אש בבית-הכנסת

עברית
 
 
אש בבית-הכנסת
 
בשנת 2003 נשרף בית-הכנסת בעיר בולוואיו (Bulawayo) שבזימבבואה (לשעבר רודזיה). המבנה נהרס לחלוטין, וחברי הקהילה היהודית המקומית ניסו להציל ממנו פריטים שונים. אילן אלקיים, בן הקהילה, מצא בין השרידים פסל ברונזה, עליו לא ידע דבר, אם כי זיהה את הדמות המפוסלת – חיים ויצמן.
 
אלקיים שמר על הפסל בביתו במשך עשור, אך כשהחליט לעבור מזימבבואה לפלורידה שבארצות הברית החל לחפש לפסל משכן חדש. לאחר התכתבות עם אנשי יד חיים ויצמן, במכון ויצמן למדע, הגיע הפסל לגנזך ויצמן בקמפוס המכון.
 
עובדי הגנזך החלו לחקור את הפסל במטרה ללמוד על מקורו. תמונות הפסל, ובהן תמונה אשר מתעדת את ראשי התיבות W.H בתחתיתו, נשלחו ליושב-ראש קהילת עולי דרום אפריקה בישראל. בעזרתו הועלו הנתונים, בלוויית שאלות, לאתרי אינטרנט מתאימים, ותוך זמן לא רב הגיעה התשובה. מיכאל ואלד, בנו של יוצר הפסל, הרמן ואלד, שחי כיום באנגליה, זיהה את ראשי התיבות של אביו. ואלד הכין את הפסל על-פי הזמנת חברי הקהילה היהודית של בולאוויו, והפסל הוצב במקומו, בכניסה לבית-הכנסת המקומי, בשנת 1952 – שנת מותו של ד"ר ויצמן. 
 
 
אש בבית-הכנסת
עברית

יצירה כאורח חיים

עברית
 
אליהו סתיו
אחד הדברים ששבו את ליבי כשהגעתי לראשונה למכון ויצמן למדע", אומר אליהו סתיו, "היה השלט 'מותר לדרוך על הדשא'. ועוד דבר: בסמוך למסעדת סן-מרטין היה מונח מעמד של עיתונים ועל-ידו קופה – וכל מי שרצה, יכול היה לקחת עיתון ולהניח תשלום בקופה. לא היה ספק שכל מי שייקח עיתון, אכן ישלם. חשבתי לעצמי, 'כאן עובדים אנשים מיוחדים. כאן אני רוצה לעבוד'. זו הייתה אהבה ממבט ראשון".
 
אליהו, רתך אמן שאפשר לתארו בפשטות כאדם יוצר, התחיל לעבוד במכון בשנת 1968, בתחום של הנדסת מכשירים, במחלקה למיכשור ולריתוך שבאגף לשירותי מחקר. במסגרת זו בנה מכשירים שונים ששימשו את המדענים בעבודתם המדעית. "הרגשתי שהעבודה שלי היא התחביב שלי", הוא אומר.
 
חבריו מספרים, שהיה בו שילוב נדיר של כישרון, ידי זהב, רעיונות, ויכולת יוצאת דופן לתכנן וליצור את המכשירים כך שיתאימו למטרה שלשמה נועדו. הוא הפליא ליצור בפלדת אל-חלד (נירוסטה), שהייתה בידיו כחומר ביד היוצר. בשעותיו הפנויות יצר בין היתר את חנוכיית הנירוסטה המורכבת, הממוקמת כיום מול בניין דה פיצ'וטו. המבנה המורכב של החנוכייה מחליף צורות ושילובים כאשר הולכים סביבו ומקיפים אותו. יחד עם חברים נוספים במכון התנדב בשעות הפנאי, ופיתח – ללא תמורה – לא מעט אבזרי עזר לנכים, ומתקנים שונים שהקלו על שגרת יומם.
 
עד היום, בגיל 88, הוא יוצר, מתכנן ובונה אבזרים שונים לילדיו ולנכדיו. "בשבילי", הוא אומר, "היצירה היא אורח חיים".
 
 
אליהו סתיו
עברית

תורת שדות

עברית
 
אסי דיין ואיריס יוטבת על כרזת הסרט "הוא הלך בשדות". במאי: יוסף מילוא, 1967 באדיבות "יונייטד קינג" - משה ולאון אדרי
 
 
מעשי האמנות של ידיד רובין, זויה צ'רקסקי, גל וינשטיין, נחמה הנדל, יוסף מילוא, חנה מרון, אסי דיין, איריס יוטבת, משה שמיר, פטר וינר ואמנים נוספים, משולבים בתערוכה "תורת שדות", שאצר יבשם עזגד, המוצגת עכשיו בבנייני הפיסיקה במכון.
 
בעומק, השאיפה ליֶדע מאחדת את בני-האדם. פילוסופים, תיאולוגים, אמנים ומדענים, כולם רוצים להבין מה הם, באמת, חוקי המשחק שלפיהם נוהג "העולם", כיצד הוא יגיב למעשה כזה או אחר. בדרך להבנת העולם "שלנו", הפיסיקאים בוחנים "עולמות" רבים ושונים. כמה מהם תיאורטיים לחלוטין, אבל כולם יכולים ללמד אותנו משהו על העולם האמיתי שאנו חיים בו. סוג אחד של מערכות כאלה, קרוי "תורות שדות".
 
 ידיד רובין, 2009, ללא כותרת (1). שמן על נייר, 50/65 ס"מ
 
מושג ה"שדה" מציין גם שורש אחר של הקיום האנושי כפי שאנו מכירים אותו כיום: השדה החקלאי, זה שמעניק לנו לחם ומזונות אחרים, זה שמאפשר לנו לתכנן את העתיד, זה שהעביר את האדם מחֶבְרַת הלַקָּטים הקדומה לחברה חקלאית מתפתחת, אשר צוברת יֶדע, עוצמה ונכסים אחרים; זה, שלמעשה, אחראי לכך שכוכב-הלכת שלנו מצליח לכלכל (גם אם באופן לא שוויוני) יותר משבעה מיליארד בני-אדם (אשר מתרבים והולכים מיום ליום).
 
המופע החקלאי של מושג ה"שדה" עומד במרכזה של התערוכה "תורת שדות", המוצגת בימים אלה בשני בניינים של הפקולטה לפיסיקה במכון ויצמן למדע, מקום שבו הפיסיקאים מתמודדים עם תורות שדות אשר משמשות מודלים להבנת היקום.
 
אדם ברוך תיאר פעם את יעקב מישורי כ"גיבור הישראלי שלא הלך בשדות". ידיד רובין – שבתערוכה זו מוצגים שלושה מציוריו (שמן על נייר), שזו להם הצגה ראשונה – הלך בשדות. הוא הלך לבד, הלך נגד הזרם, נגד הגשם האלכסוני המצליף בעיניים, נגד ענפי עצים הנחבטים בפָּנים, נגד הישראליוּת שעשתה סיבוב פרסה מהשדה אל העיר, מהעבודה אל העיסקה, מהטבע אל החללים ממוזגי-האוויר. ידיד רובין הלך בשדות וניסה, בציוריו, לחשוף את שורשי מחזור החיים שלהם: חריש, נביטה, צמיחה, קטיף. השדה, לפי רובין, הוא העולם שאת"ספר ההפעלה" שלו הוא מנסה לפענח בציוריו.
 
 
 
זויה צ'רקסקי, חיפושית קולורדו, 2014. שמן על פשתן, 170/120 ס"מ
 
מחזור החיים בשדה עולה גם בעבודותיו של פטר וינר, שמצייר בשדה עצמו - חורש, זורע זרעים שונים, בזמנים שונים, ויוצר דימויים שאפשר להבחין בהם רק מנקודת תצפית גבוהה ומרוחקת דיה. בסוף העונה קוצרים או קוטפים את היבול, ומכינים את השדה-הבד ליצירה-עונה חדשה. צילומים במרווחי זמן חושפים "דפוס התנהגות" של השדה לאורך זמן. סרט קולנוע דחוס לשלושה "פריימים" בודדים. שקיעה וזריחה באותה הנשימה, כפי שכתבה סיון שביט, ב"הצעד הבא".
 
עבודת השדה שוינר כמעט מְקַדֵּש, לובשת מבע אירוני במיצב "עמק יזרעאל – שואבים 2002" של גל וינשטיין. כאן השדה עשוי מפיסות של שטיחים, ותנוחת העבודה ה"חקלאית" של הפועלים מתגלה כהפעלת שואבי אבק. השדה, שבדרך כלל מהווה סמל למרחב פתוח, כלוא כאן בין קירות סגורים.

זויה צ'רקסקי, ב"חיפושית קולורדו", מתארת אשה כורעת בשדה ומנסה להציל את הצמחים הרכים מהמזיק שמאיים עליהם. ההתייחסות למזיק, שתושבים במדינות ברית וארשה ראו בו, לפני כמה עשורים, נשק ביולוגי שהמערב מפעיל נגדם, משמשת את צ'רקסקי כמעין סימן אזהרה מפני העתיד שתיאר ג'ון כריסטופר ב"בכלות העשב": עולם שבו נגיף לא ידוע מחסל את שדות צמחי המזון על פני כדור- הארץ. אירוע שנראה בתחילה חסר חשיבות, הוביל תוך זמן לא רב למחסור חריף במזון, והסתיים בקריסה מוחלטת של תרבות האדם. כריסטופר, בפשטות, מניח לגיבוריו להתחרות ולהילחם על חייהם, מלחמה אישית, בסיסית, על מזון, על מים, על נשק ועל מיסתור. תפוס כפי יכולתך. אין מדינות, אין משטרה, אין חוקי משחק. שום פחד אינו מקנן בלבבות, למעט פחדם של הרעב והמוות. החיים מתנהלים מארוחה לארוחה, מקרב לקרב. השדה, לפי כריסטופר וצ'רקסקי, הוא הקליפה הדקה והשבירה המאפשרת את קיומו של הסֵדֶר העולמי ומגינה עליו.

 
 
ומנגד, כפי שכתב פנחס שדה באחד מיומניו האחרונים, לפני מותו, הליכה בשדה פתוח ורענן מפיחה ביטחון בעתיד, שמחה של התמזגות עם הטבע, שייכות לדבר-מה גדול וחזק מאיתנו.
 
פטר וינר, 100 שנות התיישבות, ציור שדה, קיץ 2010. עמק חרוד (צלם: אסף סולומון)
 
 
הֲלִיכָה לְבַדִּי בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל בְּצָהֳרֵי שַׁבָּת, בְּגִיל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, בַּדֶּרֶךְ מִשָּׂרִיד לְאַלּוֹנִים
גל ויינשטיין, שואבים (עמק יזרעאל). 2002, הדפסת צבע
 
פנחס שדה
הֶעָתִיד הַלֹּא־יָדוּעַ הָיָה לְפָנַי,
שְׂדוֹת הַדָּגָן הִשְׂתָּרְעוּ לִימִינִי וְלִשְׂמֹאלִי.
הַצִּפֳּרִים צִיְּצוּ מִבֵּין הָעֵצִים.
אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל הַכֹּל.
הַבְּרִיּוֹת שֶׁבְּקִרְבָּן חָיִיתִי לֹא הֵבִינוּ אוֹתִי,
הַנַּעֲרָה צְהֻבַּת־הַשֵּׂעָר שֶׁאָהַבְתִּי הָיְתָה לֹא־מֻשֶּׂגֶת.
הַיּוֹם, כְּשֶׁאֲנִי רוֹשֵׁם מִלִּים אֵלֶּה וַאֲנִי בֶּן שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע,
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהַכֹּל הָיָה מֻשְׁלָם.
 
ההליכה בשדות, כמימוש של ההוויה הישראלית המתחדשת, של החיבור לקרקע המציאות, של האחיזה בזכות "להיות", הפכה משורה בודדת בשירו של נתן אלתרמן, "האם השלישית" ("הוּא הוֹלֵךְ בַּשָּדוֹת. הוּא יַגִּיעַ עַד כְָּאן. הוּא נוֹשֵׂא בְּלִבּוֹ כַּדּוּר עוֹפֶרֶת"), לשמו של הרומן המיתולוגי של משה שמיר, "הוא הלך בשדות". האם העובדה שבנה של האם השנייה, ואורי של משה שמיר, הלכו בשדות אבל לא הגיעו למחוז חפצם, אמורה ללמד אותנו משהו? מדוע אין אנשים בשדותיו של ידיד רובין? האם גל וינשטיין יצליח לנער ולשאוב את האבק מהשדות המושגיים שלו? האם אסי דיין ואיריס יוטבת, הכלואים בקפסולת הזמן של תצלום מסרטו של יוסף מילוא, הבינו באמת לנפשם של אורי ומיקה – שהיו מבוגרים מהם בדור שלם?
 
לכל אלה עלינו לנסות למצוא תשובה בפרק הזמן הקצר כשאנו חולפים במכונית, עסוקים ומלאי חשיבות עצמית, בכביש המהיר, כששדות משתרעים לימיננו ולשמאלנו, כפי שתיאר זאת פנחס שדה, בדרכנו מאי-פה לאי-שם בארץ- ישראל.
 
אסי דיין ואיריס יוטבת על כרזת הסרט "הוא הלך בשדות". במאי: יוסף מילוא, 1967 באדיבות "יונייטד קינג" - משה ולאון אדרי
עברית

ערכים בחינוך מתמטי

עברית
 
 
ערכים בחינוך מתמטי
 
 
Encyclopedia of Mathematics Education
Edited by Steve Lerman
Springer Publishing
672 עמודים
 
לאחר כשלוש שנות עבודה יצאה באחרונה לאור ולרחבי הרשת "האנציקלופדיה לחינוך מתמטי", אנציקלופדיה ראשונה מסוגה ובהיקפה. האנציקלופדיה סוקרת את התחום מכל היבטיו – תכנים, התפתחות, פיתוח, מחקר והפעלה – והיא מיועדת לחוקרים ולסטודנטים, למורי מורים ולמובילים בתחום, וכן לכל מי שמתעניין בתחום החינוך המתמטי. היא קיימת בשלוש גרסאות: כעותק קשיח, כספר אלקטרוני, וכגרסה מקוונת. האנציקלופדיה ראתה אור בהוצאת "ספרינגר", ונוצרה בעבודה משותפת של מדענים ואנשי מקצוע מתחום החינוך המתמטי, ביניהם שלוש חוקרות ממכון ויצמן למדע.
 
פרופ' רוחמה אבן, מהמחלקה להוראת המדעים במכון ויצמן למדע, חוקרת הכשרה והתפתחות מקצועית של מורים ומנחים למורי מתמטיקה, ועוסקת בפיתוח תוכניות לימוד במתמטיקה, בהפעלתן בכיתות, ובחיזוק קשרי הגומלין בין מורים למתמטיקה, מתמטיקאים, ומפתחי תוכניות לימוד. פרופ' אבן הוזמנה להיות עורכת- משנה בצוות האנציקלופדיה. נוסף על השתתפותה בבחירת הערכים המופיעים באנציקלופדיה היא ערכה יותר מ-30 ערכים, וכתבה את הערך על ״הכשרת מורי מורים למתמטיקה״, כיווּן מחקרי אשר הולך ומתבסס בשנים האחרונות, ופרופ׳ אבן נמנית עם מייסדיו.
 
שותפות נוספות בכתיבת הערכים לאנציקלופדיה הן ד"ר רנה הרשקוביץ וד"ר רוני קרסנטי, מהמחלקה להוראת המדעים במכון ויצמן למדע. ד"ר הרשקוביץ, אשר חוקרת את למידת הגיאומטריה, כיצד נבנה יֶדע מתמטי, כיצד הוא נקלט בכיתה, ומה תפקיד
 
התלמיד והמורה בתהליכים אלו, כתבה את הערך על "צורה ומרחב – הוראת ולמידת גיאומטריה". הערך עוסק בתהליכי הלימוד והלמידה של תחום הגיאומטריה. ד"ר קרסנטי מנהלת פרויקטים להדרכת מורים באמצעות צילום בווידאו והקרנה של שיעורי מתמטיקה אותנטיים. היא מתמחה במאפיינים של תלמידי הקצוות – המצטיינים והמתקשים – וכתבה את הערך שעוסק בהגדרת היכולת המתמטית, כלומר, איך והאם אפשר להגדיר יכולת מתמטית, את הסוגים השונים של יכולות מתמטיות, וכן תפיסות שונות הקשורות בהם.
 
הגרסה המקוונת של האנציקלופדיה פתוחה לעריכה ולהכנסת שינויים וחידושים. לאחר שיתווספו מספיק שינויים לגרסה המקוונת, תתפרסם מהדורה חדשה ומעודכנת של האנציקלופדיה – כך שתוכל להישאר, תמיד, בחזית חקר ההוראה והלמידה של מקצוע המתמטיקה.
 
 
ערכים בחינוך מתמטי
עברית

רפלקס מותנה

עברית
 
 
רפלקס מותנה
 
 
Ivan Pavlov: A Russian Life in Science
Daniel P. Todes
Oxford University Press
855 עמודים
 
ספק רב אם דניאל טודס היה מסוגל לכתוב ביוגרפיה כזאת על אודות חייו של איוואן פבלוב (1936-1849) לפני שהחלה להתפרק ברית-המועצות. שם התייחסו למדענים רוסיים גדולים ולגיבורי תרבות אחרים באותה יראת כבוד שנהוג היה בעבר להפגין כלפי גיבורי המיתולוגיה. לחוקר זר לעולם לא היו נותנים גישה חופשית לחומרים ארכיוניים על מדען כמו פבלוב, חתן פרס נובל לשנת 1904 על עבודתו בפיסיולוגיית העיכול, ומהדמויות הבולטות ששמן שירת את השלטון הסובייטי כסמלי גאווה לאומית. נראה כי הדוגמה המובהקת ביותר לשימוש בשמו של פבלוב לשם שילהוב הפטריוטיות התרחשה בסתיו 1941: בזמן שטנקים גרמניים כיוונו את קניהם לעבר מוסקבה, נאם סטלין נאום מפורסם בו זעק שמות של 16 דמויות היסטוריות שהולידה "האומה הרוסית הגדולה". ביניהם היה פבלוב – הוכחה ניצחת לכך שלגרמניה הנאצית אין שום סיכוי להביס את ברית-המועצות.
 
טודס התחיל את מחקרו על חייו של פבלוב בזמן כהונתו של גורבצ'וב, כאשר, במסגרת מדיניות ה"גלסנוסט" (פתיחוּת), נפתחו הארכיונים ברוסיה לכל דורש. במהלך כ-25 שנות עבודה על הספר הוא השיג חומר תיעודי רב כמעט על כל היבט בחייו ובעבודתו של פבלוב. הוא אף הרחיק לכת וטיפס על השולחן ששימש את פבלוב לניסוייו בכלבים, במטרה להתחקות אחר האיש, ולא הגיבור המיתולוגי שעשו ממנו, ובמהלך הכתיבה הפריך מספר תפיסות מוטעות ביחס לחייו ולמחקרו המפורסם בכלבים. כך למשל, אומר טודס, פבלוב מעולם לא אילף כלב להזיל ריר לצליל הפעמון. הפעמון האגדי לא הביא שום תועלת במהלך הניסויים, כיוון שהייתה נחוצה שליטה דקדקנית במשך הגירוי ובטיבו, ולכן השתמש פבלוב, לרוב, בכלים כמו מטרונום או באמצעים כמו שוֹק חשמלי. גם המושג שאולי מזוהה ביותר עם פבלוב, "רפלקס מותנה", הוא מקור לאי-הבנות המעוותות את מטרותיו. הוא הוקסם ממיסתורי המוח והנפש, כך ששאיפותיו הרחיקו לכת הרבה מעבר לפיענוח מנגנון הזלת הריר.
 
טודס מתאר את פבלוב כבעל אישיות חזקה, אדם נחוש, אדנותי, ונוטה להתפרצויות מזג לא נעימות, שאמנם עודד הבעת דעה חופשית במעבדתו, אך שלט באופן מוחלט בהתנהלותה.
 
 
בחייו הארוכים משתקפים פרקי ההיסטוריה השונים במה שהיה תחילה רוסיה הצארית, ובהמשך ברית-המועצות. הספר, שאורכו יותר מ-850 עמודים, גדוש בפרטים שריבויים עלול להקשות על הקריאה. יחד עם זאת, בעזרת פרטים אלה אפשר ללמוד על זרמים פוליטיים ואינטלקטואליים מתקופתו של פבלוב, ולקבל הצצה נדירה על אירועים ודמויות בולטות שמילאו תפקיד משני בחייו. למשל, כאשר סרפימה, ארוסתו ולימים אשתו של פבלוב, פנתה לדוסטויבסקי לקבלת הנחיה רוחנית, כפי שעשו אז צעירים רבים, היא הופתעה להיתקל ביחס קר ועוין מצדו. רק לאחר מספר ניסיונות התגלתה הסיבה: כינויה בין קרוביה היה "שרה", ודוסטויבסקי, שהיה אנטישמי מובהק, חשב שהיא יהודייה. מיד כשהתבררה הטעות – קיבל אותה הסופר המפורסם בזרועות פתוחות.
 
לאחר המהפכה הבולשביקית נלחם פבלוב נגד ההשתלטות הגוברת של המדינה על עבודתו. הקריירה המדעית שלו המשיכה לשגשג בזמן השלטון הסובייטי (20 שנות חייו האחרונות כבר היו בעידן זה), אך למרות זאת, בשנות חייו האחרונות מתח המדען ביקורת קשה על המשטר, ואף ניצל את השפעתו כדי להציל מהגולאגים קורבנות רבים.
 
הביוגרפיה זכתה לשבחים רבים בכלי התקשורת בעולם. במגזין ה"ניו-יורקר", למשל, נכתב: "אף חוקר של פבלוב או של תחומי המדע שהתפתחו בהשראתו לא יוכל להתעלם מהישג זה".
 
 
 
 
רפלקס מותנה
עברית

פיענוח הצופן

עברית
 
 
אלן טיורינג: האניגמה
אנדרו הודג'ס
הוצאת דיונון
תרגום: ענבל שגיב
עריכת תרגום: רותם רז
עריכה מדעית: מיכאל אליעזר
668 עמודים
 
"האניגמה" שבכותרת הספר עניינה, קודם לכל, התפקיד שמילא אלן טיורינג בזמן מלחמת העולם השנייה: הוא היה שותף לפיצוח הצופן של מכונת ההצפנה "אניגמה" ששירתה את גרמניה הנאצית – ומהלך זה תרם תרומה חשובה לנצחון בעלות הברית במלחמה. אך יותר מכך, ברור שהיא משליכה גם על טיורינג האדם: הוא היה הומוסקסואל, ובתקופה שחי בה נחשב הדבר לפשע; הוא היה "חְנוּן" מבריק לפני שבכלל הומצא המונח; ונוסף על כל אלו היה נון-קונפורמיסט שלא הצליח להתאים את עצמו לחברה הבריטית השמרנית במחצית הראשונה של המאה ה-20.
 
הספר, "אלן טיורינג: האניגמה", שעליו התבסס הסרט "משחק החיקוי" שיצא באחרונה לאקרנים, פורסם לראשונה בשנת 1983 – כלומר 44 שנה לאחר שפירסם טיורינג את עבודת הדוקטורט פורצת הדרך שלו, ו-31 שנה לאחר שנטל את חייו בידו והתאבד. הוא מתבסס בכבדות על כתבים ומכתבים, לא רבים, שהשאיר אחריו, ופורס את יריעת חייו של טיורינג: הוא גדל וחוּנַך באנגליה, בעוד הוריו חיו ועבדו בהודו; חי ולמד בפנימייה, שם התאהב בבחור שמת באופן טראגי; למד פילוסופיה בקיימברידג', אצל הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, והמציא מכונה תיאורטית שהפריכה תיאורמה אשר עסקה ביכולת ההוכחה של תיאורמות. טיורינג היה ביישן, ולמד כיצד להכיר גברים רק בהמשך חייו. הוא היה מדען מבריק ומשכיל, שהצליח לשלב בתיאוריות שלו פילוסופיה, מתמטיקה, הנדסה וביולוגיה. הוא לא אהב להתעסק בפרטים הקטנים, לא ראה צורך בדקויות חברתיות, ולא ניסה להשתתף בפוליטיקה של העולם האקדמי.
 
אנדרו הודג'ס, הסופר, מצליח להסביר את כל ההיבטים התיאורטיים והטכניים שבעבודתו של טיורינג. הפרקים אשר עוסקים בפיענוח מסרי ה"אניגמה" של הגרמנים מְשַווים לסיפור אופי של מותחן, כאשר הצפנים נעשים, בהדרגה, מורכבים יותר ויותר, וקשה לפצחם.
 
למרבה הצער, החלק העוסק בחייו של טיורינג אחרי מלחמת העולם השנייה – עת נאלץ לשמור בסוד את עצם השתתפותו במאמץ המלחמתי, ונתקל בקשיים שהובילו אותו, בסופו של דבר "להגלות את עצמו" לאוניברסיטת מנצ'סטר – אינו משתווה ברמתו לפרקים הקודמים בספר.
 
התאבדותו של טיורינג, באמצעות תפוח טבול בציאניד, היא "אניגמה" נוספת: האם זו הייתה התוצאה של מדיניות אנטי-להט"בית, או אולי פרי הטיפול ההורמונלי שקיבל בעקבות הרשעתו ב"עבירת" היותו הומוסקסואל, או שמא הייתה זו תולדה של דיכאון כרוני שלקה בו? כנראה לעולם לא נדע. דבר אחד מבהיר הספר, למרות מגרעותיו – טיורינג, כמעט בכל דרך אפשרית, הקדים את זמנו.
 
 
פיענוח הצופן
עברית

מיקרו-מאקרו

עברית
Life’s Blueprint: The Science and Art of Embryo Creation
Life’s Blueprint: The Science and
Art of Embryo Creation

Benny Shilo
Yale University Press
174 עמודים
 

הקבלה החזותית בין מאקרו למיקרו, בין "פנים" ל"חוץ"

 

אחד ועוד אחד הם לפעמים אחד, לפעמים שניים, ולפעמים הם מובילים להתפתחות של משהו אחר לחלוטין, כזה שמעבר לשאלת הכמות מציג איכויות מורכבות עד מאוד. כזה, למשל, הוא המקרה שבו תא זרע פוגש תא ביצית. בתחילה הם מתאחדים, ומי  שיצפה בהם יבחין בתא אחד (מופרה). הביצית מתחילה להתחלק, וליצור עוד ועוד תאים זהים. אבל אז מתחולל תהליך שבסופו נוצרים אורגניזמים שלמים, עצמאיים ומתפקדים – זבובים, אנשים, וכל שאר עולם החי.

בספר שלפנינו מתאר פרופ' בני שילה, ממכון ויצמן למדע, את התהליך המתוזמר היטב של התפתחות עוברית (או שמא נאמר, את הידוע לנו היום על התהליך הזה). מדובר באחד התהליכים המורכבים בטבע מבחינת מספר הגורמים המעורבים בו: התיזמון המדויק הנדרש לתהליך תקין, ריכוזי החומרים, היכולת להעתיק רצפים נושאי מידע בדייקנות רבה, אך לא מוחלטת (כדי להבטיח היווצרות כמות מסוימת של מוטציות שביניהן תוכל להתחולל ברירה טבעית ואבולוציה), ועוד.

הספר כתוב בסגנון קולח, תוך הבחנה חדה בין עיקר לטפל, והימנעות מפירוט-יתר. לצד הטקסט בולטים צמדי תצלומים (אחד ועוד אחד), מעשה ידי פרופ' שילה. כל צמד מורכב מתצלום אחד של שלב חשוב בהתפתחות עוברית, ותצלום אחד מעולם העצמים הגדולים, שבו חיים, בין היתר, בני-אדם. ההקבלה החזותית בין מאקרו למיקרו, בין "פנים" ל"חוץ", מקפלת בתוכה אמירה, או שאלה, או הצעה, באשר לסוג מסוים של מערכת חוקים, או תכונות בסיסיות, שאולי מתבטאת בשני העולמות האלה. הבחירה, כלומר הצימוד של כל שתי תמונות מסוימות, היא מושכלת, מדויקת, וחיתוך הדימויים חד והחלטי. אנחנו מקבלים רק את "מה שאנחנו צריכים לדעת", או את מה שיעזור לנו לחשוב על מה שהמחבר רוצה שנחשוב, ללא עודפים, ללא שוליים מיותרים.

בסוף הספר מופיע ביאור תמציתי של מונחים מדעיים, וכן ביאור רחב מעט יותר של התצלומים המדעיים. זהו ספר מדויק, מהודק וממוקד, שאינו נמנע מהשארת שאלות באוויר. אילו היה מדובר בהכנת מאכלים, היה אפשר לסכם ולומר שזהו מתאבן שמותיר את הסועדים סקרנים באשר לבאות.

 
 
 
תמונה מתוך ספרו של פרופ' בני שילה- מדע ואמנות התפתחות עוברית
עברית

מלחמה ושלום

עברית
 
 
The Chemists’ War 1914-1918 book

The Chemists’ War 1914-1918
Michael Freemantle
Royal Society of Chemistry
342 עמודים

 

חיים ויצמן
 

ניסיון להבין מדוע פרצה מלחמת העולם השנייה עשוי להוביל לשורש לא מפתיע: מלחמת העולם הראשונה, שהשנה מלאו 100 שנים לפריצתה. מייקל פרימנטל, מחברו של הספר הזה, אומר שהכימיה הייתה זו שלמעשה איפשרה את ביצוע הטבח המאסיבי שנמשך בכל שנות המלחמה "הגדולה", כלומר הראשונה. משני עברי המתרס התגייסו כימאים כדי לסייע למדינות, שלמעשה שהו בהן באקראי. כך ניצבו זה מול זה שני כימאים יהודיים: חיים ויצמן שהעניק לאנגליה שיטה לייצור זול של אצטון, אשר נדרש לייצור חומרי נפץ, ומן העבר השני, פריץ האבר – יהודי מומר שזכה בפרס נובל על עבודה שונה בתכלית, שהמציא את השימוש בגז כבנשק כימי. ריצ'רד ב. פילצ'ר, רשם ומזכיר המכון לכימיה של בריטניה, כינה את המלחמה הזאת בשם "מלחמת הכימאים". זה גם שמו של הספר שלפנינו.

 פריץ האבר

פריץ האבר

 

 

דמותו הטראגית של האבר, שלימים הזמין אותו ידידו-יריבו משכבר, חיים ויצמן, לארץ-ישראל, אך בסופו של דבר לא הגיע אליה ומת בשווייץ, ממלאת תפקיד מרכזי בספר הזה. לצד הדרמה של בני-אדם אשר מבקשים למצוא לעצמם מולדת בכל מחיר, עולות כמובן גם השאלות באשר למקומם של המדע, והמדענים, בעיצוב העולם שאנו חיים בו – שאלות של נאמנות, הקרבה, אתיקה, מוסר ויכולת, או אי-יכולת, להתרומם מעל לתמונת המציאות, ולהבחין בהקשרים היסטוריים המשתרעים משני עבריו של קו ההווה – אל העבר והעתיד גם יחד.

 
 
 
 
The Chemists’ War 1914-1918
עברית

דיוקן אשה ועבודות אחרות

עברית
 
 
"כמה עצוב הדבר: אני אזדקן ואהיה נורא ומחריד, אבל התמונה תישאר צעירה תמיד. לעולם לא תהיה זקנה יותר משהיא כעת, ביום זה של חודש יוני... אילו היה הדבר להיפך, אילו יכולתי להיות אני צעיר תמיד והתמונה תזקן... את נשמתי הייתי נותן!"
(אוסקר ויילד, מתוך "תמונתו של דוריאן גריי") 
 

רגעים אחרונים של תום

משאלתו של דוריאן גריי מתקיימת: הוא נשאר יפה לתמיד, ואילו דמותו שבציור היא זו שמזדקנת ומתכערת עם הזמן. אך בעולם שמחוץ לספרות, נזקי הזמן והסביבה נותנים את אותותיהם, בנו ובכל הסובב אותנו. חומרים מושפעים מחומרים אחרים, משינויי טמפרטורה ולחות - הם מתבלים ומתכלים. כשמדובר בבני-אדם, הרי שבגופם פנימה מתחילים האיברים הפנימיים לתפקד פחות טוב עם הזמן. הרפואה המודרנית נותנת מענה חלקי וזמני לבעיות מסוג זה, בין היתר באמצעות השתלות איברים, ניתוחים פלסטיים, ועוד. כשמדובר ביצירת אמנות, תפקידו של משמר היצירה הוא לחקור ולבחון את מצבה, לשמר אותה לפי הצורך, ואף לשחזר יצירות שניזוקו. מקצוע הרסטורציה, הנחלק להתמחויות לפי חומרים, התפתח בתחילת המאה ה-19 כענף של אדריכלות, וכמעין הרחבה מדעית של מקצועות האמנות.
 
בשונה מרופא מנתח, משמר האמנות שואף לכך שהתערבותו ביצירה עצמה תהיה מועטה ולא-מורגשת, שהחומרים בהם ישתמש יאפשרו לחזור למצב הקודם מבלי לגרום נזק ליצירה.
 
הדמות המצוירת ב"דיוקן אשה" של מאוריצי גוטליב, משנת 1878, שלא כדמותו של דוריאן גריי בציור, תישאר לנצח צעירה, שופעת, ושבויה בהרהורים שלגבינו יישארו לעולם בגדר חידה. אילו התבוננו בציור של גוטליב מבעד לעיניה שלמְשַמֶּרֶת הציורים שרון תג'ר – אשר ביצעה באחרונה עבודות שימור בציורים מאוסף המכון – היינו רואים כי הציור, המתאר דמות אשה, מכוסה בשכבת לכה, שהצהיבה מאוד במרוצת השנים, וגורמת לכך שהכרומטיקה של הציור, במיוחד בגוונים העדינים של הרקע ותווי הפנים, נוטה לצהוב. דבר זה משפיע על תפיסת העומק בציור, והופך אותו לשטוח. על-פני שכבת הלכה קיימת שכבת לכלוך שומני ואבק. הציור הוחזק בתוך מסגרת דקורטיבית – באמצעות מסמרים חלודים.
 
עם תחילת עבודת השימור הוציאה המשמרת את הציור מן המסגרת, ואז גילתה כי שוליו נחתכו, וכי בד הציור (הקנבס) הודבק על בד חדש, דברים המעידים כי בעבר כבר בוצעה בציור זה רסטורציה. בהמשך העבודה שאבה שרון תג'ר את האבק והלכלוך מצידו האחורי של הציור. לאחר מכן נוקו פני השטח של הציור באמצעות צמר גפן מלופף על מקלון שנטבל במים מזוקקים. פעולה זו מסירה את הלכלוך ואת האבק מפני השטח. בשלב הבא הוסרו שכבת הלכה הצהובה ותיקוני צבע ישנים, באמצעות צמר גפן מלופף על מקלון שנטבל בממיסים אורגניים. בעקבות פעולות אלו נחשפה שכבת הציור הנקי, ואז התגלו לעיניה של תג'ר חוסרי צבע. חוסרים אלו היא מילאה בג'סו (אבקת גיר מעורבת בג'לטין). לאחר התייבשות הג'סו והחלקתו נצבעו אזורים אלו בהתאמה לצבעים ולטכניקה שבציור, באמצעות צבעי שימור. לבסוף הברישה המשמרת את הציור בלכה סינתטית, על מנת להגן על הציור בעתיד.
 
לבסוף הכניסה המשמרת את התמונה למסגרת, תוך ריפוד צידה הפנימי בסרט קטיפה (לשם מניעת שפשוף שולי היצירה במסגרת), וקיבעה את הציור בתוך המסגרת באמצעות אטבים גמישים העשויים ממתכת אל-חלד.
 
שימור הציור אמנם לא בלם תהליכי בלייה טבעיים, אך האט אותם, והוא תורם לחוויה האסתטית של הצופה.
 
"דיוקן אשה" הוא אחד מתוך שמונת הפורטרטים שצייר מאוריצי גוטליב אשר מוצגים בבית וולפסון, במכון ויצמן למדע, ובאחרונה בוצע בהם תהליך שימור. בפורטרטים הללו מצליח גוטליב להביע את אישיותן ואת הלך רוחן של הדמויות המצוירות. הן כולן מצוירות על רקע נייטרלי, מכונסות לרגע בתוך עולמן: הנער ממשפחת גוטליב שנהנה מרגעים אחרונים של תום, או השחקן ברגע אינטימי, מאחורי הקלעים, אולי דקה לפני שעלה לבמה לבצע את תפקידו.
 
פורטרט נוסף, "דיוקן עצמי", משנת 1878, מושאל על-ידי המכון למוזיאון תל-אביב לאמנות. באוסף קיים רישום נוסף של גוטליב, ועוד שני ציורים: "רחה מקבלת את פני אביה", המבוסס על המחזה "נתן החכם", מאת המחזאי הגרמני גוטהולד אפרים לסינג, וסקיצה לקומפוזיציה על נושא דתי. גם בשני אלו בוצע שימור.
 
כאמור, את שימור הציורים ביצעה משמרת הציורים שרון תג'ר. את שימור המסגרות ביצעו משמרי העץ ירמי זטלנד ונוגה שוסטרמן.
 

מימין: מבט קדמי במהלך הסרת הוורניש. משמאל: מבט קדמי במסגרת לאחר טיפול

 

מונה ליזה 2

ההחלטה לבצע עבודת שימור בציורים של גוטליב נבעה מכך, שהלכה הסמיכה אשר כיסתה אותם הסתירה חלקים ניכרים מפרטי הציורים, שהם כבני 130 שנה (ולפני כמה עשרות שנים כבר בוצעו בהם עבודות שימור).

במקרים מסוימים מעדיפים המומחים להימנע מתהליך שימור מסוג זה. כך, למשל, במקרה של ה"מונה ליזה", המוצגת במוזיאון הלובר בפאריס, הצהבהבות של הציור מוסיפה נופך מיסתורי לציור, וקשה לדמיין כיצד ייראה הציור לאחר שימור. במוזיאון "פראדו" במדריד נמצא העתק של ה"מונה ליזה", ולאחר בדיקות מעבדה התברר שאת ההעתק צייר הצייר, ממש לצד ליאונרדו דה וינצ'י. הוא חיקה כל משיחת מכחול של ליאונרדו באופן מדויק. אפשר לקבוע זאת באמצעות בחינה של הרישום שמתחת לצבע. בהעתק היא נראית הרבה יותר צעירה, והצבעים בוהקים ובהירים יותר. כשמתבוננים בהעתק ניתן לראות כיצד הייתה ה"מונה ליזה" המקורית נראית אילו ניקו אותה, והסירו את דוק הצהבהבות שמכסה אותה ומעניק לה את המיסתורין שאופף אותה. 
מבט קדמי במהלך הסרת הוורניש
עברית

חומרים מרוכבים, מציאות רבודה

עברית
מציאות רבודה היא טכנולוגיה ממוחשבת אשר מאפשרת למשתמש ליצור מעין הוויית-כלאיים: תבנית של מציאות אמיתית, שבה משולבים מרכיבים "חיצוניים", ולעיתים אפילו בדויים. התוצאה היא מעין מציאות-על, מחוזקת, ממוקדת ודחוסה, אשר עשויה, בין היתר, לשפר את ביצועיהם של טייסים ומנתחים. הארכיטקטורה הזאת, של תבנית המחוזקת בחומר מילוי, עומדת גם בבסיסם של חומרים מרוכבים מתקדמים שמהם יוצרים, למשל, ציוד ספורט וחלקי לוויינים.
 
 יתומה (עבודה ערך עליון), 2013, שמן על בד, 175x200
ד"ר אלה אמיתי סדובסקי, בוגרת מכון ויצמן למדע בכימיה וחקר חומרים, משתמשת, בעבודתה כאמנית, בעקרונות הבנייה של חומרים מרוכבים. בשלב הראשון היא יוצרת את הרקע, את התבנית העשויה קרעי נייר, בד, ומשיכות צבע. אל תוך התבנית הזאת היא יוצקת את התוכן, את "הסיפור". התוצאה עשויה להיתפס במבט ראשון כמעין סדרת מצבים כמעט טריוויאליים: רגעים אקראיים מוקפאים שיכולים להתחולל בחייו של כל אדם רגיל. שום דבר שראוי לכתוב עליו הביתה. אלא שלמעשה, מדובר במערכת רב-זמנית, מעין סרט אינטרנטי שרק מחכה שילחצו על החץ במרכזו, ויוציאו אותו לדרך שסופה מי ישורנו.
 
בעצם, אמיתי סדובסקי מציעה לצופה, "המשתמש", מעין אופציה למציאות רבודה, המתנודדת בין חלום לסיוט, בין פשטות למורכבות, בין אתמול למחר, ובין תובנה לתהייה. מדובר במעין רכבת הרים של גילויים, תובנות מפתיעות ומסרים "דחופים" המתדפקים ברעש גדול על שערי האמיגדלה, אותו חלק במוח האחראי, בין היתר, על ויסות רגשי. בהצהרת כוונות שניסחה בעבר ביטאה זאת אמיתי סדובסקי כך: "הרחם הוא עיר. העיר היא ים. בים יש עץ. העץ הוא מסוק. המסוק הוא דג. החלון הוא ציור. הרצפה היא שלולית, והתקרה שמלת סיקסטיז". האמת? אפשר להמשיך בטלטלה הזאת עוד לא מעט, אלא שנדמה שהעיקרון כבר ברור.
 
המצבים הקפואים של אמיתי סדובסקי, רגע לפני שהם יוצאים למסעם, מציפים אל חדרי הזיכרון את שירו של דוד אבידן:
 

הרי את מותרת

גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים
יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים
והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות
בלי סדינים אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים הקירות סוככים עליהם
והתקרה רוחשת עננים יש אלוהים בשמיים
ומחר יום חדש אנשים משתנים
יהיה טוב יהיה רע, עניינים עדינים...
 
ומכאן, במשך ארבעת הבתים הבאים, כמו שאומרים, הכל מסתבך והולך. זו בדיוק התחושה המתפתחת כשמתעמקים בעבודותיה של אמיתי סדובסקי. מכאן, המצב יכול רק להידרדר. לכאורה, אפשר לנסות לשמר את המצב הקפוא. אלא שכדברי אבידן, מחר יום חדש, אנשים משתנים.
 
 
 
אנשים אכן משתנים. דוגמה בולטת לכך היא אמיתי סדובסקי עצמה. מה מביא מדענית מתחום חקר החומרים ("הכי חומרי שיש") לעבור לתחום האמנות, ולשחרר את הנפש לריצה מתפרצת בשדות הרגש הרחבים? ובכן, האמת היא שבמובן מסוים, ד"ר אמיתי סדובסקי ממשיכה, כמו בוגרים אחרים של מכון ויצמן למדע, להרחיב את גבולות התובנות שלנו ביחס לעולם שאנו חיים בו. אם יש משהו שמאחד את בוגרי המכון לדורותיהם, ללא קשר לתחום בו בחרו לפעול, זו הנכונות והנטייה לחיות על הקצה – לפעול בחזית, ליצור ידע חדש, לומר אמירה חדשה, לבטא תפיסת עולם מקורית.
 
בשורש הדברים, עולם המדע ועולם האמנות חולקים ערכים משותפים, כמו נכונות מתמדת לבחון אפשרויות חדשות, לבצע ניסוי, להסתכן בכישלון, לצאת למסעות חוזרים ונשנים אל הלא-נודע, לנסות לחלץ ממנו פיסות תובנה חדשות, ולהביאן אל מציאות חיינו.
 
על אף הדמיון המובנה בין שני העולמות ובין שתי התרבויות, יש מעט מאוד אנשים שיכולים לחיות בעת ובעונה אחת בשניהם יחד. במובן זה, נראה שד"ר אמיתי סדובסקי מתנהלת ופועלת במעין מציאות רבודה, המתבטאת ומשתקפת ביצירתה. השאלה – מי במציאות הזאת הוא ה"תבנית" ומי ה"תוכן" – נותרת, בשלב זה, ללא מענה.
 יתומה (עבודה ערך עליון), 2013, שמן על בד, 175x200
עברית

עמודים