת במחלת הסוכרת, שבה, כתוצאה ממחסור באינסולין, או כשל ביעילותו, הסוכר המומס בדם אינו חודר אל תוך התאים שם הוא נחוץ, אלא נשאר בזרם הדם וגורם לתופעות שליליות).

כך הושלם מעגל קלאסי של מחקר מדעי שתחילתו השערה שמנסה להסביר תופעה ביולוגית ברמת האורגניזם השלם, המשכו בזיהוי הגורם המולקולרי לתופעה, בידודו, שחזור התופעה באופן יזום באמצעות הגורם המזוהה, ולבסוף, פיענוח מנגנון הפעולה שבו הגורם פועל את פעולתו – והוכחת ההשערה.

על פרס רוטשילד:
  
פרס רוטשילד מוענק מאז שנת 1959 לחוקרים מצטיינים בתחומים שונים, ומטרתו היא לסייע, לעודד, ולקדם את המדע והתרבות בישראל.
זו השנה ה-50 שהפרס מוענק על ידי משפחת רוטשילד, והשנה, נבחרה הספרייה הלאומית לארח את הטקס. זאת, כאות הוקרה לתפקידה של הספרייה הלאומית של ישראל באיסוף, שימור, הפצה, הנחלה וקידום המחקר של המורשת התרבותית וההיסטורית של העם והמדינה.
הספרייה הלאומית, המצויה בתהליך התחדשות, משמשת כמרכז לחוקרים מהארץ ומהעולם זה למעלה ממאה שנה.
עם החלטת הממשלה על חידושה, יחלו פעולות הנגשה ודיגיטציה של החומר הרב המצוי הבא, כך שאוצרות כתבי היד והספרים יהיו נגישים לכל החפץ לעיין בהם.

יו"ר הספרייה הלאומית, דוד בלומברג, אמר: "בשנה זו, שבה מתחילה הספרייה בדרך חדשה, אני שמח וגאה לארח את מקבלי פרס רוטשילד, המהווים דוגמה לפעילות מחקר עניפה, לחדשנות שלא פוסקת ולרוח אמיתית של תשוקה לידע. אני מברך את הזוכים, מודה למשפחת רוטשילד וליד הנדיב על שהעניקו לספרייה את הכבוד שבאירוח, וסבור כי אין כמו הספרייה הלאומית לארח בה אוהבי ידע ודעת".

נשיא המדינה, שמעון פרס, יוכתר היום בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע. הטקס יתקיים היום בשעה 16:30 ברחבת בית ויצמן, במכון ויצמן למדע ברחובות

מחר יוכתרו בתואר השחקנית גילה אלמגור, הסופר דוד גרוסמן, התעשיין סטף ורטהיימר, חתן פרס נובל בפיסיקה מיכאל פישר, עו"ד אברהם בן-נפתלי, וידידי המכון סולו דואק והילדה לואיס.
הטקס יתקיים מחר בשעה 18:00 באולם ויקס, במכון ויצמן למדע ברחובות
 

גילה אלמגור

גילה אלמגור מעשירה את התרבות הישראלית כבר יותר מ-50 שנה, כשחקנית מוערכת בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה וככותבת סיפורת לאנשים צעירים.

את דרכה האמנותית החלה בגיל 17 בהצגה "בעור שינינו". מאז שיחקה אלמגור במבחר הצגות בתיאטראות המובילים בישראל, הופיעה בסדרות טלוויזיה וכיכבה ביותר מ-40 סרטים ובהם "מינכן", סרט המתח הפוליטי של סטיבן שפילברג.

אלמגור כתבה ארבעה ספרים לילדים ולבני הנעורים, ביניהם: "הקיץ של אביה", סמי-אוטוביוגרפיה אשר תורגמה לתשע שפות. הצגת היחיד המבוססת על הספר זכתה בפרס רובינא, והסרט שצולם בעקבותיו קיבל את פרס דב הזהב בברלין ואת פרס ה- Golden Spike בספרד, ואף הוכתר לסרט הזר הטוב יותר בפסטיבל סאן רמו. סרט ההמשך שלו, "עץ הדומים תפוס", הוקרן בפסטיבל קאן וזכה בפרס וולגין בפסטיבל הקולנוע בירושלים.

אלמגור הייתה ממייסדי אמ"י, ארגון אמני ישראל, וייסדה את קרן המשאלות של גילה אלמגור, המסייעת למילוי המשאלות של ילדים חולים ומשמשת כיושבת ראש סניף תל-אביב של האגודה למלחמה בסרטן.

גילה אלמגור נשואה ליעקב אגמון.

אברהם בן-נפתלי

אברהם בן-נפתלי, דמות מפתח בממסד המשפטי בישראל, מצליח לשלב בין קריירה משפטית משגשגת, לבין מחויבות עמוקה לשירות הציבור.

את לימודי המשפטים עשה באוניברסיטה העברית בירושלים, ואת לימודי התואר השני במשפטים ( LL.M) באוניברסיטת תל-אביב. בשנת 1963 ייסד  את משרד עורכי הדין שלו, הנקרא היום בן-נפתלי-ארז ושות'. המשרד, הנחשב כמוביל בתחומו, מתמחה בשוק ההון ומעניק שירותי משפט וייעוץ לקרוב למחצית ממנהלי קרנות הנאמנות בישראל, מנהלי קופות הגמל, חברי הבורסה החוץ בנקאיים, חברות הביטוח ואחרים. כמומחה בדיני חברות, שימש  כמרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב בשנים 1968- 1986.

בן-נפתלי, ידיד נאמן של מכון ויצמן למדע במשך שנים ארוכות, כיהן כחבר מועצת המנהלים משנת 1995 וכחבר הוועד הפועל מאז 1996. בין השנים 2002-2008 כיהן כיו"ר הוועד הפועל וועדת הניהול.

בשעותיו הפנויות הוא עוסק בשני תחביבים: טיול וצילום. את שני התחביבים האלה הוא משלב באמצעות צילום אמנותי של הרשמים החזותיים שחווה במסעותיו.

לבן-נפתלי ולרעייתו דינה שתי בנות: ד"ר אורנה בן-נפתלי וד"ר מיכל בן-נפתלי.

דויד גרוסמן

דויד גרוסמן, סופר, עיתונאי ואיש רוח, הוא גם אחד מהקולות הנוקבים בחברה הישראלית.

גרוסמן נולד בירושלים בשנת 1954, למד פילוסופיה ותיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים והחל לעבוד ככתב וכשחקן תסכיתים בקול ישראל.

היצירה הפורייה של גרוסמן כוללת שבעה רומנים, מחזה, סיפורים קצרים ונובלות, חלקם מתמקדים ביחסים ערבים-יהודים או בנושאים הקשורים לשואה. בהיותו פעיל שלום, גרוסמן רואה ביכולת שלו להשתמש בשפה "את החופש לחשוב אחרת, לראות דברים אחרת. וזה כולל לראות את האויב אחרת".

כבר בעבודותיו המוקדמות, השתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון שימוש בזרם התודעה ובזוויות ראייה שונות בתוך הסיפור ועירוב בין מציאות ופנטסיה, המובאת דרך עיניהם של ילדים. בין ספריו הידועים: "עיין ערך: אהבה" (1986), "ספר הדקדוק הפנימי" (1991), "יש ילדים זיג זג" (1994), "מישהו לרוץ איתו" (2000), "בגוף אני מבינה" (2002), ולאחרונה, "אישה בורחת מבשורה" (2008). עבודותיו תורגמו ליותר מ-25 שפות.

לדויד גרוסמן ולרעייתו מיכל, שני ילדים: יונתן ורות. בנם אורי נפל במלחמת לבנון השנייה.

סולו דואק

סולו דואק משלב קריירה מצליחה במימון בין-לאומי עם מחויבות רבת שנים לישראל ומסירות גדולה למטרות פילנתרופיות.

דואק נולד בביירות למשפחה ספרדית וותיקה ומבוססת. הוא החל את לימודי התיכון בקולג' האמריקאי בביירות, אך כשחלה הידרדרות ביחס של רשויות לבנון ליהודים, בתקופת מלחמת העצמאות, עזבה המשפחה את לבנון והתיישבה בלוזאן. יחד עם אחיו, קידם סולו דואק מגוון רחב של יוזמות פיננסיות. יוזמות אלו כללו מיזמים משותפים בתחום מימון היצוא עם תאגידים ומוסדות בין-לאומיים.

סולו דואק הוא תומך נלהב בישראל, ובפעילות המכון באירופה, במיוחד בתוכנית המחקר המשותפת עם מכון המחקר הפרמקולוגי האטלקי מריו נגרי. בשנת 1999 מימנו האחים דואק את הקמת בניין מרכז דואק בקמפוס והקימו קרן גדולה למחקרים ביו-רפואיים בתחום הפוריות. בשנת 2008 תרמו שתי המשפחות להקמת בית ספר למחקר במדעי הכימיה על שם סולו דואק ומאוריציו דואק.

סולו דואק נשוי לג'נט דה פיצ'יוטו, ילידת ביירות, ולזוג שני ילדים, שנולדו ביפן: מרקו וקלאודיה.

סטף ורטהיימר

סטף ורטהיימר, תעשיין, מייסד ויו"ר כבוד של חברת ישקר בע"מ, פועל במסירות מזה שנים לחיזוק עצמאותה הכלכלית של ישראל ולקידום דו-הקיום עם שכנותיה.

ורטהיימר ברח מגרמניה הנאצית עם הוריו, בהיותו בן עשר, וגדל בתל-אביב. בגיל 16, עזב את בית-הספר והחל לעבוד, ובמקביל החל ללמוד אופטיקה עם חוקר בשטח טכנולוגיית ההדמיה. במלחמת העולם השנייה התנדב לשרת בחיל האוויר הבריטי, ולאחר מכן שירת בחטיבת יפתח בפלמ"ח.

בשנת 1952, במוסך העץ שמאחורי ביתו, השיק ורטהיימר את חברת ישקר בע"מ, העוסקת בייצור כלי חיתוך מדויקים ממתכת קשה, המיועדים לתעשיות המתקדמות של הרכב, התעופה, החלל והאלקטרוניקה. ישקר התרחבה במהירות והפכה לחברה רב-לאומית עם נציגויות ביותר מ-50 מדינות . בשנת 2006, רכש איש העסקים וורן באפט 80% ממניות ישקר.ורטהיימר מאמין בחינוך ובשימוש שניתן לעשות בתעשייה כדי לקדם את היצוא הישראלי ולייצר מקומות עבודה, עם איכות חיים גבוהה לעובדים. בשנת 1982 ייסד את פארק התעשייה תפן בגליל המערבי. ולאחר מכן עוד ארבעה פארקי תעשייה ברחבי הארץ.

הילדה לואיס

מתוך אמפתיה עמוקה לחלשים ולנזקקים, ומתוך אהבת אמת לישראל ולעם היהודי, הקדישה הילדה לואיס, יחד עם בעלה המנוח ססיל, חלק ניכר מזמנה, מכוחה וממשאביה למטרות פילנתרופיות רבות בישראל ובבריטניה.

במהלך השנים, הגיב הזוג לואיס לצרכים המשתנים של מכון ויצמן למדע בנדיבות אופיינית. הם תמכו במעבדה לפיתוח לייזר שאוב-שמש ולמרכז לפיסיקה ניסויית, ובמחצית שנות ה-90, בעקבות גל העלייה הגדול מברית-המועצות לשעבר, תרמו  מלגות שאיפשרו למכון לגייס מספר גדול של תלמידי מחקר מוכשרים מתוך העולים החדשים. בשנת 2002, הקים הזוג לואיס קתדרה פרופסוריאלית על שמם, בה מכהן פרופ' בן-ציון שילה מהמחלקה לגנטיקה מולקולרית. במיוחד קרובה לליבה של הילדה לואיס פעילויות לקידום נשים במדע, שיזמו המכון ואגודות הידידים  שלו בעשורים האחרונים.

לאחר מותו של ססיל בשנת 2005, המשיכה הילדה לואיס את מעורבותה הפעילה במכון, כמו גם עם אגודת ידידי המכון בבריטניה. באחרונה לקחה על עצמה מחויבות נדיבה ביותר לתמיכה בעבודתו החדשנית של ד"ר ערן סגל בביומטיקה וחקר הסרטן. בעידודה של הילדה לואיס, בתה קטי ווילס ובנה רוברט לואיס נמשכת מסורת משפחתית זו של תמיכה פעילה ורציפה במכון.

פרופ' מיכאל אליס פישר

פרופ' מיכאל אליס פישר, פיסיקאי, כימאי ומתמטיקאי פורה, נודע בתרומתו המקורית לפיסיקה הסטטיסטית, ובמיוחד לתחום המחקר של  מעברים בין מצבי צבירה ותופעות המתחוללות בסמוך למעברים האלה (תופעות קריטיות).

לאחר קבלת תארי ה- B.Sc. והדוקטורט בפיסיקה מה- King's College בלונדון, צורף פישר לסגל הפקולטה במוסד זה. בשנת 1966 עבר לאוניברסיטת קורנל בארה"ב, שם כיהן כפרופסור לכימיה, פיסיקה ומתמטיקה וכיושב ראש המחלקה לכימיה (בין השנים 1978-1975). מאז 1987 שירת כפרופסור בכיר במכון למדע הפיסיקה והטכנולוגיה באוניברסיטת מרילנד.

לזכותו של פרופ' פישר נזקף שיתוף פעולה שיצר בין כימאים ופיסיקאים, אשר הולידה שפת מחקר משותפת בפתרון בעיות סבוכות של מעברי מצבים – שינויים משמעותיים  במערכת  הנובעים משינוי כמותי מזערי בגורמים מסוימים. פרופ' פישר נחשב ככוח המניע העיקרי מאחורי ההתקדמות הגדולה בשדה הסטטיסטיקה המכנית, ותרם במיוחד להתפתחות תיאוריית קבוצת הרנורמליזציה ויישומה בלימודי תופעות קריטיות.

פרופ' פישר גר במרילנד עם אשתו סורל. לזוג ארבעה ילדים, שניים מהם פיסיקאים תיאורטיים, ושבעה נכדים.

מכון ויצמן למדע ועמותת "שירת חייו" לזכר עפר לידר, מודיעים על תוצאות התחרות לעידוד היצירה הספרותית בין אנשי מדע, שמתקיימת השנה בפעם החמישית. פרופ' עפר לידר היה מדען במחלקה לאימונולוגיה במכון ויצמן למדע, משורר ומבקר שירה, שהלך לעולמו בגיל 49 בשנת 2004. פועלו, המלכד מדע ורוח, מהווה השראה למפעל עידוד היצירה בין אנשי מדע.

בפרס הראשון זכה השנה אבידן  רייך על סיפורו "כריכה קשה". אבידן הוא בעל תואר שני במדעי המחשב, ועוסק באבטחת מידע. הפרס השני יוענק לחיה משב, על סיפורה "עבר".  חיה היא סטודנטית לתואר שני במדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן (בחופשת לימודים), ועוסקת בגיבויים וזמינות מערכות. הפרס שלישי יוענק לשתי זוכות: ד"ר שגית ארבל-אלון על שיריה, וד"ר דורית שמואלי על סיפורה "יחידך אשר אהבת". ד"ר ארבל-אלון היא רופאה גניקולוגית במרכז הרפואי הדסה ומשגב לדך בירושלים. היא עוסקת בעיקר בסרטן צוואר הרחם ובתקיפה מינית. ד"ר דורית שמואלי, היא רופאה בתחום נוירולוגיית ילדים, ומכהנת כמנהלת המכון להתפתחות הילד של שירותי בריאות כללית בירושלים.

ציון לשבח הוענק לשני זוכים: ד"ר רחלי אפרת שטינברג ופרופ' ראובן פורת. ד"ר רחלי אפרת שטינברג, שזכתה על סיפורה "כנפיים", היא חוקרת בתחום גנטיקה התפתחותית ווירולוגיה, במרכז הרפואי סורוקה בבאר-שבע, ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. פרופ' ראובן פורת, שזכה על שיריו, הוא מומחה ברפואה פנימית, חוקר באימונולוגיה של דלקת, ומכהן כמנהל מחלקה פנימית במרכז הרפואי סוראסקי בתל-אביב.

חברי ועדת השיפוט לשנה זו הם: שולמית גלבוע, ד"ר רינה דודאי, ד"ר מירי ורון, אירית סלע, פרופ' ירון כהן (יו"ר), ליאור מעין, ופרופ' ענר שלו. הוועדה בדקה בעילום שם את יצירותיהם (סיפור קצר או שירה) של 112 מדענים ומדעניות.

הפרסים, בגובה 10,000 ₪, 5,000 ₪,  ו- 3,000 ₪, מטעם חברת "טבע", יחולקו בטקס "שירת המדע", שיתקיים ב-7 בינואר 2010 באולם ויקס שבמכון ויצמן למדע ברחובות. האנתולוגיה השנתית "שירת המדע" אשר מכילה את יצירות הזוכים ויצירות נוספות, תראה אור לקראת טקס זה.
מידע על עפר לידר, תקנון התחרות, תוצאות השנים החולפות, אנתולוגיות וטקסי שירת המדע, מופיע באתרים:   www.weizmann.ac.il/ofer   , www.lider.name

מידע נוסף ותיאום ריאיונות: משרד דובר מכון ויצמן למדע – 08-934-3856

בית מכון ויצמן למדע אבל על מותו של פרופ' המכון אפרים קציר, הנשיא הרביעי של מדינת ישראל, מבכירי מדעני ישראל וממייסדי מכון ויצמן למדע

פרופ' קציר הלך לעולמו אתמול, מוצאי שבת ה-30 במאי, בביתו שבמכון ויצמן למדע. בן 93 היה במותו.

אפרים קציר נולד בקייב שבאוקראינה ב-1916. הוריו, יהודה וצילה קאצ'לסקי, הביאו אותו לארץ-ישראל ב-1922. לאחר סיום בית ספר תיכון בירושלים, הוא בחר ללמוד בוטניקה, זואולוגיה ובקטריולוגיה באוניברסיטה העברית ובסופו של דבר התמקד בביוכימיה וכימיה אורגנית. בשנת 1941 השלים לימודי דוקטורט בחקר פולימרים סינטטיים פשוטים של חומצות אמינו והמשיך את לימודיו במכון הפוליטכני של ברוקלין, באוניברסיטת קולומביה ובאוניברסיטת הרווארד.

בזמן לימודיו בירושלים היה קציר פעיל בהגנה והתקדם לתפקיד מפקד פלוגה קרבית ב"חיל השדה". בשנת 1948, לאחר שובו ארצה מלימודים בחו"ל, עסק במו"פ ביטחוני במסגרת מה שהתפתח להיות חיל המדע (חמ"ד) של מדינת ישראל המתהווה, ובמשך תקופה מסוימת היה מפקד חמ"ד.
 
בסוף מלחמת השחרור יחד עם אחיו המדען אהרון הצטרף אפרים קציר לצוות של מכון ויצמן למדע, בו יסד את המחלקה לביופיסיקה ועמד בראשה. אהרון, אחיו, כיהן כראש המחלקה לחקר פולימרים עד מותו הטראגי בפעולת טרור בשדה תעופה לוד ב-1972.

בתחילת הקריירה שלו חקר אפרים קציר את חומצות הפולי-אמינו – מודלים סינתטיים המקלים על חקר פולימרים. המחקרים החלוציים שלו תרמו לפיענוח הקוד הגנטי, להפקת אנטיגנים סינתטיים ולבירור של צעדים שונים בתהליך התגובה החיסונית. הבנת התכונות של חומצות פולי-אמינו סייעה, בין היתר, לפיתוח של תרופת הקופקסון נגד טרשת נפוצה במכון ויצמן.

עוד הצלחה גדולה של קציר היה הפיתוח, בשנות ה-60 של המאה ה-20, של שיטה לקיבוע (קישור) של מולקולות אנזימים למשטחים שונים. מדובר באנזימים המזרזים תהליכים כימיים שונים. השיטה משמשת היום כלי חשוב בתעשיית התרופות. בין היתר היא מיושמת בתהליכי הייצור של פניצילין המיועד לבליעה. בתעשיית המזון משתמשים בשיטה זו, בין היתר כדי לייצר חד-סוכר מסוג פרוקטוז.

במקביל למחקריו המדעיים, עסק קציר לאורך השנים גם בהיבטים החברתיים והחינוכיים של המדע. הוא עמד בראש ועדה ממלכתית לניסוח מדיניות מדע לאומית, גידל דור של מדענים צעירים, תירגם חומר חשוב לעברית ועזר להקים מגזין מדע פופולרי. הוא שימש כמדען ראשי של משרד הביטחון ועמד בראש האגודה לקידום המדע בישראל, האגודה הישראלית לביוכימיה, המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח, והמועצה לקידום החינוך המדעי. בנוסף, עמד בראש המועצה הלאומית לביוטכנולוגיה.

בשנת 1973 נבחר קציר לנשיא מדינת ישראל (הנשיא הרביעי של המדינה), תפקיד בו כיהן עד לשנת 1978. (עם מינויו לנשיאות שינה את שמו מקצ'לסקי לקציר). בתקופת כהונתו כנשיא הוא שם דגש מיוחד על בעיות החברה והחינוך ודאג באופן קבוע להכיר מקרוב את כל מגזרי האוכלוסייה.

כשסיים את כהונתו כנשיא המדינה חזר קציר לעבודתו המדעית במכון ויצמן למדע. הוא מונה "פרופסור המכון" – דרגה יוקרתית הניתנת למדענים דגולים ולנשיאים לשעבר של המכון. הוא גם הקדיש מאמצים לקידום המחקר הביוטכנולוגי בארץ ויסד את המחלקה לביוטכנולוגיה באוניברסיטת תל אביב. הקמת המחלקה הייתה המשך של פעילויותיו הקודמות להקמת תעשיות עתירות מדע בישראל, שכללו הקמת כמה חברות המבוססות על פירות של מחקר מדעי.

מאוחר יותר בקריירה המדעית שלו פנה קציר לתחומי מחקר חדשים. בפרוייקט אחד הוא עמד בראש צוות מדענים שזכו בתחרות בין-לאומית בבניית מודלים ממוחשבים של חלבונים. במחקר אחר הוא היה חלק מצוות בין-תחומי שגילה היבטים חשובים של השפעתו של ארס נחשים על גוף האדם.

קציר כתב מאות מאמרים מדעיים ושימש במועצות עורכים ויועצים של כתבי-עת מדעיים רבים. לכבוד ימי הולדתו ה-60, 70 וה-80 נערכו סימפוזיונים בין-לאומיים ברחובות ובירושלים. לרגל יום הולדתו ה-90 התקיים כנס מדעי בין-לאומי, במכון ויצמן למדע, ב- 14 במאי 2006.

פרופ' קציר היה חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ובגופים אקדמיים רבים אחרים בארץ ובעולם, כולל המכון המלכותי של בריטניה, האגודה המלכותית של לונדון, האקדמיה הלאומית למדעים של ארה"ב, האקדמיה למדעים בצרפת, האקדמיה למדעית של ארגנטינה והאקדמיה העולמית למדעים. הוא גם כיהן כמדען אורח באוניברסיטת הרווארד, באוניברסיטת רוקפלר, באוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג'לס ובמכון המחקר "באטל" בסיאטל.

בנוסף, זכה קציר בפרס רוטשילד ובפרס ישראל למדעים, פרס ויצמן, מדליית זהב של לינדרסטרום לנד, מדליית הנס קרבס, פרס טשרניחובסקי לתרגומים מדעיים, מדליית אלפה אומגה ופרס בין-לאומי בהנדסת אנזימים של קרן המהנדסים. הוא זכה בפרס יפן (הישראלי הראשון שזכה בפרס יוקרתי זה) ומונה ל-Order of Legion of Honor של צרפת. הוא קיבל תואר דוקטור כבוד מיותר מתריסר אוניברסיטאות בארץ ובעולם, כולל אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת נורת-ווסטרן, אוניברסיטת מק-גיל, אוניברסיטת אוקספורד והטכניון - מכון טכנולוגי לישראל.

המגזין Annual Review הביא את הציטוט הבא של קציר: "התאפשר לי להקדיש חלק ניכר מחיי למדע. אך השתתפותי לאורך השנים בפעילויות מחוץ למדע לימדה אותי שיש חיים מעבר למעבדה. הבנתי שאם אנחנו מקווים לבנות עולם טוב יותר, אנחנו צריכים להיות מודרכים על-ידי ערכים אנושיים אוניברסליים אשר מדגישים את האחווה של האנושות: קדושת חיי אדם וחופש האדם, שלום בין עמים, כנות ויושר, התחשבות בזכויות של אחרים ואהבת האדם."