<div>
Science Feature Articles</div>

מהמעבדה לשדה הפתוח

עברית
פרופ' יונתן גרסל. היבול גדל פי ארבעה
 
שיטה חדשנית למלחמה ב"עשב המכשפה (STRIGA) "עושה בימים אלה צעד חשוב בדרך ממעבדות המחקר אל שדותיהם של מיליוני חקלאים עניים, בעיקר באפריקה. "עשב המכשפה" הוא הגורם העיקרי להפחתה ניכרת ביבולי התירס, תופעה הנחשבת לאחד מגורמי הרעב באפריקה. תחילת היישום של השיטה החדשה מתאפשרת הודות לתוצאות חיוביות - שיפור ניכר (עד פי ארבעה) ביבול התירס, ללא השפעות לוואי סביבתיות בלתי-רצויות - שהתקבלו בניסוי ארוך טווח אשר התבצע בשנים האחרונות בשדות מבוקרים בארבע מדינות, במזרח יבשת אפריקה ובדרומה.
 
השיטה היא פרי מחקרו של פרופ' יונתן גרסל ממכון ויצמן למדע, ותהליך הפיתוח והניסוי רחב ההיקף בוצע בשיתוף עם מדענים מהמרכז הבין-לאומי לשיפור התירס והחיטה, CIMMY. הטכנולוגיה החדשה הוצגה למייצרי זרעים, לנציגי ממשלות, למדענים מארצות אפריקה ולגופים מחוקקים בכינוס מיוחד שהתקיים בתחילת חודש יולי השנה, בקיסומו שבקניה.
 
בכינוס הוצגו תוצאות הניסוי ארוך הטווח בשימוש בשיטה החדשה וכן, התקיימו סדנאות להדרכה ביישומה, ודיונים על ההיבטים המסחריים והחוקיים שלה. בכינוס על בעיות התזונה בעולם, שקיים באחרונה האו"ם ברומא, אמר מזכיר האו"ם קופי אנאן, שמדי יום מתים מרעב ברחבי העולם כ24,000- בני-אדם, רובם באפריקה. אחד מהגורמים העיקריים למצב זה הוא הפחתה משמעותית ביבולי התירס הנגרמת על-ידי "עשב המכשפה", שהוא עשב טפיל המחסל יבולי דגנים בכמה אזורים בעולם, ובמיוחד מדרום למדבר סהרה באפריקה. לפי נתוני האו"ם, עשב זה, המשתלט על שדות התירס של מיליוני חקלאים עניים, גורם לאובדן יבול בשווי של כמיליארד דולר בשנה. לפי אותם נתונים, העשב הטפיל גורם לכ100- מיליון חקלאים לאבד 20 עד 80 אחוז מיבול התירס שלהם. בקניה לבדה משתלט "עשב המכשפה" על כ-67% משטחי האדמה החקלאית במערב המדינה, תוך שהוא גורם לאובדן יבולים בשווי של 38 מיליון דולר.
 
"עשב המכשפה" משגשג כשהוא חודר ומתחבר לשורשי הגידולים החקלאיים המתאימים. בעשותו זאת, הוא משדר לצמח המותקף אות כימי ייחודי המרמה אותו, וגורם לו להעביר מזון, מים ומשאבים נוספים אל הצמח הטפיל. במקביל מחדיר הטפיל לצמח המותקף חומרי רעל שונים, המאיטים את תהליכי הגדילה שלו, ומדלדלים את יבולו. בארץ קיים עשב רע דומה, הקרוי "עלקת", התוקף הרבה גידולי ירקות וגורם לחקלאים נזק רב.
 
השיטות שהיו ידועות עד כה למלחמה ב"עשב המכשפה" היו איטיות, ובמקרים רבים לא יעילות, ולפיכך החקלאים כמעט שלא השתמשו בהן. באפריקה נוהגים מגדלי התירס לתלוש את הצמחים הטפיליים בעבודה ידנית, אלא שמתברר ש"עשב המכשפה" גורם את הנזק העיקרי עוד לפני שהוא מופיע על פני האדמה. לכן, למעשה, גם שימוש בחומרי הדברה שונים, המבוצע כשהעשב הטפילי כבר נראה לעין, אינו יעיל.
 
כדי להתמודד עם מצב העניינים הזה הציע פרופ' יונתן גרסל מהמחלקה למדעי הצמח במכון ויצמן למדע פתרון חדשני, המתבסס על ניצול תכונותיו המיוחדות של זן תירס שפותח בשיטות ביו-טכנולוגיות בארצות-הברית. זן תירס זה מתאפיין במוטציה גנטית שמעניקה לו עמידות כנגד חומר הדברה, קוטל עשבים מסוים. פרופ' גרסל הציע לצפות את זרעי התירס העמידים, טרם זריעתם, בחומר ההדברה. מכיוון שהזרעים עמידים, חומר ההדברה לא יגרום להם כל נזק, אבל כש"עשב המכשפה" ינסה להחדיר את שורשיו לשורשי צמח התירס, הוא יספוג את הרעל - וימות. עד שגידולי התירס יבשילו, ייעלם קוטל העשבים ויתפזר בקרקע, כך שהגידול המיועד למאכל לא ייפגע. ליישום השיטה הזאת נחוצה כמות של חומר הדברה בשיעור של עשירית מהכמות שהייתה נדרשת לריסוס השדה השלם.
 
מדעני ,CIMMYובראשם ד"ר פרד קנאמפיו, בדקו וניסו את השיטה החדשה במשך יותר מעשר עונות יבול. הניסויים בוצעו בזני תירס אפריקאיים, בעלי עמידות למחלות צמחים שונות הנפוצות באפריקה, שהחדירו להם, בשיטות גנטיות רגילות, את הגן המקנה עמידות כנגד חומר ההדברה. כך הושגו זנים העמידים הן למחלות אפריקאיות והן לקוטל העשבים.
 
בשטחי הקרקע ששימשו לניסוי, ושבהם נזרעו הזרעים המצופים בחומר ההדברה, נעלם "עשב המכשפה" כמעט לחלוטין, והיבולים גדלו עד פי ארבעה. לקוטל העשבים שציפה את הזרעים הוספו גם קוטלי פטריות וחרקים, שהחקלאים האפריקאיים נוהגים לטפל בזרעים באמצעותם. כך הושגה גם הפחתה ניכרת בכמות הרעלים המגיעים לקרקע, דבר שיש לו משמעות חשובה בתחום איכות הסביבה.
 

פועלת בשדה תירס במזרח אפריקה
 
עברית

הרואה את הנצמד

עברית
מימין לשמאל: אלכס חפץ, בועז שפירא, ד"ר מירי איזנשטיין, אלכס ברצ'נסקי ואפרת בן-זאב. הכרה ביולוגית
 
קבוצה של מדענים וסטודנטים ממכון ויצמן למדע הצליחו בניסוי CAPRI העולמי, כאשר הציגו תחזיות טובות באשר למבנים המרחביים התלת- ממדיים של שלושה תצמידים בין זוגות של חלבונים ידועים. בניסוי CAPRI ("הערכה ביקורתית לניבוי מגעים בין חלבונים") משתתפים השנה 16 צוותים של מדענים מהמעבדות וממכוני המחקר החשובים בעולם. עד היום הם התבקשו לחזות מראש את צורת המבנה של שלושת התצמידים הנוצרים כאשר שלושת זוגות החלבונים נצמדים זה לזה. צוותי מחקר אחרים, שעבדו באופן בלתי- תלוי, חקרו באותו זמן - ופיענחו - את המבנים האמיתיים שיוצרים אותם זוגות חלבונים בהיצמדם. עם גילוי המבנים האמיתיים הושוו אליהם תחזיותיהם של כל המשתתפים בתחרות, ונמצא כי רק הקבוצה ממכון ויצמן למדע הגישה תחזיות טובות לכל שלושת התצמידים.
 
הצוות ממכון ויצמן למדע כלל את ד"ר מירי איזנשטיין מיחידת השירותים הכימיים, ואת תלמידי המחקר אפרת בן-זאב, אלכס ברצ'נסקי, אלכס חפץ ובועז שפירא מהמחלקה לכימיה ביולוגית (מנחה נוסף לעבודות המחקר של הסטודנטים הוא פרופ'אפרים קציר מהמחלקה לכימיה ביולוגית). ד"ר איזנשטיין השתתפה בצוות אחר של מדענים ממכון ויצמן, שזכה בתחרות דומה לפני שש שנים. צוות זה, שבראשו עמד פרופ' קציר, כלל גם את פרופ' אשר פריזם, ואת תלמיד המחקר דאז, יצחק שריב, המכהן היום כמנכ"ל חברת "ידע" .
 
חיזוי המבנה המרחבי התלת-ממדי של תצמידים בין חלבונים שונים הוא תחום עיסוק שחשיבותו והיקפו גוברים והולכים בעידן שלאחר השלמתו של פרויקט הפיענוח והמיפוי של גנום האדם. בעידן זה מתמקדים המחקרים במאמץ לפענח ולהבין את המבנה ואת התפקוד של החלבונים, שהרצף הכימי שלהם צפון בגנים. החלבונים הם אבני הבניין העיקריות של גוף האדם. עודף וחוסר בחלבונים מסוימים, וכן תפקוד לקוי או מוגזם של חלבונים אחרים, הם הגורמים לחלק ניכר של המחלות וההפרעות הבריאותיות הידועות. תרופות רבות המצויות כיום בשימוש אינן אלא חלבונים, או קטעי חלבונים, הנצמדים לחלבוני הגוף, מאיטים או בולמים אחדים מהם, ובכך מגבירים את פעילותם של אחרים. פיתוח של תרופה חדשה מבוסס במקרים רבים על התאמת חלבון כלשהו שייצמד לחלבון אחר (למשל, במטרה למנוע מאותו חלבון להתקשר לחלבון אחר, ולפתוח בכך תהליך לא רצוי).
 
בתהליך פיתוח מסוג זה מנסים המדענים, לא אחת, לחזות מראש את המבנה שייצרו שני חלבונים (או יותר) בהיצמדם. חיזוי כזה עשוי להקל על המשך המחקר במידה רבה, במיוחד כאשר פיענוח המבנה האמיתי של התצמיד נתקל בקשיים. אחת הטכניקות לביצוע תחזיות מסוג זה מבוססת על שימוש במודלים מתמטיים ממוחשבים של החלבוניםהידועים. המודלים הממוחשבים מוצגים אלה כלפי אלה בזוויות ובמיקומים שונים, במטרה למצוא את התנוחה המתאימה ביותר להיצמדות ביניהם (ההתאמה נבחנת מבחינת הצורה והמאפיינים הכימיים כאחת). פעולה זו מבוצעת באמצעות אלגוריתם, מתכון ממוחשב שנבנה במיוחד כדי לחפש ולמצוא את הנקודות שבהן החלבונים "עוגנים" זה על פני זה בתהליך ההיצמדות ביניהם. ניסוי CAPRI הוא, למעשה, תחרות מתמשכת בין אלגוריתמים שונים שנבנו לאותה מטרה.
 
חיזוי המבנה שייצרו שני חלבונים בהיצמדם הוא משימה קשה, הן בשל המורכבות הרבה (הגיאומטרית והכימית) של המולקולות האלה, והן בשל העובדה שתוך כדי היצמדות החלבונים משנים את המבנה החופשי המוכר שלהם. כדי להתמודד עם הקושי הזההשתמשו מדעני מכון ויצמן למדע במודלים ממוחשבים המציגים את שתי המולקולות שנקבעו על-ידי מארגני התחרות כגופים קשיחים המעוצבים על-פי המבנה החופשי של המולקולות האלה, כלומר, כפי שהן מעוצבות כשאינן קשורות לשום מולקולה אחרת. באמצעות אלגוריתם ייחודי שפותח במכון הציגו המדענים את הדגמים הממוחשבים הקשיחים האלה זה לעומת זה, בתצורות שונות, תוך שהם בוחנים את נקודות המגע ביניהם. לכל נקודת מגע הם נתנו ציונים לפי איכות ההתאמה הכוללת. ציון זה התבסס על שיקלול שיעור ההתאמה הגיאומטרית-מרחבית, ובמידה פחותה, שיעור ההתאמה האלקטרוסטטית. במהלך המחקר שינו המדענים ושיפרו את האלגוריתם שלהםבמטרה לכלול בחיזוי גם את השינויים שמתחוללים במבניהם של החלבונים החופשיים כשהם מתקרבים זה לזה בתהליך ההיצמדות ביניהם. שינויים אלה - המבוססים על חישובים והערכות - חייבים להתבצע בזהירות רבה, שכן טעות בתחום זה עלולה לגרום לשינוי שגוי במבנה של אחד מהחלבונים הנצמדים, דבר שבהכרח יוביל את חיזוי המבנה של התצמיד לסמטה ללא מוצא.
 
מדעני מכון ויצמן למדע ביצעו את המשימה הזאת בהצלחה מלאה: הם היו היחידים מבין 16 צוותי המחקר שהשתתפו בניסוי הבין- לאומי שהצליחו להציג תחזיות טובות של מבני שלושת התצמידים.
 
שלוש התחזיות להיצמדות זוגות החלבונים
 
עברית

גלים הם לפעמים געגועים לחומר

עברית
פרופ' משה שפירא (מימין) וד"ר פטר קראל. ימין ושמאל
 
מנהרות ומחילות מיסתוריות תמיד מעוררות את הדמיון, אבל ד"ר פטר קראל, מדען אורח במעבדתו של פרופ' משה שפירא מהמחלקה לפיסיקה כימית במכון, מתעניין בדרך שבה אלקטרונים עוברים בננו-שפופרות, שהן מעין שרוולים מולקולריים זעירים.
 
הביטוי "ננו" משמעותו החלק המיליארד של משהו. כך, ננומטר הוא מיליארדית המטר. ננושנייה היא מיליארדית השנייה. בעיקרון, נראה שאפשר לייצר ננו-שפופרות מחומרים שונים, אם כי החומר הידוע ביותר בתחום זההוא פחמן. ד"ר קראל השתמש בלייזר כדי לרגש אלקטרונים המצויים בתוך ננו-שפופרות העשויות פחמן, כך שהם ינועו בכיוון אחד, תוך שהם דוחפים קדימה מולקולות שונות המצויות בתוך הצינור המולקולרי הזעיר.
 
טכניקה זו עשויה להוביל לפיתוח יישומים שונים, כגון ננו-עט הכותב באמצעות "דיו אטומי" (שרשרת של אטומים המצויה בתוכו), על גבי משטח כלשהו. ננו-עט כזה עשוי לשמש למטרות ביו-רפואיות: החדרת מולקולות מבוקשות לתוך תא בודד. יישום אחר שהציע באחרונה ד"ר קראל הוא שימוש באור לייזר מקוטב לצורך סיחרור מהיר של ננו-שפופרות (בקצב של מיליארדי סיבובים בשנייה). שיטת פעולה זו עשויה להיות מיושמת בננו-מנועים ובננו-מדחפים.
 
בעבודתו הנוכחית בקבוצת המחקר של פרופ' משה שפירא מתמקד ד"ר קראל בניסיונות לפתח דרכים לשימוש בקרינת לייזר לשליטה במולקולות, כך שהן יבצעו תהליכים כימיים או פיסיקליים רצויים. אחד מהמחקרים המתבצעים כיום בקבוצת מחקר זו נועד לפיתוח דרך לשימוש בלייזר לצורך הפרדה בין גרסאות "ימניות" ו"שמאליות" של מולקולות כיראליות שונות.
 
כיראליות היא תופעת טבע בסיסית, המתבטאת בקיומן של מולקולות בעלות הרכב כימי זהה הנבדלות זו מזו רק במבנה המרחבי שלהן, כך שמולקולה אחת מהווה מעין "תמונת מראה" של המולקולה האחרת. הדבר מזכיר את הדמיון וההבדל שקיימים בין כף יד ימין לכף יד שמאל: על אף הזהות הכימית ביניהן, אי-אפשר להציב את המולקולות האלה כך שיחפפו זו את זו. דמיון זה העניק לתופעה את שמה: כיראליות (כירוס ביוונית משמעותו כף יד). שתי מולקולות כיראליות, הזהות לחלוטין מבחינה כימית, אך השונות מבחינת העיצוב, עשויות לפעול בדרכים שונות לחלוטין. לדוגמה, המולקולה אספרטיים ידועה כממתיק, ואילו "אחותה התאומה" אינה כזאת. בתעשיית התרופות ידועות מולקולות כיראליות שונות, שרק גרסה אחת שלהן פועלת את פעולת הריפוי, ואילו הגרסה השנייה אינה מועילה, ולעתים אפילו מזיקה.
 
מכאן ברורה חשיבתה של דרך להפרדה מדויקת בין הגרסאות השונות של מולקולות כיראליות. שיטת ההפרדה באמצעות לייזר שמפתחים פרופ' שפירא וד"ר קראל מבוססת על העובדה שמולקולות, כפי שלימדה שאותנו תורת הקוואנטים, הן בעלות מופע כפול, כלומר, בעת ובעונה אחת הן גם חומר וגם גלים. המדענים משתמשים באלומות של אור לייזר כדי לשנות את מופע הגל של מולקולות החומר, ובכך הם משפיעים על התנהגותן.
 
כדי להפריד את המולקולות הימניות מהשמאליות מנצלים פרופ' שפירא וד"ר קראל את חוסר הסימטריה שבין המולקולות ה"ימניות" לאלה ה"שמאליות". מולקולות מתקיימות במצבי אנרגיה מוגדרים הקרויים "רמות קוונטיות". אלומה של אור לייזר עשויה לחבר רמות קוונטיות שונות זו לזו. במולקולות לא כיראליות האפשרות הזאת מוגבלת (על-פי חוקי טבע ידועים). אבל מולקולות כיראליות הן חופשיות מכמה מגבלות אלה. הסיבה לכך היא, שהרמות הקוואנטיות של מולקולות לא כיראליות מתאפיינות במספרים זוגיים בלבד, או במספרים לא זוגיים בלבד, בעוד שלרמות הקוואנטיות של מולקולות כיראליות אין כל זוגיות.
 
אלומת אור לייזר עשויה לחבר זו לזו רמות קוונטיות של מולקולות לא כיראליות בעלות זוגיות הפוכה בלבד. לכן, היכולת לחבר באמצעות לייזר מולקולות לא כיראליות היאמוגבלת. לעומת זאת, במולקולות כיראליות - שלרמות הקוואנטיות שלהן אין כל זוגיות, אפשר לחבר כל רמה לכל רמה, כמעט ללא כל הגבלה.
 
חופש הפעולה הזה מאפשר - לפחות באופן תיאורטי - להעביר את המולקולות הכיראליות דרך מגוון רחב מאוד של רמות קוואנטיות. באחרונה פיתח ד"ר קראל שיטה תיאורטית לשימוש בשלושה דחפי אור לייזר כדי להעביר את גליהן של מולקולות כיראליות מרמה קוונטית אחת לשנייה (באופן ישיר, או דרך רמת ביניים). טכניקה חדשנית זו מאפשרת להניע את המולקולה בין הרמות הקוואנטיות השונות, בתנועה מחזורית: מרמה אחת לרמה שתיים, מרמה שתיים לרמה שלוש, ומרמה שלוש - בחזרה לרמה אחת.
 
עכשיו מבקשים החוקרים להשתמש באור לייזר כדי להפריד מולקולות כיראליות "ימניות" מתאומותיהן ה"שמאליות". כאמור, לפי תורת הקוואנטים, המולקולות הן גם גלים,שבאמצעות גלי לייזר אפשר לגרום להם להתאבך. המדענים גילו שאופן ההתאבכות של גל-מולקולה שמאלית שונה מזה של גל-מולקולה ימנית. ההבדל מתבטא בכך שגל-מולקולה שמאלית עולה, כתוצאה מההתאבכות, לרמה הקוואנטית השנייה, ואילו גל-מולקולה ימנית עולה, כתוצאה מההתאבכות, לרמה הקוואנטית השלישית. בשלב זה, שבו המולקולות מתארגנות בקבוצות נפרדות, אפשר לאסוף בנפרד את הימניות ואת השמאליות.
שפירא וקראל מאמינים, שבדרך זו אפשר יהיה למיין גרסאות רצויות של מולקולות בודדות, ואולי אפילו להפוך באופן ישיר ויעיל את המולקולות הלא רצויות לתאומותיהן היותר שימושיות. לתהליך כזה עשויה להיות חשיבות רבה בתעשיית תוספי המזון והתרופות.
 
עברית

תוכנית החלוקה

עברית
 
ד"ר סימה לב . חבלי לידה
 
מי שרוצה להמשיך ולחיות, חייב ללמוד להתחלק. זו עובדת חיים המוכרת היטב לכל בעלי-החיים, גדולים כקטנים, ואפילו ליצורים חד-תאיים. אורך חייו של תא בודד הוא מוגבל, אבל הוא יכול להעביר את תופעת החיים לדורות הבאים. תאים חיים מתחלקים ומתרבים בתהליך מסודר ומתוזמן היטב, שבמסגרתו מרכיבים שונים של התא מבצעים צעדים שונים בסדר קבוע מראש. השלב הסופי והמכריע, שבו התא נחלק לשני תאים חדשים, נקרא ציטוקינסיס. זהו שלב דינמי, מבוקר, ומלווה בשינויים במרכיבי שלד התא וקרומו. שינויים אלה מבטיחים היווצרות של שני תאי-בת שכל אחד מהם מוקף בקרום משלו, ומכיל גרעין, ציטופלסמה ואברונים תוך-תאיים.
 
האירוע המרכזי הזה בחיי התא נחקר זה עשרות שנים. מחקרים שבוצעו בשנים האחרונות שפכו אור חדש על התהליך המורכב הזה, אך המנגנון המולקולרי המדויק שלו עדיין צופן סודות לא מעטים. ד"ר סימה לב, מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע, חשפה באחרונה את אחד מהסודות האלה, כשגילתה שחלבון הקרוי Nir 2 ממלא תפקיד חיוני בתהליך היפרדות תקין (ציטוקינסיס) של תאי אדם.
 
ד"ר לב היתה הראשונה שבידדה את החלבון Nir 2 ואת בני "משפחתו"Nir 3 -‘ וNir 1 , שהם חלבונים השמורים היטב באבולוציה, ומצויים בדגים, בתולעים, בזבובים וביונקים. עובדה זו מצביעה על תפקיד חיוני שהחלבונים האלה ממלאים בתהליכי חיים בסיסיים. אבל מהו האופי המדויק של התפקיד הזה? זו השאלה שעמדה במרכז מחקרה של ד"ר לב. המסע לחשיפת תפקידו של Nir 2 הוביל את ד"ר לב ואת חברי קבוצת המחקר שהיא עומדת בראשה, ולדימיר ליטבק, דונגוא טיאן ושרי כרמון, לסדרת ניסויים שנמשכו כשלוש שנים והביאו, בסופו של דבר, לגילוי תפקידיו הרבים והחשובים של החלבון Nir 2בחלוקת התא, משלב האיתות הראשוני ועד לחלוקתו הסופית.
 
המדענים זיהו קטע מסוים של החלבון Nir 2 , הכולל 219 חומצות אמיניות (החלבון השלם כולל 1,244 חומצות אמיניות). כשביטאו את הקטע הזה ביתר, בתאי אדם, הוא השפיע על צורת התאים וגרם שיבושים חמורים בציטוקינסיס, כך שהתאים שהחלו בתהליך החלוקה לא הצליחו להשלים אותו, ויצרו מעין גשרים צרים וארוכים בין שני חלקי התא שהיו אמורים להיפרד זה מזה. מכאן היה ברור שקטע זה של החלבון Nir 2בולם בדרך כלשהי את הציטוקינסיס, אבל לא היה ברור כיצד בדיוק הוא עושה זאת.
 
ד"ר לב וחברי קבוצת המחקר שלה בחנו את התאים המתחלקים, וגילו שבתהליך ציטוקינסיס תקין מתרכז החלבון Nir 2 ב"תלם הפילוג", ה"מותניים" הצרים שנוצרים בין שני חלקי תא האמורים להיפרד זה מזה וליצור תאים עצמאיים. אבל החלבון הזה לא נמצא שם לבדו: בסמוך אליו נמצא גם האנזים RhoGTPase, שתפקידו בתהליך הפרידה הסופית של התאים החדשים נחקר רבות. חקירה ודרישה נוספות העלו שהקטע בן 219 החומצות האמיניות מתוך החלבון Nir 2 יכול לבלום את פעילותו של האנזים הזה, ולפיכך החליטה ד"ר לב לקרוא לו Rid (RHO INHIBITORY DOMAIN).
 
כבר בעבר היה ידוע שכדי שהתאים החדשים ייפרדו סופית, צריכה להיבלם פעילותו של האנזים Rho. ד"ר לב סברה, כי החלבון Nir 2 מפעיל את קטע Rid הכלול בו כדי לחסום את פעילותו של האנזים Rho בעת הצורך. נראה שראיות פיסיות תומכות בהשערה הזאת: כשד"ר לב חתכה את קצה החלבון Nir 2 המכיל את הקטע Rid, הביא הדבר להפרעות משמעותיות בתהליך הציטוקינסיס. למעשה, התברר שהחלבו ן Nir 2 קטוע, שלא הכיל את קטע Rid, החל את תהליך הציטוקינסיס, אך לא היה מסוגל לסיימו. שני חלקי התא המתחלק התאמצו להיפרד, אך לבסוף ויתרו, ובכך נוצרו תאים לא מופרדים בעלי יותר מגרעין אחד. המחסור ב- Rid בחלבון הקטוע חיבל, כנראה, ביכולתם של התאים להיפרד.
 
חשיבותם של הממצאים האלה נובעת בין היתר מהעובדה שליקויים בתהליך הציטוקינסיס עלולים לגרום לאי-יציבות של הגנום, תופעה שיש לה קשר לסרטן. ד"ר לב אומרת, שהאתגר העומד עכשיו לפני החוקרים הוא למצוא דרך לתרגם את הידע החדש לרפואה פרקטית.
 
תאים חיים בעיצומו של תהליך התחלקות. אדום: איזור הריכוז של חלבון Nir 2 ב"תלם הפילוג".
עברית

שניים לדרך

עברית
 
דר' גדעון שרייבר. משפחת אינטרפרון.
 
 
הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? בפראפראזה על השאלה התנ"כית הרטורית הזאת אפשר לשאול: האם שניים שמגיעים לאותה מטרה יכולים להשיג תוצאות שונות? ככל שהדברים נוגעים לאינטרפרונים אלפא וביתא, נראה שהתשובה המפתיעה על השאלה הזאת היא: כן. זה בדיוק מה שקורה.
 
שני האחים, אינטרפרון אלפא ואינטרפרון ביתא, הם חלבונים הפועלים בקו ההגנה הראשון של המערכת החיסונית. שניהם נקשרים לאותם קולטנים המוצגים על קרומי התאים, ושניהם מפעילים אותן מערכות תקשורת תוך-תאיות. אבל, בדרך מיסתורית כלשהי, נראה ששתי הפעולות האלה לא תמיד מובילות לאותן תוצאות, כך שלעתים הן מפעילות גנים שונים, בעוצמות שונות.
 
כיצד מתבצעת ההבחנה בין שתי הפעולות הזהות? תעלומה זו מעסיקה את ד"ר גדעון שרייבר מהמחלקה לכימיה ביולוגית במכון ויצמן למדע. פתרון התעלומה, והבנת מנגנון הפעולה של האינטרפרונים אלפא וביתא, עשויים לסייע בשיפור טיפולים רפואיים המבוססים על אינטרפרון (האינטרפרונים, הממלאים תפקיד חשוב ב"כיוונון" המערכת החיסונית והפעלתה, משמשים לטיפול בחולי סרטן ומחלות נגיפיות שונות).
 

פורצים את המנעול

ד"ר שרייבר וחברי קבוצת המחקר שלו הניחו ששורש התעלומה מונח במבנה התצמיד שכל אחד מהאינטרפרונים יוצר עם אחד משני הקולטנים המתאימים להם, המוצגים על פני התאים. כדי לבחון את ההשערה הזאת הם השתמשו בטכניקות של הנדסה גנטית ויצרו גרסאות (מוטציות) שונות של אחד מהקולטנים לאינטרפרון. לאחר מכן בחנו את אופן הפעולה של מגוון הקולטנים המוטנטים, וגילו שאחת מהגרסאות יצרה קשר מסוים עם אינטפרון אלפא, וקשר שונה עם אינטרפרון ביתא.
 
בשלב זה החלו המדענים להתמקד בגילוי האופי המבני, התלת-ממדי, המדויק של התצמיד בין אותו קולטן לאינטרפרון לבין אינטרפרון אלפא. בתחילה ניסו לבחון את התצמיד בטכנולוגיה הקרויה קריסטלוגרפיה בקרני X ("רנטגן"). כדי להפעיל את השיטה הזאת יש ליצורמהתצמיד הנבחר גבישים, שאותם מפציצים בקרינת X חזקה. בחינת ההתפזרות של הקרינה שפוגעת בגביש עשויה לרמוז על המבנה המרחבי של התצמידים אשר כלולים בו. המדענים ניסו אפוא ליצור גבישים מהתצמיד שבין האינטרפרון לקולטן שלו, אך לרוע המזל הדבר לא עלה בידם. לנוכח מצב העניינים הזה, החליטו ד"ר שרייבר וחברי קבוצת המחקר שלו לבחור בטכניקה אחרת, הקרויה "עגינה" ("דוקינג"), המבוססת על שימוש במודלים ממוחשבים.
 

דרושים שניים לטנגו

אלא שכאן נתקלו בקושי נוסף: כדי להפעיל את שיטת העגינה ביעילות, יש צורך במידע על המבנה של שני ה"שותפים". דרושים שניים לטנגו. אבל לרוע המזל, בשלב זה לא היה בידיהם מידע על המבנה של הקולטן. לפיכך החליטו להשתמש במודל תיאורטי של החלבון הזה. אלא שכאן נתקלו בקושי נוסף: בטכנולוגיות הקיימות קשה מאוד להשתמש במודלים תיאורטיים לצורך הפעלת שיטת העגינה. לפיכך החליט צוות המחקר לפתח שיטת עגינה ייחודית, שמשתמשת בנקודות מגע בין שני החלבונים. באמצעות הטכנולוגיה החדשה החלו המדענים לחפש את נקודות העגינה שבין האינטרפרון לבין הקולטן התיאורטי. גילוי נקודות העגינה האלה מספק רמזים טובים על מבנה התצמיד, ועל מבנה הקולטן. דרך פעולה זו, של הפעלת שיטת ה"עגינה" על מודל תיאורטי של חלבון (ולא על מבנה ידוע), נוסתה לראשונה על ידי ד"ר שרייבר וחברי קבוצת המחקר שלו. הצלחת השיטה נחשבת לפריצת דרך בחקר המבנה המרחבי של חלבונים.
 
נקודות העגינה הן הנקודות שבהן חומצות אמיניות שמרכיבות את האינטרפרון נוגעות בחומצות אמיניות "תיאורטיות" הכלולות במודל של הקולטן (מולקולות חלבון, דוגמת אינטרפרון והקולטן שלו, מורכבות מרצף שלמולקולות קטנות יותר, של חומצות אמיניות). למטרה זו השתמשו בשיטה הקרויה "מעגל מוטנטי כפול", שפיתח פרופ' אמנון הורוביץ, ראש המחלקה לביולוגיה מבנית במכון ויצמן למדע. שיטה זו מבוססת על הכנסת מוטציות לרצפים של החלבונים הנבחנים, ובחינה ממוקדת של השפעת הגומלין בין הגרסאות התיאורטיות השונות של מולקולת הקולטן לבין המוטציות שבוצעו בפועל במולקולת האינטרפרון. ואכן, לאחר בדיקה של יותר ממאה שילובים שונים בין זוגות של חלבונים (גרסאות מוטנטיות של אינטרפרון ומודלים תיאורטיים שונים של הקולטן שלו), הצליחו ד"ר שרייבר ותלמידי המחקר לילה רויזמן ויעקב פילר לזהות חמישה זוגות של חומצות אמינו המשמשות "נקודות מגע" בין החלבונים.
 
בשלב זה התקשרו המדענים להרולד שראגה, ביוכימאי מאוניברסיטת קורנל בארה"ב, שתיכנן אלגוריתם יעיל להפקת מידע על המבנה של חלבונים על-פי מיפוי נקודות העגינה שלהם בתצמיד שהם יוצרים עם חלבונים אחרים. הרצת נתוניהם של המדענים הישראליים באמצעות האלגוריתם של שראגה הניבה רמזים משמעותיים ראשונים על מבנהו של התצמיד החמקמק. מבנה זה מספק הסבר טוב למגוון הרחב של תוצאות שהתקבלו בניסויים קודמים, והוא גם פותח פתח ליצירת אינטרפרון שיהיה פעיל יותר מהאינטרפרון הרגיל.
 
כיצד, אם כך, האינטרפרונים אלפא וביתא, המתקשרים לקולטנים זהים, מפעילים גנים שונים? ד"ר שרייבר: "מבנה התצמיד שפיענחנו מצביע על כך שהפעלת הגנים השונים לא נובעת מהבדלים באופן שבו שני סוגי החלבונים (אינטרפרון אלפא וביתא), נקשרים לקולטן זה". לכן מתמקדים עכשיו החוקרים בפיענוח הקישור של האינטרפרון לקולטן נוסף, וכן לקישור של אינטרפרונים לשני קולטנים בעת ובעונה אחת.
מולקולה של אינטרפרון (מימן) "עוגנת" על-פני מודל של קולטן לאינטרפרון
 
עברית

ראי, ראי שעל הקיר

עברית
 
מימין לשמאל: ד"ר איזבלה וייסבוך, פרופ' מאיר להב, פרופ' לסלי ליזרוביץ, עדנה שביט ורן אליאש. יד נעלמה
 
 
כשהכלכלן הידוע אדם סמית דיבר על "היד הנעלמה" של כוחות השוק, הוא בוודאי לא התכוון לגורם המיסתורי שהעדיף, בתהליך היווצרות החיים, את המולקולות המתעקלות שמאלה על פני אלה שמתעקלות ימינה. אפשרות הבחירה הזאת נובעת מתופעת טבע בסיסית: קיומן של מולקולות בעלות הרכב כימי זהה הנבדלות זו מזו במבנה המרחבי שלהן, כך שמולקולה אחת מהווה מעין "תמונת מראה" של המולקולה האחרת. הדבר מזכיר את הדמיון וההבדל שקיימים בין כף יד ימין לכף יד שמאל: על אף הזהות הכימית ביניהן, אי-אפשר להציב את המולקולות האלה כך שיחפפו זו את זו. דמיון זה העניק לתופעה את שמה: כיראליות (כיראל ביוונית משמעותו כף יד).
 
בכדור-הארץ הקדום, טרם היווצרות החיים, התקיימו כמויות שוות של מולקולות "שמאליות" (המכונות L) ו"ימניות" (המכונות D). אבל, בתהליך היווצרות החיים, כאמור, התערבה "יד נעלמה" כלשהי לטובת החומצות האמיניות השמאליות. (חומצות אמיניות הן אבני הבניין של החלבונים המרכיבים את רוב גופם של כל בעלי החיים והצמחים על-פני האדמה). המולקולות של החומצות האלה הן בעלות מבנה שמאלי בלבד, בעוד שמולקולות הסוכרים הן בעלות מבנה ימני בלבד. כיצד הפך עולם הדומם, שבו התקיימו יחד, "בשלום", מולקולות שמאליות וימניות, לעולם המוכר לנו היום, שבו מולקולות רבות מתאפיינות בהעדפה ברורה לכיוון אחד?
 
פרופ' מאיר להב, פרופ' לסלי ליזרוביץ וד"ר איזבלה וייסבוך מהמחלקה לחחומרים ופני שטח שבמכון ויצמן למדע, השיגו באחרונה תובנות חדשות העשויות לסייע בפיענוח התעלומה הזאת. ממצאיהם של מדעני המכון, ששיתפו פעולה עם ד"ר ז'ראר בולבאש מצרפת ועם מדענים מדניה, התפרסמו באחרונה בכתב העת המדעי "סיינס".
 
כשהטבע מתחיל "לבשל" חומר כלשהו מתערובת של חומצות אמיניות ימניות ושמאליות כאחת, תמיד מתקבל בסופו של דבר פולימר המורכב ממחרוזת של מולקולות כיראליות. כלומר, פולימר אחד יכול להיות מורכב ממולקולות ימניות בלבד, או ממולקולות שמאליות בלבד. מה שולט בתופעה הזאת? כיצד מתקבלת ה"החלטה" אם החומר ייבנה ממולקולות שמאליות או ימניות? תשובה על השאלה הזאת יכולה לרמוז על מה שקרה בעת היווצרות החיים, ובאותה עת היא יכולה גם להציע שליטה בעיצוב מבנים כיראליים שיש להם שימושים חשובים בתעשיית התרופות וגם בתחומים אחרים.
 
בעולם הדומם, הלא כיראלי, אין הבדל מעשי בהתנהגות הכימית של מולקולות ימניות ושמאליות, אבל בעולם החי, מולקולות שמאליות מתנהגות לעתים באופן שונה לחלוטין מ"תאומותיהן" הימניות. דוגמה לכך יכולה לשמש מולקולת הממתיק המלאכותי הידוע אספרטיים, המתוק פי מאה מסוכר, בעוד שהמולקולה המהווה "תמונת ראי" שלו היא מרירה. אולי לכך התכוון לואיס קרול כשהעלה ב"עליסה בארץ המראה" את ההשערה, ש"אולי החלב שבארץ המראה לא טוב לשתייה".
 
דוגמה נוספת למשמעות הכיראליות עולה מסיפורה של התרופה תאלידומיד, שניתנה בשנות ה-60 לנשים בהריון כדי למנוע בחילות, וגרמה ללידת מספר רב מאוד של ילדים מעוותים. בדיעבד התברר, שתאלידומיד היא מולקולה כיראלית. התרופה המקורית הכילה כמויות שוות, פחות או יותר, של מולקולות שמאליות וימניות, אלא שגרסה אחת של החומר מנעה בחילות, ואילו "גרסת הראי" חיבלה בהתפתחות העובר. הטרגדיה הקשה של אלפי משפחות היתה יכולה להימנע אילו רק הבינו המדענים באותה תקופה את ההבדלים בין הפעילות של המולקולות הימניות והשמאליות של התרופה הזאת.
 
מדעני המכון שיצאו לחקור את התופעה, וביניהם גם ד"ר הלמוט זאפיק, עדנה שביט, ומאו טאנג, שיתפו פעולה עם פרופ' ינס אלס-נילסן ממכון נילס בוהר שבקופנהאגן, ד"ר קריסטיאן קיאר מהמעבדות הלאומיות של דנמרק, והחוקר הבתר-דוקטוריאלי, ד"ר טורבן ינסן.
 
במחקר, שהתבצע במתקן הסינכרוטרון שבהמבורג, הפעילו המדענים טכנולוגיה של קריסטלוגרפיה בקרני X ("רנטגן"). הרכב הפולימרים נבחן בספקטרוסקופיה של מאסות. בשיטות אלה הם בחנו את המבנה ואת ההרכב של צברים גבישיים דו-ממדיים, שנוצרים באזור המפגש שבין מים לאוויר. הם מצאו שכאשר תערובת של נגזרות של חומצות אמיניות ימניות ושמאליות מתארגנת בשטח המפגש בין מים ואוויר, עשויות להתחולל שתי תופעות: או שייווצרו צברים גבישיים דו-ממדיים שיכילו מולקולות ימניות ושמאליות כאחת, או שתתבצע חלוקה ספונטנית שתוביל להיווצרות צברים שיכילו מולקולות שמאליות בלבד, או ימניות בלבד.מצוידים במידע זה, החליטו המדענים להתמקד בעיצוב נגזרות של חומצות אמיניות, שבעת שהן יוצרות צברים הן מסוגלות לקיים תגובה כימית עם מולקולות שכנות לפי תסריטים מסוימים הנשלטים על-ידי מבנה המערך הגבישי.
 
ניסויים שיוצאים לדרך עם תערובת הכוללת כמויות שוות של חומצות אמיניות ימניות ושמאליות, מסתיימים ביצירתם של פולימרים שכל אחד מהם מכיל מולקולות ימניות ושמאליות כאחת. רק בתנאים מיוחדים נוצרות כמויות שוות, פחות או יותר, של שרשרות פולימריות שכל אחת מהן כוללת מולקולות ימניות בלבד, או שמאליות בלבד. מדעני המכון הצליחו באחרונה להראות כיצד מתפתחת העדפה לכיוון אחד. הם בנו ניסוי שיצא לדרך עם תערובת מועשרת במולקולות בעלות כיוון אחד מוגדר (למשל שמאל), ומצאו שבמקרה כזה יסתדרו המולקולות שבתערובת בזוגות: מולקולה ימנית מול מולקולה שמאלית, כאשר המולקולות השמאליות העודפות מתארגנות במעין "איים" שמאוחר יותר מתארגנים בפולימרים המורכבים אך ורק ממולקולות שמאליות. האם זה באמת מה שקרה בתהליכי היווצרות החיים בכדור הארץ הקדום? ספק רב אם נדע אי-פעם את התשובה לשאלה זו.
מימין: הפרדה כיראלית ספונטנית. משמאל: התארגנות של מולקולות ימניות ושמאליות באותו גביש
 
עברית

מכתבים לעורך גנטי

עברית
 
פרופ' יוסי שפרלינג ופרופ' רות שפרלינג. תמרור "עצור"
 
 
עורכים הם אנשים אכזריים. הם רגילים לקבל טקסט שמישהו יצר בעמל רב, ואחר כך הם עושים בו כבתוך שלהם: קוטעים, מחברים, מעבירים קטעים, מוחקים קטעים אחרים שלא מוצאים חן בעיניהם. את כל אלה הם עושים על-פי "שיקולי עריכה", שאין אדם בעולם שיצליח לנסח אותם בחדות. אבל האמת היא שהם (העורכים) לא אשמים. ייתכן שהם פשוט פועלים מכוחו של ציווי טבעי קדמון האחראי גם לפעולות הטבעיות הבסיסיות ביותר, כמוהעברת מידע מהחומר הגנטי האגור בגרעין התא אל הריבוסומים שקוראים את המידע הזה ויוצרים על-פיו חלבונים.
 
במשך שנים רבות סברו הביולוגים, שהמידע הכלול בטקסט הגנטי נשמר בקפדנות, אבל במשך הזמן התברר שבדרכו מהגנים אל הריבוסומים עובר הטקסט הגנטי שינויים רבים ושונים, מעין תהליך של "הבשלה", המזכיר במידה רבה את עבודתו של עורך: קיטועים, חיבורים, מחיקות. הכרת "שיקולי העריכה" האלה עשויה לסייע בהבנת האבולוציה והגורמים להתפתחותן של מחלות גנטיות שונות.
 
על פי התפיסה הראשונית של הגנטיקה המולקולרית, תהליך היצירה של חלבונים בגוף מתחיל כאשר הסליל הכפול של מולקולת הדי-אן-אי בגרעין התא נפתח, ומול הגדיל נושא המידע נוצר (על פי עקרון ההתאמה בין ארבע ה"אותיות" שבהן כתוב הצופן הגנטי), גדיל בודד של מולקולת קדם אר-אן-אי שליח, המתפתחת בהמשך למולקולת אר-אן-אי שליח. גדיל בודד זה יוצא לדרכו אל מחוץ לגרעין התא, אל הציטופלסמה שבה מצויים הריבוסומים הקוראים את הצופן הגנטי ויוצרים על-פיו חלבונים. החיים היו יכולים להיות פשוטים למדי אם אכן כך היו מתנהלים הדברים. אלא שפיליפ שארפ וריצ'רד רוברטס גילו, שהתיאור הזה אינו אלא "מסגרת" שבתוכה מתחוללים תהליכי ביניים רבים המתבצעים בדרך דומה לדרך שבה טקסטים שונים נערכים, מוגהים ומובאים לדפוס. הם מצאו שמולקולת הקדם אר-אן-אי שליח, המהווה העתק של רצף הדי-אן-אי, נקטעת במקומות שונים, כך שקטעים מסוימים שלה מוצאים ממקומם ו"מבוטלים", בעוד הקטעים האחרים (הנשארים), "מצמצמים רווחים", נצמדים זה לזה ויוצרים "סדר גנטי חדש". בהמשך התברר שהקטעים ש"מבוטלים" או "נותרים על רצפת חדר העריכה" בתהליך הזה (הקרויים אינטרונים) אינם נושאים מידע הדרוש לבניית החלבון; ואילו הקטעים שנותרים ומתחברים זה לזה (הקרויים אקסונים), יוצרים בהתחברם את הרצף הגנטי ה"אמיתי", הצופן את המידע הדרוש לבנייתו של החלבון. על תגליתם זו זכו השנים בפרס נובל לרפואה לשנת 1993.
 

סוף ציטוט

אבל כיצד "יודע" הטבע להבדיל בין המקטעים הגנטיים נושאי המידע (אקסונים), למקטעים הכוללים "טקסט" חסר משמעות (אינטרונים)? סברה אחת שרווחה זמן רב אומרת, שבתחילתו של כל "אינטרון" מצוי רצף קבוע של שמונה "אותיות" גנטיות; מעין "פקודה גנטית" שמשמעותה "סוף ציטוט", או בפשטות: "כאן יש לבצע חיתוך". פתרון כזה אמנם היה עשוי לפתור את הבעיה, אלא שבמשך הזמן התברר שבתוך האינטרונים עצמם מופיעים לא מעט רצפים כאלה (אותן שמונה "אותיות" גנטיות, באותו סדר הופעה). כלומר, פקודת החיתוך הגנטית מופיעה גם במקומות רבים שחיתוך בהם יגרום להיווצרות חלבון פגום, שבמקרים מסוימים עלול להיות רעיל ולגרום נזק. כיצד, אם כן, "יודע" הטבע להבחין בין פקודות חיתוך שנכון לבצען לבין פקודות חיתוך שרצוי מאוד לא לקיימן?
 
כאן, פחות או יותר, נכנסו לתמונה פרופ' יוסף שפרלינג מהמחלקה לכימיה אורגנית במכון ויצמן למדע, ושותפתו המדעית בעשרים השנים האחרונות, שהיא גם רעייתו, פרופ' רות שפרלינג מהמחלקה לגנטיקה באוניברסיטה העברית. השניים, וחברי קבוצת המחקר שלהם, הבחינו בעובדה שלפני "פקודת החיתוך" הבלתי-נכונה מופיע אחד משלושה רצפים גנטיים, בעלי שלוש אותיות: TGA, או TAG , או TAA. רצפים משולשים אלה מהווים מעין "תמרורי עצור" גנטיים. הפרופסורים יוסף ורות שפרלינג מציעים, שהופעה של אחד מ"תמרורי העצור" האלה בצמידות לאות ה"סוף ציטוט" בעל שמונה האותיות - מבטלת ומונעת את פקודת החיתוך. השניים בחנו את השערתם במודל ממוחשב על פני 446 גנים המצויים בתאי אדם, ומצאו שברוב מוחלט של המקרים (89%) מופיע אחד מהרצפים המשולשים האלה ("תמרורי העצור") לפני סימן ה"סוף ציטוט" בעל שמונה האותיות, במקומות שבהם אין לבצע חיתוך (כלומר, שחיתוך בהם יביא להיווצרותו של חלבון רעיל).
 
בסדרת ניסויים שנועדה לבחון את התגלית הזאת בתאי אדם בתרבית הצליחו החוקרים לשלב את אחד מ"תמרורי העצור" במקומות שונים על-פני הרצף הגנטי לפני סימן "סוף ציטוט" טבעי, ומנעו בכך חיתוך לא נחוץ ובלתי-רצוי בתהליך החיתוך וההדבקה של האינטרונים והאקסונים. בסדרת ניסויים נוספת עלה בידיהם לבצע את התהליך ההפוך: הם הוציאו "סימן עצור" טבעי, ובכך גרמו לחיתוך במקום שלא נועד לכך בדרך הטבע. ממצאים אלה פורסמו באחרונה בכתב העת "רשומות האקדמיה האמריקאית למדעים" (PNAS). בצוות המחקר השתתפו גם החוקר הבתר-דוקטוריאלי בינגווי לי, ותלמידי המחקר גלית יהלום, חיים וכטל ואילנה מרימי.
 
מכיוון שתהליכי החיתוך וההדבקה של האינטרונים והאקסונים מתחוללים במולקולת הקדם אר-אן-אי שליח בתוך גרעין התא, עוד לפני שהמולקולה יוצאת אל הציטופלסמה, מעלים הממצאים האלה הנחה בדבר קיומה של "מערכת קריאה" הפועלת בתוך תחום הגרעין. עד כה סברו רוב המדענים, כי רק בחלל התא, בציטופלסמה, קיימות מערכות (דוגמת הריבוסום, בית החרושת לחלבונים של התא), המסוגלות לקרוא את הרצף הגנטי. אי-ההתאמה הזאת, שבין הסברה הרווחת לבין ממצאיהם החד-משמעיים של מדעני המכון והאוניברסיטה העברית, תעמוד בעתיד הקרוב במרכז מחקריהם של מדענים רבים בארץ ובעולם.
מכתבים לעורך גנטי
 
עברית

פתאום נשבר העיקרון

עברית
 
מימין: ד"ר דיאנה מהלו, ד"ר יונצול צ'ונג, פרופ' מוטי הייבלום וד"ר ולדימיר אומנסקי. כוחות השוק
 
 
אנשים "חסרי אופי" אינם עומדים על עקרונותיהם ו"מתכופפים בכיוון הרוח". חוקי הטבע אמורים להיות קשוחים ועקיבים הרבה יותר. אבל, מדעני מכון ויצמן נתקלו באחרונה בתופעה לא מוסברת, שלפיה נראה כי חוקי הטבע מתנהגים לפעמים כמו קרוביהם הרחוקים, חוקי השוק.
 
התופעה המפתיעה - והבלתי-מוסברת עד כה - נצפתה בניסוי שבחן את "התנהגותם" של "חלקיקים מדומים" אשר מטענם החשמלי שווה לשליש ממטען האלקטרון. חלקיקים אלה נצפו לראשונה על-ידי פרופ' מרדכי הייבלום וחברי קבוצת המחקר שלו, מהמרכז למחקר תת-מיקרוני שבמכון ויצמן למדע.
 
עד לפני זמן לא רב היה מקובל לחשוב, שמטענו החשמלי של האלקטרון, אשר נמדד לראשונה לפני כ-80 שנה בידי הפיסיקאי האמריקאי רוברט מיליקאן, הוא יחידת המטען הבסיסית, הקטנה ביותר, של מטען חשמלי. אבל בשנת 1982 הציע הפיסיקאי האמריקאי רוברט לפלין הסבר לתופעות אלקטרוניות מסוימות, שממנו עלתה הנחה כי בתנאים מסוימים נוצרים בזרם החשמלי מעין מבנים של אלקטרונים המתפקדים כ"חלקיקים מדומים", שכל אחד מהם נושא מטען חשמלי הקטן ממטענו ה"בסיסי" של אלקטרון בודד (שליש ממטען האלקטרון, חמישית ממנו, שביעית ממנו ואף חלקים קטנים יותר - בהתאם לתנאים).
 
ההוכחה הראשונה לנכונות התיאוריה של לפלין סופקה לפני כארבע שנים בידי אותה קבוצה של מדענים ממכון ויצמן למדע, שהצליחה למדוד, לראשונה בעולם, מטען חשמלי השווה לשליש ממטענו של אלקטרון בודד. הוכחה זו מילאה תפקיד חשוב בהחלטה להעניק לרוברט לפלין, להורסט סטורמר ולדניאל טסואי את פרס נובל לפיסיקה לשנת 1998. אולם, תכונותיהם של "החלקיקים המדומים" נותרו בגדר תעלומה, ומדעני מכון ויצמן המשיכו להתחקות אחריהם.
 
בסדרת ניסויים אחת בחנו המדענים את הדרך שבה מגיבים "החלקיקים המדומים" כשהם נתקלים במחסום. כך עלה בידיהם לגלות כי "חלקיקים מדומים" בעלי מטען חשמלי השווה לשליש ממטען האלקטרון, המגיעים בהמוניהם למחסום גבוה, "מלכדים את כוחותיהם", יוצרים "שותפויות" של שלושה "חלקיקים מדומים" (כלומר, אלקטרונים שלמים), ורק בכוחות משותפים הם מצליחים להתגבר על המחסום ולחצות אותו אל עברו האחר. תכונה זו (ההתגברות על מחסום באמצעות גיבוש שותפויות משולשות של חלקיקים מדומים) נחשבה מאז לאחת מתכונותיהם הבסיסיות של החלקיקים האלה.
 
אבל, בסדרת ניסויים אחרת, שבוצעה באחרונה, שיגרו המדענים אלומה דלילה יחסית של חלקיקים מדומים, כך שנוצרו הפרשי זמן ארוכים יחסית בין חלקיק לחלקיק. כך הגיעו החלקיקים האלה אל המחסום כשהם, למעשה, "בודדים במערכה". התחזית של המדענים היתה שהחלקיקים הבודדים לא יצליחו לחצות את המחסום הגבוה, אבל להפתעתם התברר, שכאשר חלקיק בודד מגיע אל המחסום, הוא מצליח בכל זאת לחצות אותו.
 
הדבר דומה למצב שבו גובי אגרת המעבר בכביש המהיר דורשים מהנהגים שלושה שקלים דמי מעבר, אבל כשמגיע למחסום נהג שברשותו שקל אחד בלבד, הם מתבוננים בחשש לצדדים, לראות אם מישהו מבחין במעשיהם, ואז "מתפשרים" ומאפשרים לנהג העני לעבור במחסום במחיר שקל בודד. "תופעה כזאת אפשרית אולי בשוק", אומר פרופ' מרדכי הייבלום, "אבל חוקי הטבע אמורים להיות בעלי 'אינטגריטי'. הם אמורים לפעול באופן עקיב, ללא משוא פנים".
 
עכשיו מחפשים המדענים הסברים תיאורטיים שיסבירו את ההיגיון הנסתר אשר מאפשר לטבע "להתפשר" על עקרונותיו. חברי קבוצת המחקר של פרופ' הייבלום הם: תלמיד המחקר אייל קומפורטי, ד"ר יונצול צ'ונג, ד"ר ולדימיר אומנסקי וד"ר דיאנה מהלו.
 
עברית

נחש נשך נחש

עברית
 
יושבים מימין לשמאל: פרופ' מתי פרידקין, פרופ' שרה פוקס, פרופ' אפרים קציר ופרופ' יואל זוסמן עומדים מימין לשמאל: ד"ר רוני כשר, ד"ר טלי שרף, ד"ר משה בלאס, ד"ר מיכל הראל
 
 
נחשים תמיד מצטיירים כיצורים אפופי מיסתורין המגלים טפח ומסתירים טפחיים. אבל הפעם, בסיומו של מסע מחקר שנמשך יותר מעשור שנים, הצליחו מדעני מכון ויצמן למדע לחשוף את אחד מסודותיהם הכמוסים: כיצד רעלן הכלול בארס הנחשים משתק את קורבנותיו באופן אנוש וכמעט בלתי-הפיך.
 
הישגם זה של מדעני המכון הושג בדרך דומה לדרך פעולתם של בלשים העוקבים אחר חשודים ומשחזרים מעשה פשע, לפרטי פרטיו. תוך יישום של מיומנות וידע מתחומי מחקר שונים הם הפיקו תמונה המתארת מבנה תלת-ממדי מדויק של רעלן חשוב הכלול בארס הנחשים, כשהוא חוסם את אחד ממנגנוני החיים החיוניים ביותר. חסימה כזאת עלולה לגרום מוות תוך שעות ספורות.
 
חשיפת דרך פעולתו של הרעלן עשויה להוביל לפיתוח תרופה שתבלום את השפעתו המזיקה, ולעתים הקטלנית, של ארס הנחשים. מדובר בבשורה של ממש לכמיליון בני-אדם בעולם המוכשים על-ידי נחשים מדי שנה. מבין אלה, כ-40 אלף בני- אדם המוצאים את מותם כתוצאה מהכשת הנחש מתגוררים בארצות מתפתחות שבהן נסיוב הנגד אינו מצוי בכמויות מספיקות, או שהוא יקר מכדי שאפשר יהיה להשתמש בו בתפוצה המונית. הדרך המקובלת לייצור נסיוב הנגד מבוססת על חיסון סוסים בסוגים שונים של ארס, ולאחר מכן הפקת נוגדנים מסרום הדם שלהם. דרך זו עשויה להיות מוחלפת בעתיד בשיטה שתבוסס עלמחקריהם של מדעני מכון ויצמן למדע, ותאפשר ייצור מהיר, פשוט וזול יחסית של חומר סינתטי שייקשר למולקולת הרעלן ויבלום את פעילותה המזיקה.
 
רוב חומרי הארס של נחשים פועלים בדיוק באתר התקשורת שבין העצבים לשרירים. כל התנועות הרצוניות שלנו, החל מקימוט מצח וכלה בקפיצה לגובה, תלויות באותות שמעביר המוח - דרך העצבים - אל השרירים. כדי להעביר הוראה לשריר, מפריש העצב חומר מיוחד - מתווך עצבי (נירו- טרנסמיטר) הקרוי אצטילכולין, אשר נקשר לקולטנים ייחודיים המוצגים על קרומי תאי השריר, ומפעיל בכך את השריר. סוגים מסוימים של ארס נחשים פועלים את פעולתם המזיקה כשהם נקשרים לקולטנים, חוסמים אותם, ובכך בולמים את התקשורת בין העצב לשריר, דבר שמשמעותו שיתוק. וכאשר השיתוק תוקף, למשל, את שריר הסרעפת, מוביל הדבר למוות. מדעני מכון ויצמן למדע הצליחו לגלות ולפענח את המבנה המרחבי של אתר הקישור על מולקולת הקולטן לאצטילכולין, דבר שעשוי לסייע במציאת דרכים למניעת חסימתו של הקולטן הזה על-ידי הרעלן הכלול בארס הנחשים.
 
אבל למעשה, השלכותיו של מחקר זה מגיעות הרבה מעבר להכשות נחשים, מכיוון שהמתווך העצבי אצטילכולין ממלא תפקידי מפתח לא רק בתקשורת שבין עצבים לשרירים, אלא גם בתקשורת שבין תאי העצב במוח לבין עצמם. כך, הפרעות ביכולת ההתקשרות של האצטילכולין לקולטנים שלו מעורבות בהתחוללות מחלות רבות של שרירים ועצבים כאחת. בין אלה אפשר למנות מחלות כמו מיאסטניה גראוויס, סכיזופרניה, מחלת אלצהיימר ומחלת פרקינסון.
 

ראיות נושכות

המחקר החל במעבדתה של פרופ' שרה פוקס מהמחלקה לאימונולוגיה במכון ויצמן למדע, שהקדישה לחקר המבנה של הקולטן לאצטילכולין ולמחלות הקשורות אליו כמעט 30 שנות מחקר. בשנות ה-80 הצליחה פרופ' פוקס לזהות בקולטן מקטע זעיר, המורכב מרצף של 21 חומצות אמינו בלבד (הקולטן כולו מבוסס על רצף של קרוב ל-3,000 חומצות אמינו). מקטע זה מסוגל להיקשר לרעלן מסוים הכלול בארס נחשים, וקרוי אלפא-בונגרוטוקסין. בהמשך עלה בידיה של פרופ' פוקס לפתור תעלומה ארוכת שנים: מה מקנה לנמיות - ולנחשים עצמם - חסינות כנגד ארס נחשים. היא גילתה שבנחשים ובנמיות, מבנה הקולטן לאצטילכולין, או, ליתר דיוק, המבנה של מקטע הקולטן הנקשר לרעלן, שונה במקצת מהמבנה של אותם מקטעים בבעלי-חיים אחרים. שוני זעיר זה מונע את התקשרות הרעלן לקולטן האצטילכולין של הנמיה והנחש, ובכך הוא מקנה להם חסינות כנגד הארס. תגלית זו רמזה על כך, שאותו מקטע הוא אתר הקישור של הרעלן הכלול בארס הנחשים. אבל האם אלה הם באמת פני הדברים?
 
בראשית העשור של שנות ה-90 החלה פרופ' פוקס לשתף פעולה עם פרופ' אפרים קציר, ביוכימאי בעל שם עולמי שהיהבין מייסדי המחקר הביולוגי והביופיסיקלי במכון ויצמן למדע, שירת כנשיא הרביעי שלמדינת ישראל, ולאחר מכן חזר למכון, שם הוא ממשיך במחקריו בתחום ההכרה הביולוגית. פרופ' קציר, שחגג באחרונה את יום הולדתו ה-85, לא נרתע מלהתחיל במחקר בתחום חדש. יחד עם ד"ר משה בלס מקבוצתו ובשיתוף פעולה עם פרופ' פוקס, הם ערכו חיפוש בספרייה ענקית של פפטידים (קטעי חלבונים) עד שזיהו פפטיד שנקשר לרעלן אלפא-בונגרוטוקסין, ודומה לאתר הקישור המשוער שסימנה בעבר פרופ' פוקס על הרצף של הקולטן לאצטילכולין.
 
כדי להשיג מידע מפורט יותר על אתר הקישור, שיתפו פרופ' פוקס, פרופ' קציר וד"ר בלס פעולה עם פרופ' יעקב אנגליסטר מהמחלקה לביולוגיה מבנית במכון ויצמן למדע, ועם ד"ר טלי שרף, העובדת כיום בשירותי הכימיה של המכון. מחקר זה, שבו השתמשו החוקרים בספקטרוסקופיה של תהודה מגנטית גרעינית (NMR), הביא לגילוי פרטים חיוניים על מבנה הקישור בין אלפא-בונגרוטוקסין לקולטן האצטילכולין.


שחזור גורלי

פריצת הדרך הבאה התחוללה כאשר ד"ר רוני כשר, חוקר בתר-דוקטוריאלי שעבד בהנחייתו של פרופ' קציר, יחד עם ד"ר בלס, ד"ר שרף, פרופ' פוקס ופרופ' מתי פרידקין מהמחלקה לכימיה אורגנית במכון ויצמן למדע, הסתמכו על ממצאי מחקר ה-NMR, והשתמשו בשיטה מתוחכמת כדי ליצור שורה חדשה של פפטידים שנקשרים בעוצמה רבה ובאופן ייחודי לרעלן אלפא-בונגרוטוקסין. לאחר מכן הצליח ד"ר כשר ליצור גביש מהתצמיד של הרעלן אלפא- בונגרוטוקסין עם אחד מהפפטידים האלה, שאליו הוא נקשר באופן ייחודי. מבניהם של תצמידים אלה נחקרו בשתי שיטות: ד"ר שרף בחנה אותם באמצעות NMR, וצוות אחר, בשיתוף עם פרופ' יואל זוסמן וד"ר מיכל הראל מהמחלקה לביולוגיה מבנית במכון ויצמן למדע, השתמש בטכנולוגיה הידועה בשם קריסטלוגרפיה של קרני X ("רנטגן"). שתי השיטות הפיקו מבנים דומים, דבר שחיזק את השערת החוקרים באשר למבנה המרחבי של התצמיד.
 
עם זאת, הראיות למיקום אתר הקישור של הרעלן על מולקולת הקולטן לאצטילכולין נשארו בשלב זה נסיבתיות בלבד. מרכיב חיוני לפתרון החידה היה עדיין חסר: כדי לקבל תמונה מלאה של הרעלן בפעולה, נזקקו המדענים לידיעת המבנה המרחבי של הקולטן לאצטילולין כולו, ולשם כך היה צורך ביצירת גבישים של החלבון המורכב. לרוע המזל, איש בעולם טרם הצליח ליצור גבישים כאלה. אבל פרופ' זוסמן קיבל ממדענים הולנדיים תחליף ראוי:מידע על גבישים של חלבון הדומה במבנהו לחלק החיצוני של הקולטן לאצטילכולין (החלק הבולט אל מחוץ לקרום התא שהוא מוצג על פניו).
 
כעת יכלו המדענים לגשת למיפוי המבנה המדויק של הרעלן החוסם את קולטן האצטילכולין. פרופ' זוסמן וד"ר מיכל הראל השתמשו בקריסטלוגרפיה של קרני X, והצליחו לשחזר את הקישור הקטלני לכל פרטיו: מולקולת הרעלן בעלת שלושת ה"אצבעות" עוטפת את אזור הקישור בקולטן, ומחדירה את האצבע האמצעית הישר לתוך ה"גרון" של אתר הקישור. תמונת החסימה מסבירה כיצד חוסם הרעלן את הקולטן ומונע את התקשרות האצטילכולין אליו, דבר שמנתק, למעשה, את התקשורת בין העצב לשריר.
 
הידע החדש על מבנה הקולטן שהושג במחקר זה יכול לשמש ככלי יעיל בחיפוש אחרי תרופות נגד הכשת נחשים ונגד מחלותשונות הנובעות מפגמים בפעילות הקולטן לאצטילכולין, דוגמת מחלת אלצהיימר. כך נראה, שהנחש אשר רכש לעצמו שם רע כאשר גרם לגירוש חווה ואדם מגן-העדן, מנסה לכפר על מעשיו כשהוא חושף סודות ופותח את הדלת לשיפור איכות החיים של בני- אדם בעולם שבו נגזר עליהם לאכול לחם בזיעת אפם.
מודל תצמיד: החלבון הקושר אציטילכולין עם חמישה עותקים מרעלן הנחש
 
נחש נשך נחש
 
עברית

צר כעולם נמלה

עברית
 
יושב: ד"ר עמיר יעקבי. עומדים (מימין): אופיר אוסלנדר ושחר אילני, משיכה ודחייה
 
 
על שלושה ממדים המרחב עומד, ועל שלושה סוגי חומרים מבוססת האלקטרוניקה: על המבודדים, על המוליכים, ועל המוליכים-למחצה (שבתנאים מסוימים הם מוליכים זרם חשמלי ובתנאים אחרים הם מבודדים). מה הקשר בין שתי השלישיות האלה? ובכן, במשך זמן רב סברו הפיסיקאים שתכונת המוליכות יכולה להתקיים אך ורק בשלושה ממדים. כלומר, במערכת הכוללת פחות משלושה ממדים (למשל, מערכת דו-ממדית), תכונת המוליכות תחדל מלהתקיים כאשר הטמפרטורה תרד עד לאפס המוחלט.
 
הסיבה שהובילה לתפיסה הזאת היתה בעיקר העובדה שאלקטרונים, שהם כידוע גם גלים, מתאבכים במהלך תנועתם. בשלושה ממדים, כאשר מידת אי-הסדר לא גדולה מדי, מספר מסלולי ההתאבכות האפשריים הוא גדול עד כדי כך שייתכנו התאבכויות "בונות" שיאפשרו לאלקטרון להגיע למקומות רחוקים ממקומו ההתחלתי, דבר שמשמעותו היא, למעשה, תנועה של אלקטרונים: מוליכות. לעומת זאת, במערכות בעלות שני ממדים, או ממד אחד, מספרם של מסלולי ההתאבכות קטן בהרבה, כך שבמרחקים גדולים ההתאבכות תמיד הורסת. משמעות התופעה הזאת היא, שאלקטרון שנכנס בקצה אחד של המערכת, כמעט שלא יוכל להגיע עד לקצה השני (הוא ייבלם בדרך כתוצאה מהתאבכות הורסת).
 
כאן נכנסו לתמונה ד"ר עמיר יעקובי מהמחלקה לפיסיקה של חומר מעובה וחברי קבוצת המחקר שהוא עומד בראשה. הם ביקשו לבחון את נכונותה של התפיסה המקובלת, ולשם כך פיתחו שיטה למדידת האופן שבו מסתדרים האלקטרונים בשכבה דו-ממדית. הם פיתחו מיקרוסקופ הרגיש במיוחד למטען חשמלי. הודות לתכונתו זו אפשר להשתמש במיקרוסקופ הזה לצורך מיפוי מיקומם המדויק של האלקטרונים בשכבה דו-ממדית של חומר, ואת השטח שעל פניו כל אחד מהם פרוס. תלמיד המחקר שחל אילני, המוביל את המחקר הזה: "אחד הממצאים החשובים הוא, שבצפיפות נמוכה האלקטרונים המצויים בחומר דו-ממדי ממוקמים במעין 'איים יציבים', ולכן, כאשר מוסיפים אלקטרון למערכת הזאת, הוא יצטרף לאחד מה'איים' האלה ולא ייצא מהצד השני של גוש החומר. במילים אחרות: לא תתקיים מוליכות חשמלית".
 
אבל בסדרת ניסויים נוספת הצליח שחל אילני להראות, שכאשר מוסיפים למערכת כזאת כמות גדלה והולכת של אלקטרונים, הדבר גורם להתרחבות שטחיהם של ה"איים", עד שבאופן מעשי האלקטרונים שנוספים למערכת יכולים לנוע באופן כמעט חופשי על רוב שטח המערכת, עד שהם מגיעים לצדה השני ונפלטים ממנה. תופעה זו, הנראית כמעין מוליכות, עדיין אינה מובנת כל צורכה.
 
המערכת שפיתח ד"ר יעקובי מאפשרת, בפעם הראשונה, לצפות בשינויים המיקרו- סקופיים המתחוללים בשלבי המעבר של המערכת ממצב מבודד למצב "מוליך" ובחזרה. באמצעות המערכת הניסויית הזאת הוא מתכוון להמשיך לבחון את התופעה בעתיד.
 
במחקר נוסף החליט ד"ר יעקובי לבחון את התופעה במערכת מצומצמת עוד יותר: מערכת חד-ממדית. במערכת כזאת הדחייה החשמלית ההדדית גורמת לכך שהאלקטרונים יתנהגו ככדורים קשיחים המסודרים "בשורה עורפית" בזה אחר זה, כשאין להם כל אפשרות לסטות ימינה או שמאלה, למעלה או למטה. כאשר מוסיפים אלקטרון למערכת כזאת, הוא מצטרף כאחרון בשורה, אבל התנע שלו עובר ונמסר מאלקטרון לאלקטרון, עד שהוא מגיע לראשון בשורה, הנפלט כתוצאה מכך מהמערכת. קצב העברת התנע בין האלקטרונים נקבע על-ידי עוצמת הדחייה החשמלית ביניהם, כך שככל שהדחייה גדולה יותר, התנע יעבור מהר יותר.
 
עד כאן התיאוריה. אבל במציאות, התופעה הזאת תלויה במספר גורמים. זיהום קל ביותר בנקודה אחת עלול למנוע את העברת התנע בין האלקטרונים (כידוע, החוליה החלשה ביותר בשרשרת היא הקובעת את חוזקה של השרשת כולה). כדי לבחון את השפעותיהן של התכונות האלה על התחוללותה או אי-התחוללותה של המוליכות במערכות חד-ממדיות, בנה תלמיד המחקר אופיר אוסלנדר, גם הוא מקבוצת המחקר שמוביל ד"ר יעקובי, מערכת ניסויית ייחודית הבנויה על שתי מערכות כאלה - שני "חוטים" של אלקטרונים - הממוקמים בקרבה רבה מאוד זה לזה. בשל הקרבה הרבה מתקיימת בין ה"חוטים" תופעה קוואנטית המכונה "מינהור", המתבטאת ב"יציאה" של אלקטרונים "אל מחוץ לחומר שהם שייכים אליו". במקרה זה עשויים אלקטרונים "לקפוץ" מעולם (חוט) חד-ממדי אחד לעולם חד-ממדי אחר. בדרך זו עשוי "עולם חוט" אחד להעיד על מה שמתחולל ב"עולם חוט" אחר. כך הצליח אופיר אוסלנדר למדוד בדייקנות רבה את קצב העברת התנע במערכת החד-ממדית, ומכך ללמוד על הקשר שבין עוצמת הדחייה החשמלית ההדדית שפועלת בין האלקטרונים לבין השינויים במהירות העברת התנע ביניהם.
 
הקשר בין אנרגיה לתנע של אלקטרון בודד במערכת חד-ממדית (תחזית של מודל תיאורטי לעומת תוצאות מדידה בפועל). המדידה וההשוואה בוצעו בידי אופיר אוסלנדר מקבוצתו של ד"ר עמיר יעקובי
 
עברית

עמודים