לרגל החגיגות לציון מלאת 120 שנה לרחובות, בשיתוף פעולה עם עיריית רחובות, יצאו כ-20 תלמידי מחקר ומדענים ממכון לפאבים ולבתי קפה ברחובות, שם חלקו עם הבליינים את ההתרגשות המלווה את הפעילות המדעית בחזית הידע האנושי.

נשיא המכון, פרופ' דניאל זייפמן, שוחח בפאב אירי הפועל בפארק המדע על אפשרות הקיום של חיים מחוץ לכדור-הארץ. סגן נשיא המכון לפיתוח משאבים, פרופ' ישראל בר-יוסף, שוחח, יחד עם ראש העיר, רחמים מלול, באחד מבתי הקפה הציוריים בעיר על חינוך ומדע. מדענית המחשב פרופ' אירית דינור שוחחה, יחד עם ענת שפרלינג, מנהלת פסטיבל סרטי הנשים המתקיים מדי שנה ברחובות, על "נשים במדע ובקולנוע".

תלמידי המחקר שוחחו על נושאים המעסיקים אותם בחיי היום-יום במעבדות המחקר במכון ויצמן: על ננו-פיסיקה דיבר אמיל וייס; על חומר אפל שוחח רן בודניק; על אנרגיה כמעט אין-סופית דיבר גיא רוזנצוויג; אריאל בילר דיבר על מחשבי על; תורת הקוונטים עמדה במרכז שיחתו של אפרים שחמון; על התשובות לשאלה כיצד נוצרו החיים בכדור הארץ, שוחח עומר מרקוביץ; על אבולוציה עכשיו דיבר ארז גרטי; על המוח דיבר אורי לבנה; תירוש שפירא הירצה על מסתרי האורגניזם; על עכברים מהונדסים דיבר מוחמד (מודי) עלי; על מיזעור שוחח יגאל לוין; לשאלה איך לחלק את העוגה באופן יעיל ושוויוני הציע תשובות עומר תמוז; על כבשים, מכונות כביסה וכספומטים דיבר גיורא אלכסנדרון; על מזון והנדסה גנטית שוחח אליהו יזרעאלב; על הצפנה ופיענוח בעולם החי והצומח דיברו הילה זגדון ורואי זיבלט; על רכבות מרחפות ומעגלים חשמליים סופר-יעילים דיבר איליה גוטמן, ואריאל גיספאן דיבר על הדרך שבה גנים שונים מכוונים את התפתחות העובר.

האירוע כולו נפתח בהפנינג לילדים תחת הכותרת "ננו-קומיקס, מדע ומצב רוח", שהתבסס על סדרת הקומיקס על נושאים מדעיים שפותחה במכון ויצמן. לצד תערוכה של כרזות ענק ודמויות קרטון גדולות מהחיים של גיבורי-העל של ה"ננו-קומיקס" התקיימו גם סדנאות יצירה לילדים, שהינחו תלמידי המחקר מהמכון, טל שפירא, ורד צין, עידן עפרוני  ויותם אשר, בשיתוף עם אמני הקומיקס מאיר גולדברג ויניב שמעוני.

סדנה שזכתה לפופולריות מיוחדת בקרב הילדים הייתה סדנת מחווה לזוכת פרס נובל בכימיה לשנת 2009, פרופ' עדה יונת, ולסיפורה האישי המיוחד, שהוביל אותה להתמודדות עם חקר הריבוזום, ולאחר עשרות שנים של מחקר מאומץ זיכה אותה בפרס נובל.

 

 

 

במלאת 100 שנים להולדתו של נתן אלתרמן
אולי כדאי לבחון שוב את הכרעת הדין השנויה במחלוקת במשפט פיתגורס

 

בוץ בציפורניים
ושרוכים פתוחים
מסתכלת בעיניים יבשות
במקום בו המשוררים בוכים

 

 

נתן אלתרמן רצה להזמין לאירוע את ויצק, המחשב הראשון בישראל, שנבנה במכון ויצמן למדע. הוא סיפר את זה לכל מי שרצה לשמוע, ובמיוחד לעיתונאים ששיחרו לפתחו. ויצק, מה לעשות, היה מנוע מלהיענות להזמנה. אולי, אם הוא היה נפגש עם אלתרמן, הכל היה נראה אחרת. מי שדווקא הזמין את עצמו לאירוע הוא דוד בן-גוריון, שבאותה תקופה כיהן כחבר כנסת (לאחר שבעקבות "הפרשה" התפטר מתפקידו כראש הממשלה ונבחר לכנסת ברשימה עצמאית - רפ"י).

 

השנה - 1965. האירוע, הצגת הבכורה של מחזהו השלישי של אלתרמן, "משפט פיתגורס", העסיק את התקשורת והציבור. אלתרמן שמר על עמימות, וסירב לגלות פרטים על המחזה, שעליו עמל תוך כדי החזרות, עד לרגע הרמת המסך ממש.

בליל הבכורה, מאחורי הקלעים של תיאטרון "הבימה", המתינו גדולי השחקנים של התיאטרון הלאומי: אהרון מסקין, רפאל קלצ'קין, אלישבע מיכאלי, תרצה אתר, אמנון מסקין, שמואל רודנסקי, שלמה בר-שביט ואברהם רונאי, ואיתם הבמאי, שרגא פרידמן,וצייר התפאורה, אריה נבון. אבל הגיבור הראשי במחזה היה מחשב אלקטרוני, שאלתרמן תיאר כ"מכונת חישוב אלקטרונית משוכללת ביותר. זוהי דמות המשתתפת בקבלת החלטות עולמיות רבות, והוא כליל השלמות הטכנית".

 

אחרי שבועות וחודשים של בניית מתח בתקשורת אפשר היה לחתוך את האוויר באולם בסכין. אבל כגובה הציפיות, כך היה עומק האכזבה. הביקורת התפוצצה מזעם. מבקר התרבות של עיתון "הדרך", א. ניב, הכתיר את מאמרו במילה אחת "פיטפוטגורס". חיים גד ב"הפועל הצעיר" כתב: "פלא הדבר שאדם המוחזק על-ידי רבים כפיקח וחכם, יכול היה להיכשל כישלון כה חרוץ, ולא לראות כי הוציא מתחת לידיו יצירת נפל משעממת". בועז עברון, ב"ידיעות אחרונות", קבע: "אלתרמן אינו מבין את 'המכונה'. מתחת לצעיף הדק של מליצות 'מדעיות' ו'פילוסופיות', עדין יושב הוא אצל הפונדקאי שלו, אצל הנערות הטוות בפלך, ושאר אביזרי עולם הדימויים הרומנטי שלו". והדה בושס, ב"הארץ", סיכמה, כדרכה, בסגנון שאינו מותיר מקום לספק: "בליל של קטעי רעיונות, פסבדו-פילוסופיה חבוטה, פשטנות מתמיהה ומביכה, שירה ממדרגה שלישית".

 

על מה יצא הקצף? מ. צל, ב"הארץ", מסביר: "קיימת מסורת מסוימת בכתיבה על הצגה מסוג זה. המבקר התיאטרלי לועג ומתבדח, כדי לשעשע - לשם פיצוי - את קהל הצופים שהשתעמם או ישתעמם".

המחזה מתחולל ברובו בחדרו של מנהל מכון מדעי שבנה את המחשב האלקטרוני הקרוי "פיתגורס" (חבריו מכנים אותו בקיצור "פיט"). משהו לא בסדר עם המחשב. הוא נעשה, כפי שאמר ניטשה, אנושי, אנושי מדי. בחדר הזה עצמו התחולל לפני זמן פשע, שהמנהל, שלקה בשיכחה זמנית ומקומית, נוטה לקחת על עצמו. המחשב מגלה באקראי את זהות הפושע האמיתי. אלא שהגילוי עלול להמיט טרגדיה על מלצרית העובדת במסעדת המכון. המנהל, שרוצה להגן על המלצרית, מצווה על "פיתגורס" לשכוח את פתרון התעלומה. אבל המחשב אינו יכול לחיות עם חוסר השלמות של השיכחה, וכך הוא גווע בייסורים, תוך כדי החלפת תובנות פילוסופיות על העולם, ועל שאלות כמו מהותן של תודעה ובחירה חופשית, עם המנהל והמלצרית.

 

הכישלון היה כל כך מהדהד (המחזה ירד מהבמה לאחר 13 הצגות בלבד), עד אנשים החלו לחפש בו כוונות נסתרות. משה נתן ב"הארץ". מתח את האפשרויות בתחום הזה עד למקסימום כשקבע, כי "משפט פיתגורס אינו אלא המחזת 'הפרשה'. מושגים כמו 'הקצין הבכיר', 'ועדת השבעה', 'מנהיג הדור', 'המזכירה', המכתב המזוייף', ובעיקר השאלה הגורלית כל-כך, 'מי נתן את ההוראה', נהפכו בעזרתו של איפור פיוטי כבד ומגושם לגיבורי הדרמה של אלתרמן".

כעבור חודש, בכתב-העת "משא", יוצאת הסופרת אידה צורית (רעייתו של הסופר אהרון מגד), להגנתם של אלתרמן ו"פיתגורס": "ברצוני להעלות על נס איזו גדלות שבמחזה, איזו חד-פעמיות שבו. ראו למשל את תיאור הציפורים בסיפורה של רוזה (המלצרית): 'מכונות חישוב מטורפות שעפות במקורים פעורים ובכנפיים מוכות על-פני תוהו של חושך וסופה כאילו זו ארץ נושבת', בהיותן עוקפות, כביכול, איזו יבשת ששקעה ואבדה.

"או, למשל, דבריו אלה של פיט: 'ערב יפה. אני מנבא ערב יפה. צבעו סגול יותר מזה שעכשיו. מחמת עדיפות הטונים הגבוהים של הספקטרום, לרגל שינוי הרכב האטמוספירה'. גם בזכות קטעים כאלה, אך בעיקר בזכות חוכמת עיצוב של גיבור טרגי זה, פיט, והיחסים המורכבים, רבי המשמעות וחדורי העצב שבינו לבין בוראו, ראוי כמדומני המחזה כולו ליחס זהיר וחרד קצת יותר משזכה לו מידי מבקרי התיאטרון בעיתונות".

השנה, במלאות 100 שנים להולדתו של אלתרמן, ו-45 שנים לניסוי התיאטרלי-מדעי שלו, אולי ראוי לבחון את "משפט פיתגורס" מחדש. האם הוא מבוסס על הרהורים שטרם בשלו? האם הוא במה שעליה מחוללות שורות פואטיות נפלאות? ואולי הוא, באמת, מחזה-מפתח שנועד לעקוף את הצנזורה הצבאית ולעורר דיון ציבורי בפרטי ה"פרשה"? 

 

 

 

  

     

 

סרטים תיעודיים הם, לפעמים, הדרך היחידה להתוודע לחיים שחלפו ואינם. כזה, למשל, הוא הסרט הדוקומנטרי "שש ערים" שהפיקו האחים שאול ויצחק גוסקינד בפולין, בשנים 1939-1938, והוא הושלם כמה שבועות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. סיפור הפקתו וגלגוליו של הסרט היה נושא השיחה שקיימה אלכסנדרה גלר במסגרת מפגש מועדון הידידות, שהקימו נשות מדענים מהמכון למען המדענים האורחים במכון ומשפחותיהם.

 

אלכסנדרה, רעייתו של ד"ר רפאל קליין מפולין המתארח במחלקה לכימיה אורגנית במכון, היא חוקרת במכון לתרבות פולנית באוניברסיטת ורשה, ומתמחה בחקר ההיסטוריה של יהדות פולין לפני מלחמת העולם השנייה.

 

הסרט מורכב משישה סרטים קצרים באורך של 10 דקות כל אחד, כשכל סרט מהווה יחידה בפני עצמה. הסרטים מתמקדים בחיי הקהילות היהודיות בשש ערים גדולות שנכללו באותן שנים בפולין: ורשה, קרקוב, וילנה, ביאליסטוק, לבוב ולודג'.

 

הסרטים כולם בשחור-לבן, והם מלווים בקריינות ביידיש עם מוסיקת רקע. כל סרט מתחיל בהצגה כללית של כל עיר על מבניה וההיסטוריה שלה, ובהמשך מתמקד בחלקים היהודיים החשובים של כל עיר, כגון בתי כנסת, ספריות, בניינים קהילתיים, תיאטראות, בתי ספר, שווקים, חנויות ומרכזי מסחר. הקריינות מתמקדת בישן ובמוכר בחיי הקהילה היהודית בכל עיר, וגם בחלקים בעלי אופי מודרני, כגון בתי חרושת, בתי ספר חילוניים, מועדוני ספורט ומחנות קיץ לילדים. קהל היעד של הסרטים היה אנשי הקהילות והמוסדות היהודיים בארצות הברית. בהרצאתה הרחיבה אלכסנדרה על גילגוליהם של הסרטים: אלה שלא הופצו בפולין עצמה נשלחו על-ידי האחים גוסקינד לארה"ב באוגוסט 1939. הנמענים לא באו לאסוף את הסרטים מהדואר, ובשנת 1942 נמכרו הסרטים במכירה פומבית, כל אחד לקונה אחר. באותו זמן הצליחו האחים גוסקינד לשרוד את מלחמת העולם השנייה בברית המועצות, וב-1945 חזרו לפולין, והקימו את חברת ההפקות "כינור". ב-1949 הם הפיקו את הסרט המפורסם Undzere Kinder (הילדים שלנו), על ילדים יהודים ששרדו את המלחמה. זמן קצר לאחר מכן עלו לישראל. בשנת 1967 אסף במאי צרפתי חומר ארכיוני לסרט דוקומנטרי על חיי היהודים בפולין שלפני מלחמת העולם השנייה. הוא רכש חמישה מתוך ששת הסרטים המקוריים של האחים גוסקינד. הסרט על העיר לודג' אבד ולא נמצא מאז. לאחר שסיים את סרטו, הוא תרם את הסרטים לספרייה הלאומית בירושלים, ושם, במה שנראה כמו סצינה מדרמה קולנועית רגשנית, מצאו האחים גוסקינד, שאחד מהם עבד שם, את סרטם האבוד.

 

   

 

• זכויות היוצרים על הסרטים שייכות זה כ-30 שנה לארכיון שפילברג.

• האחים גוסקינד פגשו את זאב ז'בוטינסקי לפני הפקת הסרט, והוא הציע להם להפיק סרט מסוג זה, כדי להנציח את החיים בפולין למען הדורות הבאים

 

"שירה היא להוציא דברים מהקשרם ולהשאירם עצמאיים".

מעזבונו של יהודה עמיחי

 

פרסי עידוד היצירה על-שם עפר לידר הוענקו באחרונה, במכון ויצמן למדע, למדענים, לרופאים ולמהנדסים אשר נותנים ביטוי ומקום בחייהם לכתיבת ספרות ושירה. הגשר שהם יוצרים בין מדע ורוח מהווה הוכחה לאפשרות החיבור בין שני העולמות - חיבור אותו גילם פרופ' עפר לידר, מדען במכון ויצמן למדע, משורר ואיש רוח, שמת לפני כחמש שנים, בגיל 49, ממחלת הלויקמיה. בתחרות הכתיבה שהתקיימה לזכרו - זו השנה הרביעית - השתתפו השנה כ-80 יוצרים.

אסנת לידר, אלמנתו של עפר, נשאה דברים לזכרו, וסיפרה על ההתמודדות עם המחלה, אותה הפך למנוף לחיים - חיי לימוד, יצירה, מחקר, תרבות וקשרים אנושיים חמים וקרובים עם חברים ובני משפחה. שלוש הצלעות שהרכיבו את ביתו של עפר וליוו אותו בחייו - מדענים, סופרים ומשוררים, חבריו ובני משפחתו - הן שמרכיבות כיום את עמותת "שירת חייו", שפועלת לקרב בין מילים לעובדות. פרופ' ירון כהן, שהנחה את עפר בעבודת הדוקטורט ומאוחר יותר היה חברו הקרוב ושותפו למחקר במחלקה לאימונולוגיה, דיבר על המסורת של תחרות השירה כאמצעי לשמר את זכרו של עפר. "שנה אחר שנה אנו חוזרים וקוראים בשיריו, ורואים את השפעתו על אנשים אחרים", אמר. "משתתפי התחרות כותבים את השירים שלא הספיק לכתוב, וממשיכים את דרכו".

פרופ' דניאל זייפמן, נשיא המכון: "למעשה, קיים קשר רחב בין המדע לתרבות: אלה הם בני-האדם (כלומר המדענים) שעושים את המדע. אחרי ככלות הכל, המדען הוא אדם החי במסגרת התרבות. יש לו שפה, קודי התנהגות, דת, מנהגים, נורמות התנהגות ומוסר. כל הגורמים שמגדירים את התרבות - מגדירים גם אותו. לכן, הדרך שבה המדען עובד, הדרך שבה הוא מבצע את עבודתו, מושפעת עמוקות מהרקע התרבותי שלו. כולנו מבחינים בכך כאשר אנחנו עובדים עם עמיתים זרים, שבאים מתרבות שונה. לעיתים קרובות אנחנו אומרים 'זוהי דרך חשיבה, או פעולה, אופיינית למדען גרמני, או צרפתי, או אמריקאי'. עם זאת, באופן מפתיע, הממצאים והתובנות, שהם התוצאה הסופית של המחקר,  הם 'חסרי תרבות': כל מי שמבין את ההיבטים הטכניים של המחקר יוכל להבין ולהטמיע את משמעותו, ללא תלות ברקע התרבותי שלו. משוואה היא משוואה, תרופה היא תרופה, ופוטון הוא פוטון. הניסוי יעבוד באופן זהה כאן ובברלין. תוצאות הניסויים הן אוניברסליות, הן אינן תלויות בתרבות מסוימת אחת. ועדיין, מדובר בתוצר של תרבות מוגדרת, משום שהוא נעשה על-ידי בני-אדם, תוך שימוש במכלול הערכים המגדירים את תרבותם.

 

"לעפר לידר הייתה יכולת ייחודית לתרום לתרבות תרומה כפולה: באמצעות עבודתו המדעית ובאמצעות השירה. בעיני, הוא אחת הדוגמאות הטובות ביותר להישגים של התרבות: היכולת להשפיע על העולם לא רק באמצעות מילים - אלא גם בגילוי ובהבנת עובדות".

המשוררת אגי משעול דנה בשאלה מהי מוזה. "האם זאת ציפור רבת יופי? חסד מלאכי? דמון? שפת אלים חרישית? להגדיר מה זה מוזה זה לנסות לתפוס פרפר במעופו. אי-אפשר לתפוס אותה - היא באה והולכת כרצונה", אמרה, וניסתה בכל זאת, בסיוע דברי משוררים, פילוסופים ואמנים, לעמוד על טיבה ועל טיב מערכת היחסים שלה עם האמן. "כל מה שיש באהבה יש במוזה: חיזור, חרדת נטישה, תלות, געגועים, ואושר על זה שהיא שורה".

פרופ' דני כספי, מחברי עמותת "שירת חייו", דיבר על חשיבות ההמשכיות של מפעל ההנצחה ועל הצורך בהמשך התמיכה בו.

 

בני משפחתו של פרופ' עפר לידר העניקו את הפרסים לזוכים. בפרס הראשון זכה ד"ר ארז פודולי על שיריו. בעיניו, היצירה המדעית והשירה חולקות את הרגע שבו נשפך אור חדש על שולחן העבודה. היכולת ללכוד את הרגע הזה מתיכה יחד את המדען אל המשורר. אחר-כך, כבר בוערת החובה לספר לעולם שמסביב.

"גם אם נכחיש, אני חושב שכל מי שכותב זקוק לרגע הזה, לצלצול הטלפון הגואל בשעת ערב מאוחרת, לקול המבשר: זכית. כי אנחנו כותבים הרבה, במשך שנים, רוב הזמן למגירה, וברגע אחד המגירה עולה על גדותיה והשירים נלחצים החוצה, כמו אצבעות מתוך נעל שפתאום קטנה", אמר. הוא סיפר על הערב שבו צילצל לבסוף הטלפון, והודה לחבר השופטים על ההכרה שהעניק לו.

 
במקום השני זכה ד"ר יאן כגנוב על סיפורו "אטרזיה ביליארית". ד"ר כגנוב סיים לימודי רפואה בקישינב, מולדובה, שם נולד וגדל. בשנת 1990 עלה לישראל, עבר את כל שלבי ההתמחות הרפואית בבית-החולים בנהריה, ושירת בצה"ל כרופא קרבי. משנת 2002 הוא מכהן כמנהל רפואי של איזור הגליל העליון ב"מכבי שירותי בריאות". הוא כותב שירה וסיפורת ברוסית, ועד כה פירסם ארבעה ספרים. נשוי לענת, ולהם שני ילדים: ליה (10) ודוד (6.5).

במקום השלישי זכה ד"ר אלישע בר-מאיר, על סיפורו "החביתה של אלפונסו". ד"ר בר-מאיר, רופא רדיולוג, מנהל את מכון הרנטגן בבית-החולים "בני-ציון" ומרצה בכיר בפקולטה לרפואה של הטכניון. הוא עוסק בדימות איברים ורקמות.

 

ציונים לשבח ניתנו לד"ר צפריר קולת, בעל תואר שלישי בפיסיקה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מנהל תוכניות ופיתוח מוצרים בחברת מיכשור רפואי, על שיריו; ולאורן שלף, חוקר במכון לחקר המדבר, בעל תואר שני באקולוגיה של אזורים צחיחים מאוניברסיטת בן- גוריון בנגב, על סיפורו "שיטפון מאוחר".