גלים על-פני המים

עברית
גלים, בדרך הטבע, נוצרים כתוצאה מתנודה שמתחוללת במקום מסוים, והם מתפשטים מנקודה זו ומתרחקים ממנה במעין אדוות. בסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים" מתוארת טכנולוגיה מתקדמת שמבוססת על יצירת גלים שנעים בכיוון ההפוך: מהמרחב, אל נקודת המוקד שמפעילה אותם. כך אפשר "לשלוח" אותם – כמו ששולחים כלבי ציד - להביא חפצים שונים מהמרחב. למשל, ה"אנטרפרייז" יכלה לשגר גלים שיסחפו ספינת אויב קטנה אל תוך מכלאה מיוחדת שהוכנה בבטנה. פרופ' גרגורי פלקוביץ מהמחלקה לפיסיקה של מערכות מורכבות במכון ויצמן למדע, הראה, יחד עם קבוצת המחקר של פרופ' מיכאל שטס מהאוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה, בקנברה, שהרעיון הזה אינו כה מופרך כפי שהוא נשמע בשמיעה ראשונה.
 
הפיסיקאי האנגלי בן המאה ה-19, ג'ורג' סטוקס, בחן מקרוב את תנועת הגלים. הוא התמקד במעקב אחר חלקיק זעיר שנע עם תנועת הגל. התפיסה שרווחה באותו זמן אמרה שכאשר מדובר בגל קטן מאוד, חלקיק כזה ינוע במעגל סגור. אבל סטוקס גילה שלמעשה, מסלול תנועתו של החלקיק הזעיר קרוב מאוד להיות מעגל סגור – אבל למעשה הוא אינו סגור, והוא יוצר מעין ספירלה מתכנסת. תופעה זו זכתה לכינוי "סחיפת סטוקס". באותו זמן רבים סברו שמדובר בתופעה תיאורטית, שאפשר אולי לבצעה במעבדה, אך שבטבע קשה למצוא גלים כל כך קטנים שבהם מתבצעת סחיפת סטוקס.
 
שותפיו למחקר של פרופ' פלקוביץ, שנעזרו בשיטות תצפית מתקדמות, חזרו למעשה על תצפיתו של סטוקס וגילו להפתעתם שהחלקיקים הזעירים שנעים בגלים קטנים מאוד, נעים למעשה במסלול תלת-ממדי שנראה דומה למסלול הליכתו של שיכור. בכוחות משותפים הצליחו המדענים להראות שלא מדובר בתנועה אקראית, ושלמעשה, אפשר לחזות ואפילו לתכנן מראש את מסלולי התנועה האלה.
 
יכולת זו איפשרה למדענים להדגים יצירה מכוונת של שתי מערבולות, שביניהן זורם זרם שנע היישר אל המקום שבו מתבצעת התנודה, שיוצרת את הגלים. כמה מדענים בצוות כבר הביעו תקווה שיום אחד אפשר יהיה להשתמש בשיטת "הגל המושך" הזה כדי "לשאוב" ספינות של פיראטים ליד חופי סודן. רעיונות צנועים יותר (שגם הם בגדר חזון לעתיד), מתארים שימוש בגלים כאלה כדי לנקות משטחי מים מזיהומים, כגון דליפת נפט ממיכלית ועוד.
 
מידע נוסף ותמונות אפשר לקבל במשרד הדובר, מכון ויצמן למדע:
חלל ופיסיקה
עברית

מדידה בהפרעה

עברית

דמיינו לעצמכם שאתם מנסים למדוד את גודלו של כדור טניס הקופץ לכל מיני כיוונים, בכל פעם למרחק גדול פי מיליון מקוטרו, באמצעות משקפת. ברור כי מדובר במשימה בלתי אפשרית: הקפיצות העצומות יוצרות "רעש רקע" אשר מפריע למדידה. אסטרטגיה שתוכל לעזור היא הצמדה של הכדור למכשיר המדידה. כך אפשר יהיה לנטרל את ה"רעש", ולמדוד את הכדור ללא הפרעה.


ב"טריק" דומה השתמשו פיסיקאים ממכון ויצמן למדע. כפי שדווח באחרונה בכתב-העת המדעי Nature, הם הצליחו למדוד אינטראקציות בין שני המגנטים הקטנים ביותר – שני אלקטרונים בודדים – לאחר שניטרלו רעש מגנטי חזק פי מיליון מהאות אותו ביקשו למדוד.


"לאלקטרון תכונה הקרויה ספין, מעין כיווניות, והוא כולל שני קטבים מגנטיים הפוכים, כך שלמעשה מדובר בננו-מגנט", מסביר ראש צוות המחקר, ד"ר רועי עוזרי, מהמחלקה לפיסיקה של מערכות מורכבות. השאלה ששאלו המדענים היא, האם בדומה למגנטים רגילים, גם אלקטרונים יסתובבו עד שקוטביהם ההפוכים ייצמדו זה לזה.


במהרה התברר לצוות המחקר – אותו הוביל ד"ר שלומי קוטלר, ביחד עם ד"ר ניצן אקרמן, ד"ר ניר נבון וד"ר ינון גליקמן – כי חקר הכוחות המגנטיים בין שני אלקטרונים מהווה אתגר מורכב ביותר: כאשר האלקטרונים סמוכים זה לזה פועלים עליהם כוחות הגוברים על הכוח המגנטי. כאשר האלקטרונים מרוחקים זה מזה הכוח המגנטי הופך אומנם לדומיננטי, אך במונחים אבסולוטיים עדיין מדובר בכוח חלש, והוא נעלם בתוך הרעש המגנטי הסביבתי שמקורו, בין היתר, בקווי חשמל ובשדה המגנטי של כדור-הארץ.

 

המדענים התגברו על הקושי באמצעות "טריק" הלקוח מחישובים קוונטיים: אחת השיטות להגנה על מידע קוונטי מפני השפעות מגנטיות סביבתיות הוא קיבוע שני אלקטרונים באופן שבו הספינים שלהם פונים לכיוונים מנוגדים. כתוצאה מכך האינטראקציות ביניהם אינן מופרעות על-ידי הרעש המגנטי החיצוני: השפעות הסביבה מתאזנות מפני שהספינים הם בעלי עוצמה זהה, בכיוונים הפוכים – בדיוק כפי שהקפיצות של כדור הטניס מנוטרלות באמצעות הקיבוע שלו למכשיר המדידה.

מדעני המכון בנו מערכת שבה שני יונים של סטרונציום, כל אחד בעל אלקטרון חפשי אחד, קוררו כמעט לאפס המוחלט וקובעו במרחק 2 מיקרונים (מיליוניות מטר). במרחק זה, שהוא עצום במונחי העולם הקוונטי – אם האלקטרונים היו מייצרים שדה מגנטי זהה לזה של כדור-הארץ, המרחק ביניהם היה שקול לבערך פי עשרה מהמרחק לירח – האינטראקציות המגנטיות בין האלקטרונים החופשיים הן חלשות מאוד. עם זאת, מאחר והספינים שלהם הפוכים, האינטראקציות האלה אינן מושפעות מהרעש המגנטי, ואפשר למדוד אותן בדיוק מרבי. המדידות נמשכו 15 שניות – זמן רב פי עשרות אלפים מאלפיות השניות בהן הצליחו מדענים לשמר מידע קוונטי עד עתה.

 


המדידות הראו כי התגובה המגנטית ההדדית של האלקטרונים תואמת בדיוק את הצפוי משני מגנטים גדולים, בהתאם למודל הסטנדרטי – תורת החומר המקובלת כיום בפיסיקה. הקטבים הצפוניים שלהם דחו זה את זה והסתובבו סביב צירם עד שהקטבים ההפוכים שלהם התקרבו. האינטראקציות המגנטיות נחלשו ביחס לחזקה שלישית של המרחק – גם זאת בהתאם למודל הסטנדרטי.
ממצאים אלה הם בעלי חשיבות מפני שהכרת ההתנהגות של חלקיקים אלמנטריים חיונית להבנת חוקי הטבע. יתר על כן, שיטת המדידה החדשה עשויה לתרום לתחומי מחקר נוספים, כגון פיתוח שעונים אטומיים או חקר מערכות קוונטיות שאת התכונות שלהם קשה לגלות בסביבה רועשת.

 

מידע נוסף אפשר לקבל במשרד דובר מכון ויצמן למדע: 08-934-3856

 
 
 
אילוסטרציה המראה שדות מגנטיים של שני אלקטרונים, המסודרים כך שהספינים שלהם מכוונים לכיוונים הפוכים
חלל ופיסיקה
עברית

רגיש, לא ספונטני

עברית

מדעני המכון יצרו התקן למדידת שדות מגנטיים, אשר שובר את שיאי הרגישות והדיוק


מדעני מכון ויצמן למדע עשו צעד חשוב לקראת הבנת התופעה המרתקת של מוליכות-על: הם הצליחו ליצור את התקן ה-SQUID (התקן המשמש למדידת שדות מגנטיים) הקטן ביותר אי פעם, אשר שובר את שיאי הרגישות והרזולוציה. רגישות ההתקן, המכונה "ננו-SQUID על מחט" היא כה גבוהה, עד שהוא מסוגל להבחין בשדה המגנטי של אלקטרון בודד – ה"גביע הקדוש" של תחום הדימות המגנטי.


מוליכות-על היא תופעה קוונטית המתרחשת בטמפרטורות קיצוניות ביותר. כאשר חומרים מסוימים מקוררים לטמפרטורות נמוכות מאוד, מתרחש ה"קסם": הם מאבדים את כל ההתנגדות למעבר זרם חשמלי דרכם, ודוחים מתוכם שדות מגנטיים. תכונות יוצאות הדופן אלה מאפשרות, בין היתר, בנייתן של רכבות המרחפות מעל לפסיהן (כמעט ללא חיכוך), האצת חלקיקים למהירות הקרובה למהירות האור, וסריקת גוף האדם במכשירי MRI לצורכי איבחון וטיפול רפואי. מוליכי-על מהווים גם את הבסיס ליצירת התקני SQUID (ראשי תיבות של Superconducting QUantum Interference Device), המאפשרים לחקור את התופעה של מוליכות העל. למרות שהתגלו לפני למעלה ממאה שנה, מדענים עדיין אינם מבינים במלואה את הפיסיקה העומדת בבסיסם של מוליכי-על.


בניגוד למיקרוסקופייה אופטית, המתבססת על קרני אור ועדשות לצורך הגדלה של דוגמאות קטנות, במיקרוסקופיה סורקת משתמשים בגשוש (probe) כלשהו אותו מזיזים על-פני דוגמה, כדי למדוד תכונה מסוימת בנקודות שונות. דוגמה לכך היא יצירת מפה תרמית של כף היד באמצעות הזזת מד-חום ומדידת הטמפרטורה במספר נקודות על פניה. במקרה זה הגשוש הוא ננו-SQUID המודד את עוצמת השדה המגנטי בנקודות שונות על-פני דוגמה.


מלבד אתגר הרגישות הנדרשת ממכשירי ה-SQUID, כדי להפיק דימות באיכות גבוהה יש להתגבר גם על מספר אתגרים גיאומטריים. כדי להשתמש במכשירי SQUID כגשושים לצורך סריקה, יש להתגבר על שתי מגבלות טכניות: עליהם להיות קטנים ככל האפשר לצורך קבלת רזולוציה גבוהה של הדמייה, ועליהם להתקרב לדוגמה ככל האפשר.


החוקרים הבתר-דוקטוריאליים ד"ר יונתן אנהורי וד"ר דניס וסיוקוב, תלמיד המחקר ליאור אמבון, ועמיתים נוספים מקבוצתו של פרופ' אלי זלדוב, במחלקה לפיסיקה של חומר מעובה, הצליחו להתמודד עם האתגר – כפי שדווח באחרונה בכתב-העת המדעי Nature Nanotechnology. המדענים יצרו מערכת ייחודית: הם השתמשו בצינור זכוכית, התיכו ומשכו אותו עד לקבלת חוד דק – הצורה הגאומטרית האידאלית עבור מיקרוסקופיה סורקת. לאחר מכן הצליחו לייצר התקן SQUID על הטבעת שבקצה החוד, שקוטרה 46 ננומטר בלבד – נתון שהופך אותו ל-SQUID הזעיר ביותר שיוצר עד כה. את צינור הזכוכית עם ההתקן בקצהו הדביקו לקולן ("מזלג") קוורץ, ובנו מיקרוסקופ סורק המאפשר לקבל הדמיות מגנטיות ממרחק של ננומטרים ספורים מהדוגמה.


התקני SQUID יוצרו עד כה באמצעות תהליכי ליטוגרפיה על גבי שבבי סיליקון שטוחים. שיטה זו מגבילה את מיזעורם של ההתקנים, ואת היכולת לקרבם לדוגמה. "אצלנו נוצרה, למעשה, בעיה הפוכה – איך למנוע מהגשוש להתקרב אל הדוגמה יתר על המידה, ו'להתרסק' ", אומר ליאור אמבון. "קיימים אמנם סורקי SQUID בעלי רגישות גבוהה יותר לשדות מגנטיים אחידים, אולם השילוב של הרגישות הגבוהה, היכולת לקרב את הגשוש לדוגמה, וממדיו הזעירים, הוא זה שמאפשר לנו לשבור את שיאי הרזולוציה, הדיוק והרגישות".


המכשיר הייחודי מתגלה כבר כעת ככלי מחקרי רב עוצמה: הוא משמש לבחינת הדינמיקה של מערבולות מגנטיות במוליכי-על, ושל מגנטיזם קוונטי בסדר גודל ננו-מטרי – תחום המחקר העיקרי של פרופ' זלדוב. המדענים מקווים כי הוא יאפשר לא רק הבנה טובה יותר של מוליכות-על, הדרושה לשם יישום יעיל יותר של התופעה, אלא גם יוביל לתובנות חדשות בנוגע לתופעות פיסיקליות ייחודיות אחרות. באופן בלתי צפוי, ה-SQUID התגלה כמכשיר בעל יכולות מגוונות, המסוגל לחקור מערכות וחומרים אחרים, מלבד מוליכי-על. ליאור אמבון אומר: "כבר עתה נוצר תור של מדענים ממכון ויצמן למדע וממוסדות בחו"ל, המעוניינים בשיתוף פעולה אקדמי למדידת התכונות המגנטיות של דוגמאות שונות ברמה הננו-מטרית".

 

למידע נוסף אפשר לפנות למשרד דובר מכון ויצמן למדע - 08-9343856
 

חלל ופיסיקה
עברית

מדעני מכון ויצמן למדע תרמו תרומה משמעותית לממצאים החדשים בסר"ן

עברית

מדענים במאיץ החלקיקים בסר"ן שבשווייץ מודיעים היום על סימנים מבטיחים לקיומו של חלקיק היגס. מדעני מכון ויצמן למדע הם שותפים קבועים בניסוי האטלס (ATLAS), אחד משני הניסויים המרכזיים הנעשים במאיץ ההדרונים הגדול (LHC), במטרה לחקור את החלקיקים האלמנטריים: פרופ' גיורא מיקנברג, שעמד במשך שנים רבות בראש פרויקט האטלס-מואון, הוא ראש קבוצת המדענים הישראליים במאיץ. פרופ' אהוד דוכובני מוביל את קבוצת המדענים ממכון ויצמן למדע וראש צוות SUSY, ופרופ' עילם גרוס מרכז כיום את קבוצת הפיסיקה המחפשת אחר חלקיקי היגס בניסוי האטלס. שלושתם מדענים במחלקה לפיסיקה של חלקיקים ואסטרופיסיקה במכון ויצמן למדע, ושותפים מאז 1987 לחיפוש אחר חלקיק היגס.

שני הניסויים במאיץ, אטלס ו-CMS, מחפשים אחר חלקיק בוזון-היגס, אשר נחשב לחלקיק שמקנה לכל יתר החלקיקים האלמנטריים את המאסה שלהם. קיומו של חלקיק היגס נחזה על-ידי המודל הסטנדרטי של פיסיקת החלקיקים – המודל המארגן את כל החלקיקים התת-אטומיים הקיימים בטבע. עם זאת, קיומו של חלקיק ההיגס טרם הוכח באופן ניסיוני. במידה ויתגלה כי הוא אינו קיים, יהיה צורך לנסח מחדש את המודל הסטנדרטי.

פרופ' גרוס: "במאיץ החלקיקים LHC שבז'נבה התחוללו במהלך 2011 למעלה מ-300 טריליון התנגשויות פרוטונים. כל האנרגיה העצומה הזו, המסתכמת ב-7 טריליון אלקטרון-וולט, הושקעה במאמץ לייצר חלקיקי בוזון היגס. למרבה הצער, בכל התנגשות כזו נוצרים גם חלקיקים דומים רבים נוספים, ואין כל דרך לחזות מה בדיוק יתרחש בהן. הסיכויים כי בהתנגשות ייווצרו חלקיקי בוזון היגס היא כה קטנה, עד שהדבר צפוי לקרות רק כמאה התנגשויות בשנה".

תוצר התנגשות בניסוי האטלס, שעשוי להיות חלקיק היגסחיפוש סימנים אפשריים לחלקיק נעשה באמצעות חיפוש אי-התאמות בנתונים הסטטיסטיים (בהשוואה לנתונים הצפויים להתקבל אם החלקיק אינו קיים), בתחום המאסה המשוערת של החלקיק. הבעיה היא שברגע שנתקלים באי-התאמות כאלה, יש לשלול את האפשרות כי מדובר בסטייה סטטיסטית. לפני מספר שבועות התגלה כי במהלך 2011 הצטברו מספר אירועים בטווח המשוער של חלקיק היגס. פרופ' גרוס: "לא האמנו למראה עינינו. בהינו במסך במשך זמן ממושך, עד שהתחלנו לעכל מה אנו רואים. במהלך שלושת השבועות האחרונים, כל צוות המחקר בניסוי האטלס חזר ובדק את התוצאות, מכל זווית אפשרית. בדקנו אם טעינו, או אם היו 'באגים' בתוכנית".
 
ממצאי האטלס מרמזים על אפשרות לקיומו חלקיק בוזון היגס, שמאסתו היא Gev 126, אך קיים סיכוי של אחד ל-5,000 כי מקור האירועים הנוספים שנצפו במאסה זו הוא בסטייה סטטיסטית, ולא בחלקיק היגס. תוצאות אלה עדיין אינן חד משמעיות, ואין בטחון כי הן יחזרו על עצמן, אך המדענים סבורים כי הן מניחות בסיס טוב לסבב הניסויים הבא במאיץ, שצפוי להתחיל באפריל 2012.
 
מידע נוסף אפשר לקבל במשרד דובר מכון ויצמן למדע, 08-9343856.
 
 
 
 
התנגשות: המרוץ אחר חלקיק היגס (באנגלית)
תוצר התנגשות בניסוי האטלס, שעשוי להיות חלקיק היגס
חלל ופיסיקה
עברית

החיידקים – אלופי היעילות

עברית

מדעני המכון יצרו מודל מתמטי המראה כיצד מווסתים יצורים חד תאיים את פעילויותיהם כדי להגיע ליעילות מקסימלית

בבתי-ספר למינהל עסקים מלמדים את התלמידים כיצד להשיג רווחים גבוהים יותר: להפחית עלויות, להגביר הכנסות ולייעל עד למקסימום האפשרי את תהליכי העבודה במפעל. באופן מפתיע, מי שיכול להציע תובנות מעניינות בתחום היעילות הכלכלית הוא לא אחר מאשר חיידק האשריכיה קולי, מהיצורים החד-תאיים הנחקרים ביותר. במובן מסוים, אפשר לראות את החיידק הזה כמעין מפעל תעשייתי. מערך הייצור של החיידק הזה מכוון למוצר אחד בלבד: הוא מבקש לשכפל את עצמו, כלומר לייצר מפעל נוסף. וכמו כל מנהל עסקים טוב, הוא רוצה לקבל מקסימום תפוקה במינימום עלות. העלות במקרה זה נמדדת בשיעור האנרגיה והמשאבים האחרים שהחיידק צריך להוציא כדי לייצר את הרכיבים השונים של גופו, ואת האנרגיה הנדרשת לצורך הרכבתם ויצירת חיידק חדש, עצמאי. התפוקה נמדדת במשך הזמן הנדרש לייצורו של חיידק חדש. השילוב בין שני הגורמים האלה (זמן ומשאבים) הוא שיעור יעילות ה"מפעל".

ד"ר צבי טלוסטי ותלמיד המחקר ארבל תדמור מהמחלקה לפיסיקה של מערכות מורכבות במכון ויצמן למדע פיתחו מודל מתמטי שמתאר את מערך הייצור של החיידק ובוחן את מידת יעילותו. המודל, שתואר באחרונה במאמר שפירסמו המדענים בכתב-העת המקוון PloS Computational Biology, מצליח לתאר את המיקרו-מפעל המורכב הזה באמצעות חמש משוואות מתמטיות פשוטות להפליא. הראשונה בוחנת את התהליך שבו החיידק מייצר ריבוזומים, האברונים התוך-תאיים שבאמצעותם התא מייצר חלבונים (שלא כמו רוב המפעלים של בני-האדם, המפעל החיידקי מייצר את מכונותיו ומכשיריו בעצמו). באופן טבעי, המשוואה השנייה מתארת כיצד הריבוזומים האלו מייצרים את יתר החלבונים המרכיבים את התא. המשוואה השלישית מתמקדת בתהליך הייצור של האנזים שבאמצעותו התא מתרגם את המידע הגנטי הצפון בדי-אן-אי, ומייצר על-פיו מולקולות חד-גדיליות של אר-אן-אי שליח, הנושאות את המידע הגנטי מגרעין התא אל הריבוזום. במובן מסוים אפשר לראות את האנזים הזה (הקרוי אר-אן-אי פולימרז), כמעין "מנהל ייצור" שמשתמש בתוכנית הייצור הנשמרת בדי-אן-אי כדי לנהל את ייצור החלבונים בכמויות הנחוצות ובקצב הרצוי. חלק מהאר-אן-אי שהפולימרז מייצר משמש לבניין הריבוזומים, כך שמנהל הייצור הוא עצמו, בעצם, מעין מכונה. המשוואות הרביעית והחמישית מתארות כיצד החיידק מחלק בחוכמה את הריבוזומים ("המכונות") והפולימרזים ("מנהלי הייצור") בין המשימות השונות של ייצור חלבונים, ייצור ריבוזומים וייצור פולימרזים. חמש המשוואות הפשוטות האלה מאפשרות לחשב ולחזות את קצב ההתרבות של החיידק – "השורה התחתונה" שלפיה נמדדת יעילותו.

המודל נבחן מול ניסויים שבהם נמדד קצב ההתרבות של חיידקי אשריכיה קולי, ולאחר מכן נצפו השינויים שחלו בקצב ההתרבות כתוצאה משורה של שינויים גנטיים שנעשו בחיידקים אלה (השינוי התבטא בהוספה או החסרה של גנים שונים האחראים או ממלאים תפקיד מרכזי בייצור של רכיב מרכזי כלשהו בתא החיידק. למשל, הגן האחראי לחלק העיקרי במבנה הריבוזום). כתוצאה מהשינויים הגנטיים שינו החיידקים את "אסטרטגיית הייצור" שלהם, במטרה להגיע לביצועי הייצור הטובים ביותר האפשריים במצב הנתון שנכפה עליהם. המודל הצליח לחזות בדייקנות את תגובות החיידקים.
 
לדוגמה, החיידק יכול "להחליט" כמה ריבוזומים לייצר. לכאורה יש לשאוף לריבוזומים רבים ככל האפשר, כי ככל שיהיו יותר ריבוזומים, הוא יוכל לייצר יותר חלבונים בפחות זמן. אבל ייצור הריבוזום ותחזוקתו עולים לא מעט במונחי אנרגיה. המודל מצא שהמספר האופטימלי של גנים המקודדים את ייצור הריבוזום הוא שבעה, כפי שאומנם מתקיים בטבע. יתירה מזו, באלה שהכילו תשעה עותקים של גן הריבוזום, או רק חמישה עותקים לדוגמה, נמדדה יעילות התרבות נמוכה יותר בהשוואה לחיידקים בעלי שבעה עותקים. כלומר האבולוציה "מתכננת" את המפעל כך שיהיה היעיל ביותר בתנאים הנתונים.
 
חלל ופיסיקה
עברית

סיבה ומסובב

עברית
מימין: ד"ר ולדימיר אומנסקי, איתמר סיון, פרופ' מוטי הייבלום, ד"ר דיאנה מהלו, ד"ר הונגקוק צ'וי ואמיר רוזנבלט. מסלולי תנועה מקבילים
 
 
היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? הנביא עמוס סבר, שאין בעולמנו מקרים, ושהכל מתנהל במערכת של סיבה ומסובב. במדע, לעומת זאת, המצב אינו כה חד וחלק: לעיתים ידועה הסיבה, כלומר יש תחזית כלשהי, אבל קשה לגלות, או למדוד, את התוצאה ש"צריכה להיות שם", ולעיתים המדענים רואים תופעה, אבל אינם מבינים את פשרה ואת גורמיה. אלה שתי נקודות נפוצות לתחילתם של מחקרים מדעיים, אשר מתנהלים ב"כיוונים מנוגדים", במטרה להשלים את שני אגפי המשוואה: סיבה ומסובב, או גורם ותופעה.
 
תופעה כזו, שהסיבה, או הגורמים לה, עדיין אינם מובנים, התגלתה באחרונה באחד ממחקריהם של פרופ' מוטי הייבלום מהמחלקה לפיסיקה של חומר מעובה, וחברי קבוצת המחקר שהוא עומד בראשה, במרכז למחקר תת-מיקרוני. הניסוי התבצע במערכת של תופעת הול הקוונטית. מדובר במערכת אלקטרונים דו-ממדית (משטח), הנתונה להשפעה של שדה מגנטי חזק. כאשר מזרימים אלקטרונים במערכת זו, כל אלקטרון בודד "שואף" להמשיך לנוע ישר – אבל השדה המגנטי הפועל על המערכת מטה את מסלולו, כך שהאלקטרונים נעים לאורך שפת המערכת.
 
תופעה ידועה אחרת קשורה לתכונותיהם של אלקטרונים. חלקיקים אלה, הנושאים מטען חשמלי שלילי, דוחים זה את זה. אבל בתנאים מסוימים מאוד, ובטמפרטורות נמוכות, מתחוללת תופעה ייחודית: שני אלקטרונים דווקא נעשים "שזורים" זה בזה ("צמדי קופר"). כלומר, בין שני האלקטרונים קיימת תלות הדדית מובהקת, גם אם הם מרוחקים פיסית זה מזה. "צמדי קופר" הם האחראים להופעת תכונה של מוליכות-על בחומרים שונים (תופעה המתבטאת בכך, שלחומר אין כל התנגדות לזרימה של זרם חשמלי דרכו, כך שהזרם יכול לזרום ללא הרף, ללא הפסדים).
 
פרופ' הייבלום וחברי קבוצתו גילו באחרונה קשר לא צפוי בין שתי תופעות אלה. בניסוי, שנועד למטרה אחרת לחלוטין, הם הבחינו בכך שבמערכת של תופעת הול הקוונטית נוצרים בתנאים מסוימים צמדי אלקטרונים, הדומים ל"צמדי קופר". זו הפעם הראשונה שתופעה זו נצפתה, והמדענים אינם יודעים בשלב זה מה גורם להיווצרותה.
 
למעשה, הטיה זו של מסלולי האלקטרונים במערכת של תופעת הול הקוונטית, אשר גורמת לאלקטרונים לזרום מסביב לשפת המערכת, יוצרת מסלולי תנועה מקבילים, הנבדלים זה מזה במרחקם מהשפה. הקירבה בין שני זרמים הנעים במסלולים מקבילים גורמת לכך שאלקטרונים בשני הזרמים "יחושו" זה את זה, ויקיימו ביניהם יחסי גומלין מסוימים.
 
באופן מפתיע, ובלתי-מוסבר עד כה, ביציאה מהמערכת (במסלול החיצוני בלבד) נמדדו חלקיקים בעלי מטען חשמלי השווה לפי שניים ממטענו החשמלי של אלקטרון בודד. במילים אחרות, נמדדו והתגלו מבנים המורכבים מצמדים של אלקטרונים, ממש כמו אלה המכונים "צמדי קופר" (אשר עומדים בבסיס תופעת מוליכות-העל).
 
תופעה זו לא הייתה צפויה, והיא עדיין אינה מובנת. זה אולי המקום לחזור לשאלתו של הנביא עמוס: היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? היות שהתשובה גלומה למעשה בשאלה (כלומר, אם הם הולכים יחדיו, משמע שהם נועדו), עולה שאלה אחרת: מה גורם להיווצרות צמדי האלקטרונים? מדוע הם "הולכים יחד"? כיצד הם משפיעים על המערכות שהם מתקיימים בהן? המדענים מקווים, שמחקרים נוספים שהם מתכננים לבצע בקרוב במכון ויצמן למדע, וכן מחקרים של מדענים במקומות נוספים בעולם, יסייעו בפתרון התעלומה.
 
סיבה ומסובב
חלל ופיסיקה
עברית

מתחת לפני השטח

עברית

מימין: ד"ר שחל אילני, מעין הוניג, וג'וזף סולפיזיו. ממשק

כאשר מניחים שני חומרים מבודדים מסוימים זה על גבי זה, במעין "כריך", מתרחשת לעיתים תופעה לא צפויה: שטח המגע בין החומרים עשויים להתכסות ב"מילוי" דקיק, מוליך חשמל. התופעה המסקרנת המתרחשת בממשק שבין שני החומרים המבודדים הופכת את ה"כריך" – המכונה על-שם ראשי התיבות של שני החומרים המרכיבים אותו, LAO/STO – למוקד של פעילות מחקרית רבה. לממשק זה, בין היתר, תכונות חשמליות ייחודיות, אשר עשויות להקנות לו יתרונות כרכיב בסוגים חדשים של אלקטרוניקה. עם זאת, מאחר שהאלקטרונים המוליכים קבורים מתחת לפני השטח, קשה לחקור כיצד מתרחשת התופעה החשמלית הזו – ובמיוחד להבין אותה ברמה המיקרוסקופית.
 
כעת יצרו מדענים מהמחלקה לפיסיקה של חומר מעובה במכון ויצמן למדע חיישן המסוגל "לראות" דרך השכבה העליונה של החומר המבודד, ולגלות כיצד מתנהגים האלקטרונים מתחתיו. הממצאים, שהתפרסמו באחרונה בכתב-העת Nature Materials, מגלים כי המבנה המיקרוסקופי האחראי לתכונות הפיסיקליות של ממשק מסוג LAO/STO הוא עשיר ומורכב יותר משמקובל היה לחשוב.
 
את החיישן יצרו ד"ר שחל אילני וחברי קבוצתו באמצעות שיטה שפיתחו בעבר לבניית התקנים ננומטריים. שיטה זו שימשה אותם ליצירת סוג חדש של אלקטרוניקה המבוססת על ננו-צינורית פחמן. ננו-צינוריות אלה שימשו אותם בתחילה לבניית רכיבים אלקטרוניים מורכבים, במטרה ללמוד את הפיסיקה של אלקטרונים וקוואזי-חלקיקים מסוג פונונים ברמה הננומטרית. הביצועים יוצאי הדופן של רכיבים אלה הובילו אותם לתובנה, כי אפשר להשתמש בהם גם כננו-גלאים רגישים ביותר לשדות חשמליים.
 
ד"ר אילני, תלמיד המחקר מעין הוניג, והחוקר הבתר-דוקטוריאלי ג'וזף סולפיזיו, ביחד עם חברי קבוצתו של פרופ' אלי זלדוב, השתמשו בגלאי הייחודי הזה כדי לחקור את השדות החשמליים בכריך LAO/STO שקורר לטמפרטורה נמוכה ביותר – תחום טמפרטורות בו מתרחשות תופעות פיסיקליות מרתקות. הגלאי, המורכב למעשה מננו-צינורית טהורה אשר רגישה ביותר לנוכחותו של שדה חשמלי סמוך, מוקם כך שירחף ישירות מעל הכריך. שלא כמו גלאים ננומטריים אחרים, גלאי זה לא נגע ישירות בפני השטח הנבדק או העביר אליו זרם חשמלי, וזאת כדי להבטיח שהמדידה לא תתערב בתהליכים המתרחשים בו. סריקת פני השטח של ה"כריך" באמצעות הגלאי, תוך כדי הפעלת הפרעות חשמליות שונות עליו, איפשרה למדענים לחשוף את הפיסיקה של השכבה המוליכה הנסתרת.
 
המדענים גילו, כי טכניקת ההדמיה הננומטרית שבנו אכן יוצרת תמונה ברורה, המצליחה לחדור אל מתחת לפני השטח של הכריך – ממש כמו תמונת רנטגן החושפת את העצמות בעומק הגוף. אולם, בהמשך ציפו להם הפתעות גדולות עוד יותר. ראשית, הם גילו כי פני השטח של הדוגמה נעים מעלה ומטה בתגובה לאספקת מתח חשמלי, במנעד יוצא דופן בגודלו. תגובה זו, המכונה "תגובת פייזו" (piezo response), מוכרת בחומרים אחרים, אולם לא הייתה צפויה להתרחש ב-LAO/STO – ובוודאי לא במידה כה משמעותית. מפתיע עוד יותר היה גילוי תבנית ברורה דמויית פסים על הממשק.
 
תנועת האלקטרונים בפני השטח של ה"כריך"
לדברי המדענים, ההסבר לתבנית הפסים וכן לתגובת פייזו נעוץ במבנה הגבישי של ה-STO – החומר המרכיב את השכבה התחתונה של הכריך. בטמפרטורות נמוכות, כמו אלה שבהן נערך הניסוי, נשברת הסימטריה הסיבובית של הגביש: במקום מבנים מושלמים דמויי קובייה, המאפיינים טמפרטורות גבוהות, הגבישים לובשים צורה מלבנית, מאורכת, ועשויים להסתדר במקביל לפני השטח או בניצב להם. כדי למזער את האנרגיה שלו, החומר בוחר לשלב את שני כיווני הגביש האלו בסידור מיקרוסקופי דמוי מסרק: פסים של גביש המסודר בצורה אנכית ואופקית לסירוגין. כאשר מופעל מתח חשמלי, נעים האזורים האנכיים, וכך גורמים לשינוי תבניות הפסים. הארגון המחודש של הגבישים המיקרוסקופיים בתוך ה-STO אחראי לעוצמתה החזקה של תגובת פייזו.
 
אתרי תבנית הפסים משפיעים באופן דרמטי גם על האלקטרונים החיים בממשק הדו-ממדי, אלה האחראים להולכת החשמל בחומרים אלו: האלקטרונים נדחסים לתעלות צרות, חד-ממדיות, שבהן מתרחש עיקר הפעילות, ולא ביתר המשטח. ממצא זה נתמך על-ידי ניסויים שנעשו באחרונה, באופן בלתי-תלוי, באוניברסיטת סטנפורד, בהם התגלה כי הזרם החשמלי בכריך זורם בנתיבים צרים, ואינו שוטף באופן אחיד את פני הממשק כולו. הבנת אופן זרימת האלקטרונים בממשק היא בעלת חשיבות מכרעת להבנת הפיסיקה של ממשקים אלה.
 
תבניות הפסים נושאות משמעות מיוחדת עבור מפתחי ננוטכנולוגיה עתידית. מצד אחד, כדי לפתח אלקטרוניקה המבוססת על LAO/STO יש למצוא דרכים לשלוט בפסים אלה. מצד שני, הפסים הצרים עשויים להצמיח בעתיד סוג חדש של אלקטרוניקה, שבה הערוצים החד-ממדיים שנוצרים באופן טבעי ימלאו תפקיד עיקרי. בינתיים ממשיכים ד"ר אילני וחברי קבוצתו לשפר את גלאי הננו-צינורית, במטרה לנצל את יכולותיו רבות-העוצמה ככלי להדמיית מיגוון הולך וגדל של חומרים קוונטיים מועילים בטווח הננומטרי. חומרים אלה עשויים לעמוד במרכזן של פריצות דרך טכנולוגיות עתידיות, ולפתוח נתיב לגילוי תופעות פיסיקליות בסיסיות חדשות.
 
 
 
כיצד מתנהגים אלקטרונים בממשק המוליך (והסמוי) שנוצר בין שתי שכבות של מבודדים?
חלל ופיסיקה
עברית

חוקי התנועה

עברית
 

מימין: פרופ' רועי בר-זיו ואיתמר שני. מיתאם ארוך טווח

דמיינו כביש מהיר ובו 20 נתיבים, ללא כל סימונים, תמרורים, או מגבלות מהירות. התוצאה, אין צורך לומר, תהיה כאוס מוחלט: הנהגים ייאלצו, לסירוגין, לזגזג, להאיץ ולהאט – כדי להתאים את עצמם לשינויים בזרם המכוניות. קבוצת מדענים ממכון ויצמן למדע בחנה באחרונה מערכת כאוטית דומה, ומצאה סדר סמוי מפתיע אשר עומד בבסיסה, ומסייע לארגן את התנועה על "כבישים" זעירים ועמוסים. ממצאיהם, שהתפרסמו באחרונה בכתב-העת Nature Physics, עשויים לסייע לחשוף תבניות מארגנות מעין אלה בסוגים רבים של מערכות כאוטיות, ולהניב תובנות חדשות ביחס לתכונות הזרימה, אשר יועילו למדענים העוסקים בתחום המתפתח של מיקרו-נוזלים.
במערכות מורכבות עולה חשיבותן של אינטראקציות ארוכות טווח – יחסי גומלין בין כלל השותפים הבודדים, ולכן הן נוטות להיות בלתי-צפויות, וקשה לאפיין ולהבין אותן. לפני מספר שנים פיתחו פרופ' רועי בר-זיו, מהמחלקה לחומרים ופני שטח במכון, ביחד עם תלמיד המחקר (דאז) ד"ר צבי באטוס (כיום באוניברסיטת קורנל, ניו יורק), והפיסיקאי התיאורטי פרופ' צבי טלוסטי (כיום במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון), מערך ניסוי שבו ניתן לצפות מה קורה לחלקיק המצוי במערכת כזו.
 

כדי לפשט את המערכת הפכו אותה המדענים לדו-ממדית: הם התחילו עם תעלה צרה – צרה עד כדי כך שטיפות המים המיקרוסקופיות יכלו לנוע בה רק בקו אחד, בזו אחר זו. טיפות המים נישאו בתוך זרם של שמן, אולם בשל החיכוך שהופעל עליהן מדפנות התעלה הן נעו באיטיות רבה לעומת זרם השמן – שהוא עמיד לחיכוך. השימוש במערכת פשוטה ודו-ממדית זו איפשר לצוות המדענים לצפות בתופעות שבמחקר אי-אפשר לעמוד על מורכבותן במערכות תלת-ממדיות, או אף למדוד אותן.

מיתאמי מהירויות התנועה של טיפות מים במערכת דו-ממדית. סימון אדום מייצג זוגות טיפות בעלות מיתאם חיובי, וסימון כחול מייצג זוגות טיפות בעלות מיתאם שלילי
במחקר הנוכחי נעו טיפות המים בתעלה רחבה יותר (שרוחבה כחצי מילימטר ואורכה מספר סנטימטרים), ולכן הן לא הוגבלו לקו אחד, אלא יצרו תבניות תנועה דו-ממדיות מורכבות. תלמיד המחקר איתמר שני, מקבוצתו של פרופ' בר-זיו, צפה באמצעות מיקרוסקופ בטיפות הקטנטנות, שנדחפו בתוך זרם השמן ונעו בצורה כאוטית. ובכל זאת, כפי שגילו המדענים, מתחת לזרימה הכאוטית ניתן היה להבחין בתבנית מארגנת – תבנית המגלה סוג חדש של סדר "גבוה" אשר מארגן את התנהגותם של חלקיקים במערכת דינמית. למעשה, הממצאים מראים כיצד כל אחד מהחלקיקים השותפים במערכת, שלכאורה אינו תלוי באחרים, מושפע לאמיתו של דבר מכל אחד מהחלקיקים האחרים.
בסרטון: תנועה דו-ממדית של טיפות מים בזרם השמן
 
הארגון במערכת בא לידי ביטוי במהירות התנועה של הטיפות ובכיוונן – כך התגלה כאשר המדענים השתמשו בתוכנות מחשב שפיתחו במיוחד, אשר מסוגלות למדוד בדיוק גבוה את המהירויות של טיפות רבות בעת ובעונה אחת. כאשר מופו הטיפות וסומנו בהתאם למהירותן היחסית – מהר מהממוצע או לאט מהממוצע – התגלה, למרבה ההפתעה, כי קיים מיתאם ארוך טווח בין המהירויות שלהן.
 
הסיבה להתנהגות הקבוצתית המאורגנת של הטיפות נעוצה בחיכוך: כאשר השמן זורם לבדו, רק החיכוך עם דפנות התעלה משפיע על מהירותו; אולם, כאשר זרם השמן נפגש עם טיפות מים, אשר רגישות יותר לחיכוך, חלק מתנועתו קדימה מועבר לטיפות. בכל פעם שתופעה זו מתרחשת, מופיעה "קפיצה" בפרופיל זרימת השמן. כל הפרעה כזו לזרימה משנה את הזרימה לכל אורך התעלה, ולכן משפיעה על תנועתה של כל אחת מהטיפות האחרות – במידה זו או אחרת.
 
המערכת הדו-ממדית להזרמת טיפות מים בזרם שמן, שיצרו המדענים
כדי להבין את התופעה טוב יותר בדקו איתמר שני, פרופ' בר-זיו, ד"ר באטוס ופרופ' טלוסטי את יחסי הגומלין בין זוגות של טיפות: הם חיפשו מיתאם בין מרחקן זו מזו לבין מהירותן היחסית. ואכן, הגרף שהתקבל הראה מיתאם מדויק – חיובי ושלילי כאחד. המשמעות של "חיובי" ו"שלילי", במקרה זה, היא מידת הדמיון במהירות בה נעו הטיפות. מיתאם חיובי – כלומר זוגות טיפות סמוכות שהראו מהירות מתואמת (מהירה או איטית מהממוצע) – נמצא בין טיפות שהסתדרו במאונך או במקביל לדפנות התעלה. מיתאם שלילי – כלומר זוגות טיפות שאחת מהן מהירה מהממוצע ובת זוגה איטית מהממוצע – נמצא לרוב רחוק מציר התנועה, לאורך האלכסונים.
 
בהמשך המחקר השתמש הצוות במודל זרימה המבוסס על מחקר קודם שלהם, שפיתחו לצורך הבנת הזרימה החד-ממדית: הם הראו שטיפות המים יוצרות בשמן תבניות זרימה דומות לקווי הכוח הבלתי-נראים שנוצרים סביב מגנטים: זרם השמן סביב כל טיפה מתפצל ונפגש בשתי נקודות מנוגדות, משני עברי הטיפה. בדומה למתרחש בשני הצדדים של מגנט, ה"קטבים" שבזרם מפעילים כוחות דחיפה או משיכה על טיפות אחרות. הצוות התבונן שוב בזוגות, הפעם באופן תיאורטי, וחישב את ההשפעות ההדדיות בין זוגות טיפות, באמצעות מודל דו-גופי המבוסס על שתי טיפות בלבד.
 
 
ניתוח תנועת טיפות המים במערכת. אורך הקו היוצא מכל טיפה מייצג את מהירותה ביחס לממוצע המהירויות. בתמונה העליונה: סימון אדום מייצג טיפות מהירות, סימון כחול מייצג טיפות איטיות. בתמונה התחתונה: סימון צהוב מייצג תנועה כלפי מעלה, וסימון סגול מייצג תנועה כלפי מטה. המסגרות מדגידות איזורים של תנועה אחידה או מעורבת, המצביעה על מיתאם חיובי או שלילי, בהתאמה

המודל הדו-גופי תאם חלק ממיתאמי המהירויות שנצפו, אך לא את כולם – ובעיקר לא את השליליים שבהם. המדענים נוכחו לדעת כי על פי המודל, יחסי הגומלין ההדדיים מתבטלים במהירות גדולה מדי עם העלייה במרחק. הם הבינו, כי הסיבה למיתאם במהירויות בין הטיפות אינה דו-גופית, כלומר, אינה נובעת מיחסי הגומלין בין זוגות של טיפות, אלא מיחסי גומלין שלהן עם כל הטיפות האחרות. לאור זאת הוסיפו המדענים למודל הדו-גופי גורם שלישי, המייצג את כל יתר הטיפות. עתה, כשהוא כולל שלושה גורמים בלבד, הצליח המודל התיאורטי לתאר את הסדר ה"גבוה" העומד בבסיס הזרימה הכאוטית, כשהוא מתבסס אך ורק על מתמטיקה פשוטה ועל מיקומי הטיפות.

ממצאים אלה עשויים להיות רלבנטיים עבור כל מערכת כאוטית שבה יש יחסי גומלין ארוכי טווח, כמו, לדוגמה, צבירים של כוכבים הנעים בהשפעת הכוח ארוך הטווח של הכבידה, או זרימה מערבולתית. התצפיות והמודל עשויים להיות שימושיים במיוחד למדענים המתכננים מיקרו-מערכות המבוססות על זרימת חלקיקים בתוך נוזלים זורמים.
 
אומר פרופ' בר-זיו: "מחקר זה הוא ייחודי בתחום של מערכות רב-גורמיות בהן פועלים כוחות רחבי היקף, בכך שהוא מציג פתרון אלגנטי, פשוט מבחינה מתמטית". בהמשך מתכננים המדענים לחקור כיצד מגיבה המערכת לשינויים הנגרמים בה, וכן לבדוק האם אפשר ליישם את העקרונות המנחים שהתגלו לצורך מיפוי של מערכות כאוטיות ומערבולתיות.
 
 
 
 
מימין: פרופ' רועי בר-זיו ואיתמר שני. מיתאם ארוך טווח
חלל ופיסיקה
עברית

מצב הצבירה: נזיל

עברית
 

מימין: ד"ר מיכאל שטרן, פרופ' ישראל בר-יוסף וד"ר ולדימיר אומנסקי. יישות אבודה

כאשר אנחנו מאבדים משהו, היישות האבודה עדיין מצויה בדרך כלשהי בזיכרוננו. במובן מסוים, הזיכרון הזה מקנה ליישות האבודה סוג של קיום נגרע. התופעה הזאת ידועה היטב בעולם הפסיכולוגיה וגם בתחום הפיסיולוגיה ("תחושת פנטום"), אבל למעשה היא מתחוללת גם בעולם החומרי. כך, למשל, כאשר אלקטרונים שמצויים בחומר מוליך-למחצה "מדלגים" לרמת אנרגיה גבוהה יותר (כתוצאה מעירור אופטי), הם מותירים אחריהם מחסור באלקטרון, סוג של "חלל" או "חור". ה"חור" הזה פועל ומתנהג כיישות חומרית לכל דבר ונושא מטען חשמלי חיובי, שהוא הפוך מהמטען החשמלי השלילי של האלקטרון. במצבים מסוימים עשוי האלקטרון שדילג לרמת אנרגיה גבוהה לנוע סביב ה"חור" שהוא עצמו הותיר אחריו. ה"חור", בעל המטען החשמלי החיובי, מתפקד כמעין גרעין לאטום הקרוי "אקסיטון". אך בשונה מאטומים בטבע – האקסיטונים מתקיימים רק להרף עין. האלקטרון המעורר שואף "לחזור הביתה", ולשוב ולתפוס את מקומו הקודם, במקום ה"חור". ואכן, בדרך הטבע הוא מצליח לשוב למקומו המקורי בתוך זמן קצר מאוד, בדרך כלל ננו-שניות בודדות. האור הנפלט בתהליך שיבת האלקטרון למקומו משמש ככלי להבנת אורחות חייהם של האקסיטונים, המהווים כר פורה למחקר וליישומים רבים.
 
אם האקסיטון משול לאטום, עולה השאלה: האם ניתן ליצר מבנים מורכבים יותר, שבהם משתתפים אקסיטונים רבים, למשל, גביש או נוזל של אקסיטונים?
 
פרופ' ישראל בר-יוסף, מהמחלקה לפיסיקה של חומר מעובה, יחד עם ד"ר מיכאל שטרן וד"ר ולדימיר אומנסקי, התמודד עם אתגר זה. השלושה הצליחו לצפות לראשונה ביצירת נוזל אקסיטוני, ותוצאות מחקרם זה התפרסמו באחרונה בכתב-העת המדעי Science. הקושי הראשוני, המונע בדרך כלל יצירת מבנים מורכבים מסוג זה, הוא זמן החיים הקצר של האקסיטונים. הם נעלמים זמן קצר מאוד לאחר היווצרם, למעשה מיד לאחר מכן, כך שאי-אפשר ליצור צפיפות גבוהה של אקסיטונים, הנחוצה ליצירת נוזל. כדי להאריך את אורך חייו של האקסיטון ולשמרו למשך זמן רב יותר, השתמשו החוקרים במבנים רב-שכבתיים הבנויים משכבות דקיקות, בעובי של עשרות בודדות של אטומים כל אחת.
 
גידול מבנים מסוג זה הוא אחד מתחומי ההתמחות של המרכז התת-מיקרוני במכון ויצמן למדע. בשיטה זו אפשר ליצור "בור קוונטי", הכולא את האלקטרונים (וה"חורים") בשכבה דקיקה. כאשר יוצרים מבנה של שני בורות קוונטיים הקרובים מאוד זה לזה ומפעילים עליו שדה חשמלי, אפשר לגרום לכך שהאלקטרון יימצא בשכבה אחת, וה"חור" – בשכבה הסמוכה. במצב זה, השניים עדיין חשים במשיכתם החשמלית
ההדדית, ומסוגלים ליצור אקסיטון, אך האיחוד ביניהם קשה יותר, שכן הם מופרדים במרחב. כך הצליחו המדענים ליצור אקסיטונים שזמן הקיום שלהם ארוך מאוד, כאשר עוצמת השדה החשמלי שמופעל על המערכת (ומשפיע על המרחק בין האלקטרון לבין ה"חור") משמשת כלי לשליטה בזמן זה.
 
עם קירור המערכת לטמפרטורה נמוכה והגדלת צפיפותם של האקסיטונים, צפו החוקרים במעבר חד (המתרחש בטמפרטורה ובצפיפות נמוכות מאלו הקריטיות), שבמסגרתו נחלקת המערכת לשני אזורים: איזור "גזי", בו נעים האקסיטונים בצורה אקראית זה ביחס לזה, ואיזור "נוזלי" – בו תנועתם מסודרת. הנוזל שנצפה במעבדה שונה מן הנוזלים המוכרים בטבע. בדרך כלל, גבישים ונוזלים נוצרים כתוצאה מקיומם של כוחות משיכה הפועלים בין האטומים במרחקים קרובים, אך כאן המצב הפוך: האקסיטונים דוחים זה את זה, שכן כוחות הדחייה בין אלקטרון לאלקטרון ובין חור לחור (המצויים באותה שכבה) גדולים במעט מכוחות המשיכה הפועלים בין אלקטרונים לבין חורים (המצויים בשכבות שונות). הדחייה השיורית החלשה גורמת לכך שהאקסיטונים מתמקמים במרחקים שווים – בקירוב - זה מזה, ויוצרים יחד מבנה דינמי מסודר, הדומה למצב צבירה נוזלי.
 
מימין: ד"ר מיכאל שטרן, פרופ' ישראל בר-יוסף וד"ר ולדימיר אומנסקי. יישות אבודה
חלל ופיסיקה
עברית

אנרגיה מאדום לירוק

עברית
מימין: ד"ר אוסיפ שוורץ, ד"ר צביקה דויטש, פרופ' דן אורון, בן לשם וליאור נאמן. חלקיקי אור
אור השמש יכול לספק את כל צורכי האנרגיה של האנושות, אך אנרגיה סולארית עדיין מהווה חלק זעום מכלל שוק האנרגיה העולמי. מכשול משמעותי אחד בתחום זה הוא חוסר היעילות. למשל, כאשר תאים סולאריים ממירים את אור השמש לחשמל, מרבית האנרגיה הולכת לאיבוד: בערך רבע מהאנרגיה מתבזבזת מפני שהתאים יכולים לקלוט חלקיקי אור, הקרויים פוטונים, רק מעל סף מסוים של אנרגיה. כל הפוטונים שהם בעלי אנרגיה נמוכה מתבזבזים, דבר המפחית את יעילות התא ומעלה את עלות הפקת האנרגיה.
פתרון אפשרי אחד הוא להפוך שני פוטונים בעלי אנרגיה נמוכה לחלקיק אחד בעל אנרגיה גבוהה, אשר ייקלט על-ידי התא הסולארי, אך תהליך זה מהווה אתגר עצום. בדיוק כפי שקל יותר לשבור אגרטל לחתיכות מאשר לחבר אותו בחזרה, כך גם קל יותר לפרק חלקיק מאשר למזג שני חלקיקים לחלקיק אחד. קשה במיוחד לקבל כתוצאה מתהליך זה פוטונים בעלי צבע מסוים, כלומר, בעלי רמת אנרגיה מסוימת. כעת פיתחו מדעני מכון ויצמן שיטה חדשנית כדי להתגבר על הקושי. את המחקר, אשר התפרסם בכתב-העת Nature Nanotechnology, ביצעו פרופ' דן אורון ותלמידי המחקר צביקה דויטש וליאור נאמן, מהמחלקה לפיסיקה של מערכות מורכבות.
 
ננו-גבישים אשר הופכים שני פוטונים בעלי אנרגיה נמוכה לפוטון אחד בעל אנרגיה גבוהה, תחת מיקרוסקופ אלקטרונים
בעזרת תהליכים כימיים המבוססים על תמיסות בנו המדענים ננו-גבישים בצורת מקלונים שאורכם כ-50 ננומטר (מיליארדית המטר). לשם המחשה, בשטח שתופסת הנקודה בסוף משפט זה ניתן להכניס כמיליארד גבישים כאלה. בקצה אחד של הננו-מקלון מצוי אלקטרון הקולט פוטונים בזה אחר זה. בשלב הראשון מעורר האלקטרון על-ידי פוטון אחד, ולאחר מכן הוא נדחף לרמת אנרגיה גבוהה יותר על-ידי הפוטון הבא. כך הוא הופך לאלקטרון בעל אנרגיה גבוהה, שמועבר לקצה השני של המקלון, שם הוא פולט פוטון בעל אנרגיה גבוהה יותר מזו של כל אחד מהפוטונים שנקלטו.
 
בשיטה זו הצליחו המדענים להפוך שני פוטונים אדומים, בעלי אנרגיה נמוכה יחסית, לפוטון אחד ירוק בעל אנרגיה גבוהה יותר. למעשה, ניתן לכוון את המערכת כמעט לכל צבע: היא מאפשרת גמישות רבה, מפני שאפשר לשלוט בתכונות הננו-מקלונים באמצעות שינוי קוטרם.
 
כדי לעזור לננו-גבישים לעבור מהמעבדה לתעשייה מנסים כעת המדענים להגביר את יעילות המערכת, ולהגיע לשליטה טובה יותר בצבעי הפוטונים. בעתיד, ניתן יהיה אולי להשתמש בגבישים מסוג זה בשילוב עם חומרים נפוצים יותר, כגון סיליקון, החומר ממנו עשויים רוב תאים הסולאריים המסחריים. סיליקון אינו קולט פוטונים מרמת האינפרא-אדום ומטה, וייתכן כי אפשר יהיה לתפוס את הפוטונים האלה בעזרת הננו-גבישים.
 

מיקוד בזמן

כשמדובר בחקר המוח, למושג "הארה" עשויים להיות כמה מובנים. מחקרים אשר שופכים אור חדש על פעילות המוח אפשר לבצע באמצעות "שיטות מאירות" – כאלה הכרוכות בעירור תאי העצב במוח, הנוירונים, באמצעות קרן אור. למשל, ניתן לכוון קרן אור על נוירונים בודדים כדי לברר עם אילו נוירונים נוספים הם מתקשרים. בסופו של דבר, יכולים המדענים לגלות בדרך זו רשתות שלמות של נוירונים האחראים לכל תיפקודינו, החל מזיכרונות ומרגשות וכלה בתנועות ובהתנהגויות.

אמנם, אפשר לחקור רשתות אלה באמצעות אלקטרודות, אך קרן אור היא פחות פולשנית, וקל יותר להזיז אותה ממקום למקום. הבעיה היחידה היא, שכאשר מכוונים את הקרן לאיזור עמוק בתוך המוח, היא מאירה את האיזור כולו, ולא רק את נוירון המטרה.

 

במחקר אשר בוצע בשיתוף עם מדענים מצרפת מצאו פרופ' דן אורון וחברי קבוצתו פתרון לבעיה זו. כפי שדווח בכתב-העת Nature Photonics, הם הצליחו לעורר נוירונים עמוק בתוך רקמת המוח – שכבה של מוח עכבר שעוביה עולה על 200 מיקרון – באמצעות דחפים (פולסים) קצרים של לייזר. קבוצתו של פרופ' אורון כללה את תלמיד המחקר בן לשם ואת החוקר הבתר-דוקטוריאלי ד"ר אוסיפ שוורץ מהמחלקה לפיסיקה של מערכות מורכבות. הם שיתפו פעולה עם קבוצתה של ד"ר ולנטינה אמיליאני מאוניברסיטת פריס דקארט – ד"ר אייריני פפאגיאקומו ואורליאן בגה – ועם עמיתיה, ד"ר ברנדון סטל וד"ר ג'ונתן ברדלי.

תאי עצב תחת מיקרוסקופ דו-פוטוני. משמאל: שימוש בקרן לייזר ממוקדת. במרכז: שימוש בשיטת המיקוד בזמן. מימין: ללא מיקוד בזמן

המחקר התבסס על שיטה הקרויה "מיקוד בזמן" (temporal focusing), שפותחה בעבר במכון ויצמן למדע. כפי שניתן ללמוד משמה, מדובר בשליטה במיקוד בזמן של קרן הלייזר, ולא במיקוד מרחבי. בשיטה זו מאירים את הדוגמית בפולסים ארוכים של אור, אשר מתקצרים כאשר מגיעה הקרן לשכבה הרצויה, בה היא גורמת להארה הרצויה. כתוצאה מכך מעורר רק נוירון המטרה, אשר הונדס גנטית כדי להגיב לפולסים קצרים, אך לא לפולסים ארוכים. יתר על כן, בשיטה זו מואר הנוירון בצורה אחידה, וגבולותיו מוגדרים באופן חד. החדות מתאפשרת מפני שהמיקוד בזמן מקטין באופן דרמטי את פיזור האור בתוך רקמת המוח. חלק מהפוטונים אמנם מתפזרים, אך הם אינם מפריעים לעירור מפני שאינם מגיעים לרקמת המוח בזמן ה"נכון", כלומר, בזמן הארת נוירון המטרה. השיטה מאפשרת דיוק יוצא דופן בזכות אורכם הקצר של הפולסים, הנמשכים כמאה פמטו-שניות בלבד (כל פמטו-שניה היא מיליונית מיליארדית השניה).

 

בעזרת שיטה זו אפשר יהיה לחקור רשתות נוירונים על-ידי עירור נוירונים בודדים באמצעות פולסי לייזר קצרים.

 
מימין: ד"ר אוסיפ שוורץ, ד"ר צביקה דויטש, פרופ' דן אורון, בן לשם וליאור נאמן. חלקיקי אור
חלל ופיסיקה
עברית

עמודים