<div>
Science Feature Articles</div>

חוקי המשחק

עברית
פרופ' דורון גפנר. חוג המיזוג
 
 
הסקרנות האנושית מובילה אותנו לפעמים למחוזות שקשה לשערם. הניסיונות להבין את העולם שבו אנו חיים לא רק מבחינים את בני-האדם מבעלי-החיים. הם גם משרטטים את האבולוציה של התרבות האנושית, וממיינים את התפיסות והרעיונות שהתפתחו בקהילות שונות, בזמנים שונים ובמקומות שונים. ככל שהדברים אמורים בפונקציית המטרה, אין הבדל גדול בין הפילוסופים, התיאולוגים והמדענים. כולם רוצים לדעת כיצד יגיב העולם למעשה כזה או אחר. או, מה בדיוק יקרה אם נלחץ על כפתור מסוים. מה, באמת, הם חוקי המשחק שלפיהם מתנהג "העולם". אבל למה בדיוק אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "העולם": ליקום ומלואו? למודל מפושט שמייצג את היקום? התשובה על השאלה הזאת תלויה במידת הדיוק שרוצים לקבל. אם מוכנים לפשרות בעניין רמת הדיוק, אפשר לדבר על היקום השלם. אם מתעקשים על דיוק מלא, נראה שאין ברירה אלא להתפשר על צמצום או פישוט מסוים של הגדרת "העולם".
 
הפיסיקאים, מתברר, בוחנים "עולמות" רבים ושונים. כמה מהם תיאורטיים לחלוטין, אבל כולם יכולים ללמד אותנו משהו על העולם האמיתי שבו אנו חיים.
 
סוג אחד של מערכות כאלה הן תורות שדה. למשל, תורת שדה קוואנטית היא תורה שיש בה שדה המחולק למנות של פוטונים (שדה אלקטרו-מגנטי). תורת שדה בארבעה ממדים נבחנה ואושרה - בתיאוריה ובניסויים - בדיוק של עד 13 ספרות אחרי הנקודה. למעשה, זו התורה הפיסיקלית שנחקרה בדיוק הרב ביותר.
 
לשם השוואה, תורות שדה דו-ממדיות מסוג מסוים ("קונפורמיות רציונליות"), שאינן כוללות מאסה, אפשר לפתור במדויק. הפתרון הזה עשוי לשמש מודל למעברי פאזה (כמו המעברים של חומר ממצב צבירה אחד למצב צבירה אחר), וכן כמודל לתורות מיתרים שבהן אפשר לחשב את ארבעת הכוחות הפועלים ביקום. לא מדובר כאן במודל אחד ויחיד, שכן קיימות אין-סוף תורות כאלה, ולמעשה, מכיוון שלכל מספר שנבחר יכולות להיות אין-סוף תורות כאלה, אפשר לומר שמדובר באין-סוף אין-סופים. איך אפשר לסדר כמות אין-סופית כזאת של תורות? זו השאלה שהעסיקה את פרופ' דורון גפנר מהמחלקה לפיסיקה של חלקיקים ממכון ויצמן למדע. במאמר שפירסם באחרונה בכתב-העת המדעי International Journal of Modern Phisics B מציג פרופ' גפנר דרך למיין את כל תורות השדה (הקונפורמיות רציונליות) בשני ממדים.
 

חוג המיזוג

השיטה שיצר פרופ' גפנר מבוססת על מושג הקרוי "חוג המיזוג", שהוא מיזוג של שני שדות ליצירת שדה שלישי. מתברר, שבכל מודל (של העולם) מתקיימים מספר שדות ראשוניים (למשל, שדה אלקטרו-מגנטי), שמהם נוצרים כל סוגי השדות האחרים. השדות הראשוניים האלה מקיימים "חוג" של שדות שנוצרים מהכפלה של שני שדות כאלה. "חוג" בהקשר הזה הוא קבוצה שבין החברים בה מתקיימים קשרים של חיבור וכפל (כשסדר ההכפלה אינו משנה את התוצאה). למשל, חבר אחד בקבוצה הוא מכפלה של שני חברים אחרים; חבר אחר יכול להוות מכפלה של שלושה חברים אחרים זה בזה. כשמדובר במספרים, זה תמיד נכון, אבל כאשר מציבים להכפלה מרכיבים מופשטים, כמו שדות, התכונה הזאת אינה אוטומטית ואינה מובטחת.
 
למעשה, תורות שדות שונות יכולות לקיים יחסים שונים בין השדות. לדוגמה, מודל אייזינג מתאר את היחסים בשדה מגנטי דו-ממדי. אם נחלק את השדה הזה בקווי אורך ורוחב למעין רשת, כי אז, לפי מודל אייזינג, האנרגיה של המודל מתאימה לסכום האנרגיה של כל הצמתים שבהם ממוקמים מגנטים קטנים המכוונים כלפי מעלה או כלפי מטה. זהו מודל סטטיסטי המתאים לתורה קונפורמית רציונלית דו-ממדית של חלקיקים בעלי ספין (פרמיונים), המסתחררים בכיוון אחד (מעלה או מטה) בדומה למגנטים הקטנים המכוונים גם הם כלפי מעלה או מטה. כל המודלים מסוג זה מתאימים לתורות שדה מסוימות.
 

תורת החבורות

כדי למיין את התורות הרבות האלה, השתמש פרופ' גפנר בכלי הקרוי "חבורת גלואה אבלית". כלי זה קרוי על שמם של שני מתמטיקאים שמתו בדמי ימיהם, ובחייהם לא היה ביניהם שום קשר (אם כי בתקופה של 10 חודשים שהו שניהם בפאריס): בריסט גלואה, ונילס הנרי אבל. גלואה נולד בצרפת בשנת 1812. הוא היה פעיל פוליטי נלהב, והושלך בשל פעילותו לכלא. אורח חייו הפרוע גרם לחוסר הערכה כלפיו, ומאמרים ששלח לא התקבלו בכתבי-עת נחשבים. בהיותו בן 20 בלבד הסתבך בדו-קרב על לבה של נערה, ונהרג (יריבו בדו-קרב היה גדול הצלפים של הצבא הצרפתי). בערב שלפני הדו-קרב כתב את התיאוריה שנודעה לימים בשם "חבורת גלואה", ושלח אותה לחבר מתמטיקאי, שפירסם אותה רק 14 שנים לאחר מותו. בתיאוריה זו הוכיח, שמשוואה ממעלה חמישית (הכוללת חזקה חמישית) אינה פתירה באמצעות שורשים (משוואות מהמעלות השנייה, השלישית והרביעית ניתנות לפתרון באמצעות שורשים). כדי להוכיח את הקביעה הזאת, הוא הגדיר חבורה ("חבורת גלואה"). חבורה היא אוסף של מרכיבים שמקיימים ביניהם מספר תנאים מתמטיים (למשל, תוצאות של הכפלה בסדר מסוים). בדרך זו הצליח גלואה להראות, שכל חבורה פתירה אפשר לפתור באמצעות שורש, ושאין פתרון באמצעות שורש לחבורה שאינה פתורה.
 
הנרי אבל נולד בשנת 1803 בנורווגיה, כבנו של כומר עני. גם הוא, כמו גלואה, לא זכה להכרה הראויה בחייו, ורק לאחר מותו, בגיל 26, משחפת, התפרסם, בין היתר, בזכות הגדרת סוג של חבורות הנושא את שמו ("חבורות אבליות"). חבורה אבלית מקיימת חילוף סימטרי בין מערכי הכפלה של חבריה. כלומר: התוצאה שתקבל מהכפלת אל"ף בבי"ת שווה לתוצאה שמתקבלת כאשר מכפילים בי"ת באל"ף.
 
בשלב הראשון של פיתוח השיטה למיון תורות שדה רציונליות קונפורמיות הוכיח פרופ' גפנר, כי חבורת גלואה של חוג המיזוג בתורות קונפורמיות הוא תמיד אבלית, וכי כל הגדלים שמופיעים בתורות שדה קונפורמיות ניתנים לחישוב באמצעות שורשים של מספרים רציונליים.
 
שיטת המיון מתמקדת בשני גדלים שמופיעים בתורות שדה קונפורמיות: חוג המיזוג, ומטריצה מודולרית המתארת את "התנהגותה" של התיאוריה על מבנה דמוי כעך (למבנה זה יש שני כיוונים: היקף הכעך, וכיוון ניצב לו, על היקף הגליל שיוצר את הכעך), והמטריצה המודולרית מחליפה בין כיוונים אלה. מתברר, שבין שני הממדים הללו מתקיים קשר מתמטי שהתגלה על-ידי הפיסיקאי ההולנדי אריך ורלינדה. מכיוון שהמטריצה המודולרית סימטרית, אפשר למיין באמצעותה את כל תורות שדה. היות שהיחסים בין "חברי" חוג המיזוג ניתנים לתיאור באמצעות פולינומים, השורשים של הפולינומים האלה מקיימים משוואה שבעזרת חבורת גלואה יוצרת מערכת של משוואות ממעלה שלישית המתארות את היחסים בין השדות בחוג המיזוג. פתרונות של המשוואות האלה מהווים מיון מלא של כל תורות השדה הקונפורמיות על-פי חבורות גלואה שלהן.
 
בדרך זו הצליח פרופ' גפנר למיין תורות שדה קונפורמיות עד לששת השדות הראשוניים. זוהי, כמובן, כמות קטנה מאוד של תורות שדה בהשוואה לכמות הכוללת (אין-סוף אין-סופים), אבל בעיקרון, זו שיטה היכולה למיין כמות בלתי-מוגבלת של תורות שדות, על-פי תכונותיהן.
 

נקודה קריטית

כאן יהיה מי שישאל: "מה יוצא לנו מזה? למה לנו להתאמץ כל כך כדי למיין תורות שדה רציונליות קונפורמיות?" ובכן, מתברר שליכולת מיון כזאת יש משמעות חשובה בתחום חומרי מאין כמותו: חקר תכונותיהם של כל החומרים הקיימים בטבע. הדרך שבה חומרים עוברים מעברי פאזה. מעברים כאלה, מדרגה ראשונה, הם, לדוגמה, מעבר של חומרים ממצב צבירה אחד לאחר. מעברי פאזה מדרגה שנייה מתחוללים, למשל, כאשר מחממים מגנט כלשהו. בטמפרטורה מסוימת הוא מאבד את תכונת המגנטיות, ועובר ממצב צבירה "מגנט", למצב צבירה אחר: "לא מגנט" (טמפרטורה זו קרויה "טמפרטורת קירי", על שמה של מארי קירי, שגילתה אותה). נקודה שבה חומרים עוברים ממצב צבירה אחד לאחר קרויה "נקודה קריטית".
 
מעבר בין מצבי צבירה הוא תכונה מרכזית של חומרים. לכן, הבנת הדרך שבה חומרים מתנהגים בקרבת "נקודות קריטיות" שבהן מתחוללים מעברי פאזה, עשויה להוביל לפיתוח שימושים מתקדמים וחדשים בחומרים שונים. מתברר, שבמה שקשור ל"התנהגות" בקרבת נקודות קריטיות, יש דמיון רב בין חומרים שונים. חומרים ש"מתנהגים" באופן דומה ליד נקודות קריטיות, נחשבים לחברים באותה "מחלקת אוניברסליות". התנהגותה של כל "מחלקה" כזאת (ליד נקודה קריטית) מתוארת על-ידי תורת שדה קונפורמית ייחודית. במילים אחרות, מיון של תורות שדה מהווה, למעשה, מיון של כל החומרים הקיימים בטבע, על-פי תכונותיהם ו"התנהגותם" בקרבת נקודות קריטיות, שבהן מתחוללים מעברי פאזה.
 
מודלים אלה עשויים גם לשמש "שדה משחקים" לתורות שדה מורכבות יותר, המתארות, למשל, את "כללי הפעולה" של הכוחות המלכדים את הקוורקים ומאפשרים להם ליצור חלקיקים אחרים, דוגמת פרוטונים, ניטרונים ועוד. פרופ' גפנר אומר, שפתרונות של המודלים האלה עשויים גם לסייע בפתרון תורה פיסיקלית (תורת מיתרים) שתתאר במדויק את הכוחות הבסיסיים בטבע.
 
עברית

חוכמת הקרמיקה

עברית
פרופ' איגור לובומירסקי. הסתגלות
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חכם. גמיש. מתמודד היטב עם לחצים. מסתגל מהר למצבים חדשים. נשמע כמו מועמד מוביל לתפקיד מאתגר? נכון, אבל ה"מועמד" הוא חומר קרמי בלתי-שגרתי המסוגל להסתגל, בכוחות עצמו, לתנאים קשים ומשתנים. פרופ' איגור לובומירסקי, מהמחלקה לחומרים ופני שטח, שבפקולטה לכימיה במכון ויצמן למדע, אשר גילה את תכונותיו המפתיעות של החומר הזה, אומר שתגלית זו עשויה להוביל, בעתיד, לכיווני מחקר חדשים וליישומים תעשייתיים רבים.
 
מדובר בתגלית מפתיעה למדי, שכן החומר, תחמוצת של cerium gadolinium, ידוע יותר מ-15 שנים, אבל מעולם לא נחשב ליוצא דופן משום בחינה. חומר זה נוצר משילוב של גדוליניום עם תחמוצת צריום. פרופ' לובומירסקי: "תארו לעצמכם שהייתם מגלים שלשכן ממול, שבמשך שנים חשבתם שהוא בעל אינטליגנציה ממוצעת, יש IQ של גאון".
 
מדעני המכון גילו שבתנאים מסוימים, תחמוצת של צריום גדוליניום מתנהגת כמעין גומי, ולא כחומר קרמי רגיל: בדומה לכדור גומי, החומר הזה מתאים את עצמו לצורה שנכפית עליו מבחוץ, אבל ברגע שהוסרו המגבלות החיצוניות - הוא חוזר לצורתו המקורית. כדי לגלות את התכונה המפתיעה הזאת, פיתחו המדענים מבנה בצורת תוף, ש"ראשו", המחובר בקצוות למסגרת, עשוי משכבה דקה (פחות ממיקרון אחד) של החומר הקרמי. בטמפרטורת החדר הייתה השכבה שטוחה ומתאימה בדיוק למסגרת. אבל בעת חימום החלו להתחולל תופעות לא צפויות. המדענים ציפו, שכתוצאה מחימום תתנהג השכבה הקרמית באופן שונה מזה שבו תגיב מסגרת התוף. המסגרת הייתה אמורה להשתנות במידה מועטה מאוד, ואילו השכבה הקרמית הייתה צפויה להתנפח ולבלוט כלפי מעלה. אבל הקרמיקה ה"חכמה" נשארה שטוחה לאורך כל הדרך כאשר חיממו אותה לאט, ואפילו כשהחום הגיע ל-180 מעלות צלסיוס. באופן מפתיע, גם כאשר קיררו אותה בחזרה בהדרגה, היא שמרה על צורתה המקורית ולא נוצר בה שום סדק. מכאן הסיקו המדענים, כי לחומר הקרמי הזה יש מנגנון פנימי מתוחכם אשר מאפשר לו להתאים את עצמו למסגרת בכל טמפרטורה - ובלבד שהשינוי מתחולל בהדרגה. כאשר חיממו את החומר לחום של 180 מעלות צלסיוס בבת אחת, הוא התנפח ובלט. כאשר קיררו אותו בבת אחת - הוא נסדק. בדיוק כמו כל קרמיקה מהשורה.
 
נראה שלגורם הזמן היה תפקיד מכריע בשני התסריטים: כשהיה לו די זמן כדי להסתגל לחימום או לקירור, היה החומר הקרמי רך כגומי, אך כאשר לא היה לו די זמן, הוא נכנע ללחצי השינוי המהיר, ונשבר. גם כדור גומי מתנהג בדרך דומה: כאשר דוחסים אותו לאט, הוא משנה את צורתו כדי להתאים את עצמו ללחץ וחוזר לצורתו המקורית כאשר משחררים אותו, אך כאשר מדובר במכה מהירה - כמו, למשל, כאשר זורקים אותו לרצפה - הוא מתנגד לשינוי הצורה, דבר שגורם לו לנתר בחזרה כלפי מעלה.
 
מהו המנגנון ההופך את החומר הקרמי ל"חכם" וסתגלני כל כך? הסוד נובע משני סוגים של פגמים נקודתיים בחומר, הנוצרים בתהליך היווצרותו. הפגם הראשון הוא האטומים של גדוליניום שחודרים לתוך תחמוצת הצריום. הפגם השני הוא החללים שנוצרים כשאטומי הגדוליניום דוחפים החוצה את אטומי החמצן שבתחמוצת הצריום. חללים אלה מאפשרים לפגמים לנוע ולהחליף מקומות בחומר, ממש כמו שאנשים מחליפים מקומות באולם קולנוע אשר נותרו בו מקומות ריקים רבים.
 
למשל, כאשר החומר מתקרר, האנרגיה האלסטית שנוצרה כתוצאה מלחץ וחום הולכת בחלקה לאיבוד, דבר שגורם להיצמדות הפגמים ולהתארגנות החומר במצב "חסכוני" יותר, שקיומו מחייב פחות אנרגיה. כתוצאה מכך, נפח החומר פוחת בהדרגה, דבר המאפשר לו להישאר שטוח וחסר סדקים.
 
פרופ' לובומירסקי אומר, שחומרים רבים נוספים עשויים להיות בעלי תכונות דומות של התמודדות טובה עם מצבי לחץ. יחד עם חברי קבוצת המחקר שהוא עומד בראשה, הוא פיתח את הבסיס התיאורטי להתנהגות דמויית גומי של חומרים קרמיים, ולאחר מכן הוכיח את התיאוריה הזאת בניסויים. במחקר הזה השתתפו תלמידת המחקר אנה קוסובוי מהמחלקה לחומרים ופני שטח, ד"ר ישי פלדמן וד"ר אלן וכטל מהיחידה לתשתיות מחקר כימיות במכון ויצמן למדע, וכן פרופ' יואכים מאייר ממכון מקס פלנק לחקר חומר מעובה בשטוטגרט שבגרמניה. ממצאי המחקר פורסמו באחרונה בכתב העת המדעי Advanced Functional Materials.
 
חומר המסוגל לשמור על צורתו המקורית בכל טמפרטורה יכול להיות שימושי מאוד ביישומים רבים - למשל, בהתקנים שמתחממים ומתקררים לסירוגין. אלה כוללים תאי דלק מסוימים - התקנים אשר הופכים אנרגיה כימית לחשמל - שאותם בונים כעת מחומרים קרמיים מאותה משפחה שאליה משתייך הצריום גדוליניום. ייתכן שהתקנים כאלה ישמשו בעתיד כספקי כוח למחשבים ניידים. נהוג להדליק ולכבות התקנים כאלה לעיתים קרובות, ולכן הם מתחממים ומתקררים חליפות. במצבים אלה, חומר חכם, אשר מסוגל להתאים את עצמו לטמפרטורות שונות ומשתנות, יכול למנוע היווצרות סדקים וקלקולים.
 
החומר הקרמי החכם יכול לעזור לייצר התקנים מיקרוסקופיים המיועדים לביצוע מדידות מדויקות בדרך שאפשר לחזור עליה, - כגון מיקרו-חישנים או מיקרו-משאבות בציוד רפואי. ייצור המוני של חלקים זהים להתקנים כאלה מעמיד אתגרים הנדסיים רבים, שאפשר להתגבר עליהם באמצעות חומר קרמי המשנה את צורתו כדי להתאים את עצמו בדיוק למסגרת ההתקן. הביקוש למיקרו-טכנולוגיות יגדל ללא ספק בעתיד, כך שחומר חכם, המסוגל לגשר על פערים ולחפות על מיגבלות ההנדסה הקיימת, עשוי להידרש לשימושים רבים נוספים.
 
חוכמת הקרמיקה
 

 

 
עברית

יום הולדת לתרופה

עברית
ד"ר דניאלה נוביק, פרופ' מנחם רובינשטיין, פרופ' מישל רבל וד"ר יהודית שבת. מהמעבדה לתעשייה
 
 
מי שמפריע לאויב שלך, הוא ידידך. כך, למשל, הדבקה בנגיף אחד יכולה לסייע לגוף להתגונן מפני נגיף אחר. פרופ' מישל רבל היה נער כשאליק אייזקס וגי'ן לינדנמן גילו כיצד מתחולל התהליך הזה. עד לאותה תגלית, סברו רבים כי הנגיף הראשון מפריע, בדרך כלשהי, לפעולתו של הנגיף השני. אבל אייזקס ולינדנמן הראו, שבתגובה לפלישת הנגיפים, התאים החיים עצמם (המחקר בוצע בעוברי תרנגולת) מייצרים חומר המפריע לפעילות הנגיפית. הם כינו את החומר "אינטרפרון ("מפריעון").
 
כיום, 50 שנה לאחר התגלית, תרופות המבוססות על אינטרפרונים שונים נמכרות ברחבי העולם במיליארדי דולרים מדי שנה. הן משמשות לטיפול במחלות נגיפיות כמו דלקת הכבד, בסוגים מסוימים של סרטן ובטרשת נפוצה. מדעני מכון ויצמן למדע מילאו תפקיד מרכזי בחקר האינטרפרונים, בפיענוח דרכי פעולתם, בבידוד הגנים שלהם ובפיתוח היישומים הרפואיים שמתבססים עליהם.
 

נגיפי פוליו

פרופ' מישל רבל עלה לארץ בשנת 1968 עם אשתו קלייר וארבעת ילדיהם הקטנים, והצטרף למכון ויצמן למדע. במחקריו הקודמים, במכון פסטר בפריס, גילה רבל גורמי בקרה המווסתים את שלב התחלת התרגום (איתחול) של המידע הגנטי, ממולקולות של אר-אן-אי לחלבון, והוא חיפש מערכת בעלת משמעות ביולוגית ורפואית שבה יוכל ליישם מחקר זה. באותה עת, הידע על תכונות החומר המפריע לנגיפים ולדרכי הפעולה שלהם היה מועט מאוד, והמדען הצעיר החליט להיכנס לעובי הקורה ולחקור איך אינטרפרון משפיע על ביטוי הגנים בנגיף. בשנת 1970 נפגש פרופ' רבל עם שני מדענים מארגנטינה שעבדו בפריס על הכנת אינטרפרון גולמי, ארנסטו ורבקה פלקוב, והחל לשתף עמם פעולה. שיתוף פעולה זה הניב, תוך זמן קצר יחסית, מאמר שבו הראו המדענים כיצד מפריע האינטרפרון לפעילותם של נגיפים שנושאים את המידע הגנטי שלהם במולקולות אר-אן-אי, במקום די-אן-איי (29 בנובמבר, 1972 Nature). עם נגיפים אלה נמנה, בין היתר, נגיף הפוליו. המדענים גילו, כי האינטרפרון מפריע לתרגום המידע הגנטי של נגיפים אלו, שהוא שלב חיוני בתהליך הייצור של חלבונים נגיפיים. בהמשך בודדה פרופ' עדי קמחי, שהייתה אז חוקרת פוסט-דוקטוריאלית בקבוצת המחקר של פרופ' רבל, גורמים שמאפשרים לאינטרפרון לשלוט בשלב תרגום המידע הגנטי הנגיפי, ובדרך זו למנוע בנייה של חלבונים נגיפיים.
 
בהמשך המחקר זיהתה ד"ר יהודית שבת, מקבוצת המחקר של פרופ' רבל במחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן למדע, קבוצת גנים שהביטוי שלהם מוגבר כאשר תאים נחשפים לאינטרפרון, והוכח שגנים אלה מקודדים את המידע לבניית אנזימים שמעורבים בפעילותו של האינטרפרון נגד יצירתם של חלבוני הנגיף. כבר בשנת 1975, כשעבד כמדען אורח באוניברסיטת ייל, גילה פרופ' רבל שהאינטרפרון מעביר לתאים מסר, או פקודה, כאשר הוא נקשר לקולטן מסוים, המוצג על קרום התא. הוא גם הראה שהגן אשר מקודד את הקולטן הזה נמצא על כרומוזום 21 של האדם. הודות למחקרים אלה הוכר מכון ויצמן למדע בקהילה המדעית הבין-לאומית כאחד משלושת מרכזי המחקר המובילים בחקר מנגנוני הפעילות של האינטרפרון.
 
לקראת סוף שנות ה-70 החליטו חברי קבוצת המחקר של פרופ' רבל לייצר אינטרפרון מבני-אדם למטרות רפואיות, ובחרו בסוג הנקרא אינטרפרון ביתא. הבחירה הזו נבעה מהעובדה, שסוג זה של אינטרפרון נוצר בכל תאי הגוף הנמצאים באיברים השונים (בניגוד לאינטרפרון אלפא, הנוצר בתאי הדם הלבנים בלבד). מדען מוכר קבע באותה תקופה, כי האינטרפרון ביתא המוזרק לשריר או לעור אינו מופיע במחזור הדם, ומכאן הסיקו רבים כי לא תהיה אפשרות להפיק תרופות על בסיס החומר הזה. אבל ד"ר עמיחי שטנר, רופא העומד כיום בראש מחלקה פנימית במרכז הרפואי קפלן ברחובות, שהצטרף אז לקבוצת המחקר של פרופ' רבל לתקופה של שישה חודשים כחלק מתהליך של התמחות רפואית, תקף את הבעיה מזווית חדשה. הוא נשאר בקבוצה למשך שנתיים, ופירסם, יחד עם פרופ' רבל, מאמר שהסביר כיצר אינטרפרון ביתא שמוזרק לגוף משאיר סימנים של פעילויותיו בגנים שהוא מפעיל. עבודה זו החזירה את האינטרפרון ביתא למפת פיתוח היישומים הרפואיים, ופתחה לרווחה את האופק לפני מדעני מכון ויצמן.
 

עשה לך רב

כדי להשיג כמות מספקת של אינטרפרון ביתא, החליט הצוות להשתמש ברקמה אנושית צעירה וזמינה - עורלות. בהתחלה סירבו המוהלים לתת למדענים את העורלות, שלפי המסורת יש לשים אותן באדמה. אבל בדרך מקרה, חוקרת אחת בקבוצה, ד"ר דליה גור-ארי רוטמן, הייתה אחיינית של הרבי מלובביץ', והיא הצליחה לקבל היתר לאספקה קבועה של עורלות, שאיפשרה לפתח את ייצור האינטרפרון בכמויות. בהמשך, תרביות התאים מהעורלות הוכחו כמועילות ביותר בחיפוש אחר הגן האחראי לייצורו של האינטרפרון ביתא בגוף האדם.
 
בשנים האלה, המירוץ לפיתוח דרכים לייצור כמויות של אינטרפרון טהור היה בעיצומו. אינטרפרונים מיוצרים בגוף בכמויות זעירות, ולכן קשה לבדד אותם. המשימה הכמעט בלתי-אפשרית למצוא דרך לבידוד האינטרפרון הוטלה על חוקר בתר-דוקטוריאלי צעיר, שהגיע ממכון ויצמן למדע למכון רוש לביולוגיה מולקולרית שבניו ג'רסי. זה היה פרופ' מנחם רובינשטיין, כיום, חבר המחלקה לגנטיקה מולקולרית, ויו"ר המועצה המדעית של מכון ויצמן למדע.
 

חלומות במעבדה

פרופ' רובינשטיין השתמש בטכניקות שפיתח במכון רוש, יחד עם יועצו וידידו סידני יודנפרינד. הוא בילה במעבדה ימים ולילות, כשאשתו, שרה, מסייעת לו כטכנאית מעבדה, ושניהם חלקו ביניהם את הטיפול בשני ילדיהם הקטנים. אבל אחד הרמזים בדרך לפתרון לא נמצא במעבדה, אלא בחלום. כשהגיע למחרת למעבדה, ובחן את הרמז החלומי, התברר לו שהוא אכן הוביל אותו לפריצת הדרך המיוחלת. בסופו של דבר, פרופ' רובישטיין ביצע את המשימה הבלתי-אפשרית, ופיתח דרך להפקת אינטרפרון טהור, בתוך 10 חודשים בלבד. לפי החוזה שלו עם רוש, הוא ושותפו לעבודה, סיד פסטקה, קיבלו תשלום של דולר אחד לפטנט שנרשם על התהליך. מאז, הפטנט הזה הניב לחברה מיליארדי דולרים.
 
פרופ' רובינשטיין חזר למכון ויצמן למדע, והצטרף למחלקה לווירולוגיה, שבראשה עמד באותה עת פרופ' רבל (מחלקה זו אוחדה, לימים, עם המחלקה לגנטיקה, הקרויה כיום המחלקה לגנטיקה מולקולרית). פרופ' רבל היה שקוע אז במאמץ להשיג מימון לפיתוח יישומים רפואיים על בסיס אינטרפרון ביתא. הוא הצליח להלהיב את אהרון מיטל, שהיה אז מנכ"ל חברת "ידע", זרוע היישומים התעשייתיים של מכון ויצמן. "ידע" הצליחה לגייס למשימה את חברת התרופות השווייצרית "סרונו", שהסכימה לתנאי של פרופ' רבל, כי מפעל הפיתוח והייצור ייבנה בארץ. כך החל שיתוף הפעולה של מדעני מכון ויצמן למדע עם חברת "אינטרפארם", שהחלה לייצר אינטרפרון מעורלות, תחת השם "פרון".
 
בתקופה זו הצליחו פרופ' רבל, ופרופ' דוד ולך (אז במחלקה לווירולוגיה, וכיום במחלקה לכימיה ביולוגית), להראות שסוג שלישי של אינטרפרון, הקרוי אינטרפרון גאמא, פועל על המערכת החיסונית בדרך שונה, בהשוואה לדרכי הפעולה של האינטרפרונים מהסוגים אלפא וביתא. למעשה, אינטרפרון ביתא מתנגד להשפעתו של אינטרפרון גאמא, דבר שכפי שהתברר בהמשך, מדכא את תהליך החיסון העצמי (אוטו-אימוני) הגורם את מחלת הטרשת הנפוצה.
 
בשנת 1980, אחרי שהצליחו לבדד את הגן שמקדד את האינטרפרון ביתא באדם, חיפשו חברי קבוצת המחקר של פרופ' רבל דרך יעילה לייצור החומר בכמויות. החיפוש הזה הביא לפריצת דרך חדשה. בזמן ההוא, השיטה היחידה לייצור חלבונים מורכבים הייתה הנדסה גנטית בחיידקים או בשמרים, אבל החלבונים שהתקבלו בדרך זו היו חסרים שיירי סוכר מסוימים, שממלאים תפקיד חשוב ביכולתה של המערכת החיסונית לדחות את החלבונים כ"זרים". פרופ' רבל וחברי קבוצתו, שביקשו להשיג יעילות גדולה יותר, הצליחו ליצור אינטרפרון ביתא בתרביות של תאי שחלה מאוגרים סיניים. בשיטות של הנדסה גנטית הם פיתחו תאים שהכילו עד 100 עותקים של הגן לאינטרפרון ביתא, ובדרך זו הפכו את התאים ל"בתי חרושת" יעילים לייצור אינטרפרון בעל מבנה כימי זהה לזה של בני-אדם. שיטה מתקדמת זו מובילה עד היום בתעשיית הביוטכנולוגיה.
 

יישומים באופק

פרופ' רבל התכוון לפתח יישומים רפואיים של אינטרפרון ביתא לטיפול במחלות נגיפיות, אבל כאן קרה משהו בלתי-צפוי. מדען אמריקאי, שסבר כי מחלת הטרשת הנפוצה נגרמת על-ידי נגיף, בחן את השפעתו של אינטרפרון ביתא - כחומר בולם נגיפים - על חולים במחלה. אמנם, בסופו של דבר התברר שטרשת נפוצה אינה מחלה נגיפית, אבל מדעני מכון ויצמן, שידעו - על-פי תוצאות מחקריהם - כי אינטרפרון ביתא משפיע על המערכת החיסונית ומשקיט אותה (בניגוד לפעולתו של אינטרפרון גאמא), הסיקו שיש סיכוי טוב שהחומר יבלום את ההתקפה האוטו-אימונית שגורמת להרס מעטפת המיאלין מסביב לסיבי העצבים, ובכך גורמת להפרעות נוירולוגיות בחולי טרשת נפוצה. בעקבות הצלחות ראשוניות של החברות "שרינג" ו"ביוג'ן", הצליח פרופ' רבל לשכנע את חברת "סרונו" לבחון את היכולת של אינטרפרון ביתא כטיפול למחלה, והחברה החלה בניסויים קליניים נרחבים, עם האינטרפרון ביתא מתאי אוגר, המיוצר ב"אינטרפארם" וקיבל את השם "רביף".
 

קולטים קולטנים

במעבר מהמעבדה לתעשיית התרופות היה צורך בשיטה של ניקוי את האינטרפרון מכל חומר מזהם. בשנות ה-70 הצטרפה ד"ר דניאלה נוביק, שסיימה את לימודיה לתואר שלישי במכון ויצמן למדע, לקבוצת המחקר של פרופ' רבל. ד"ר נוביק, פרופ' רבל ופרופ' רובינשטיין, יחד עם פרופ' זליג אשחר מהמחלקה לאימונולוגיה, פיתחו שיטה חדשה ופשוטה, יחסית, להפקת אינטרפרון ביתא טהור, שהתבססה על נוגדנים חד-שבטיים שנקשרו לאינטרפרון באופן בררני.
 
בשנות ה-90 הצליחו פרופ' רובינשטיין וד"ר נוביק לבדד את הקולטן הטבעי לאינטרפרון, אותו קולטן המוצג על פניהם של תאים שונים בגוף. יחד עם ד"ר בתיה כהן, כיום במחלקה לבקרה ביולוגית, הם שיבטו את הקולטנים לאינטרפרונים מסוג אלפא וביתא, והראו כיצד האינטרפרונים האלה מפעילים את התגובה נוגדת הנגיפים של התאים. תגלית זו השלימה מרכיב מרכזי של התצרף המתאר כיצד מפעיל האינטרפרון את מערכת ההגנה התאית כנגד נגיפים שונים.
 
אחרי ניסויים רחבי היקף שביצעה חברת "סרונו", נרשמה בשנת 1998 התרופה "רביף" ונכנסה לשוק לטיפול בטרשת נפוצה. במשך 20 שנה יוצרה תרופת האינטפרון ביתא הזו במפעל "אינטרפארם" בישראל (מספר שנים כתרופה ניסיונית, ותקופה נוספת כתרופה רשומה). בשנת 2005 החליטה "סרונו" להעביר את הייצור למפעל מודרני יותר, בשווייץ. הקמת חברת "אינטרפארם" תרמה תרומה מכרעת לפיתוח תעשיית הביו- טכנולוגיה הישראלית. מספר בוגרים של מכון ויצמן למדע עבדו בחברה. עובדים רבים אחרים עברו באותה עת (2005) מ"אינטרפארם" לענף הביוטכנולוגי של חברת התרופות הגדולה בישראל, "טבע". כיום, מכירות כל התרופות המבוססות על אינטרפרון ביתא, לטיפול בטרשת נפוצה, מסתכמות ב-4.6 מיליארד דולר בשנה. "רביף" בלבד נמכרה על-ידי חברת "מרק-סרונו" בהיקף של 1.45 מיליארד דולר בשנת 2006. בשנת 2005 זכו פרופ' רובינשטיין וד"ר נוביק בפרס מילשטיין מטעם האגודה הבין-לאומית לחקר האינטרפרון והציטוקינים, ופרופ' רבל מונה חבר כבוד באגודה. תרומותיו לחקר האינטרפרון זיכו את פרופ' רבל בפרס ישראל בשנת 1999 ובפרס אמת בשנת 2004.
 

מסע המחקר נמשך

כיום, חוקרים פרופ' רבל וקבוצתו את האפשרות לתקן את מעטפת המיאלין של עצבים, הנפגמת במחלות נוירולוגיות רבות, וביניהן טרשת נפוצה, בדרך של השתלת תאים בוני מיאלין, אותם הצליחו להכין מתאי גזע עובריים אנושיים (בשיתוף פעולה עם פרופ' יוסף איצקוביץ-אלדור מהמרכז הרפואי רמב"ם). בנוסף לכך, המחקר על האינטרפרון נמשך. בשנת 1995 גילו רופאי עור שעבדו עם פרופ' רבל, כי מריחה מקומית של אינטרפרון ביתא מונעת במקרים רבים חזרה של תסמיני הרפס באיברי המין. מתברר גם שאינטרפרון ביתא עשוי לשמש לטיפול בדלקת כבד נגיפית מסוג סי באוכלוסיות אסיאתיות. שימוש אפשרי זה נבחן באחרונה על-ידי "סרונו" בניסויים קליניים במזרח הרחוק. 50 שנה אחרי גילוי האינטרפרון, ממשיכים מדעני מכון ויצמן לחשוף את צפונותיו. תגלית אחת של פרופ' רובינשטיין וד"ר נוביק מתוארת בכתבת "תרופה למטרה" בגיליון זה של "המכון".
 
תאי שחלה של אוגר סיני (CHO) שלתוכם הושתל הגן של אינטרפרון ביתא אנושי גדלים על-גבי נשאים כדוריים, ומפרישים ברציפות את האינטרפרוןן
 
 
קו ייצור האינטרפרון ב"אינטרפארם"
 
עברית

על הבלימה

עברית
מימין: פרופ' איתן דומאני, עידו עמית ופרופ' יוסף ירדן. שרשרת אירועים
 
 
תאים סרטניים נבדלים מתאים נורמליים, בין היתר, בתהליכי החלוקה וההתרבות שלהם. כאשר תא נורמלי מקבל איתות חיצוני הפוקד עליו להתחלק ולהתרבות, הוא מציית לפקודה, תוך הפעלה של "מערכת בלמים" יעילה, אשר מגבילה את תהליך ההתרבות, ולאחר מספר מחזורי התחלקות מחזירה את התא למצב מנוחה. בדרך זו מגן הגוף על עצמו מהתחלקות בלתי-מבוקרת של תאים. בתא הסרטני, לעומת זאת, נפגעת מערכת הבלמים, דבר שגורם להתרבות בלתי-מבוקרת של התא, ולהיווצרות גידול סרטני. מדעני מכון ויצמן חקרו את "מערכת הבלמים", וגילו כמה מהגנים המפעילים אותה.
 
על-פי ממצאי המחקר, שהתפרסמו באחרונה בכתב-העת המדעי Nature Genetics, פעילות לא תקינה של הגנים הללו מאפיינת סוגים שונים של מחלת הסרטן, וקשורה למידת האלימות של הגידול הסרטני. תובנות אלו עשויות לסייע, בעתיד, לפיתוח דרכים ושיטות לתיקון מערכת הבלמים הפגומה, במטרה לעצור את התהליך הסרטני.
 
בשלב הראשון ביקשו המדענים למפות את מערכת הגנים המופעלת בתא נורמלי, בתגובה לקבלת פקודה המורה לו להתחלק. האיתות מגיע אל התאים מבחוץ, באמצעות הורמון מסוים, הקרוי "גורם גדילה", אשר מפעיל שרשרת אירועים בתוך התא. כתוצאה מכך, התא מייצר חלבונים מסוימים, על-פי רצף הדי-אן-אי של הגן המקודד אותם. בשנים האחרונות התברר, כי הורמון זה מעורב בהתפתחות סוגים שונים של סרטן, אך במחקר הנוכחי המדענים ביקשו לדעת אילו גנים, בדיוק, אחראים להפעלת מערכת הבלמים של התא. כדי למצוא תשובה לשאלה זו נדרשו המדענים לסרוק כמות עצומה של גנים, לאסוף נתונים כמותיים מדויקים על אודות פעילותם, ולזהות את דפוסי הפעילות שלהם. כדי להתמודד עם משימה רחבת היקף זו, שיתפו פעולה מדענים מתחומי מחקר שונים: פרופ' יוסף ירדן מהמחלקה לבקרה ביולוגית, פרופ' איתן דומאני מהמחלקה לפיסיקה של מערכות מורכבות, פרופ' אורי אלון מהמחלקה לביולוגיה מולקולרית של התא, וד"ר ערן סגל מהמחלקה למתמטיקה שימושית ומדעי המחשב, כולם ממכון ויצמן למדע. יחד אתם עבדו פרופ' גדעון רכבי מהמרכז הרפואי על-שם שיבא בתל-השומר, וחוקרים במרכז אנדרסון לחקר הסרטן ביוסטון, טקסס. השימוש בשיטות מחקר מתחום הפיסיקה, המתמטיקה ומדעי המחשב לצורך ארגון וניתוח מידע ביולוגי הולך וצובר תאוצה בשנים האחרונות, בעיקר במחקרים מעין זה, שבהם מתמודדים המדענים עם כמויות עצומות של מידע. מדעני מכון ויצמן היו מהראשונים להכיר בחשיבותה של פריצת הגבולות בין התחומים המדעיים המסורתיים, ומכון ויצמן למדע הוא כיום אחד המוסדות המובילים בעולם במחקר רב-תחומי מסוג זה.
 
שיתוף הפעולה הביא לתוצאות מפתיעות: התברר, שבעקבות התקשרות גורם הגדילה אל התא, מתחוללים בתא מספר "גלים" של פעילות גנים. קבוצות שונות של גנים מופעלות ו"מכובות" בטווחי זמן שונים. הגל הראשון כלל גנים מעטים, שפעילותם עולה במשך 20 עד 40 דקות לאחר החשיפה לגורם הגדילה. גנים אלה אחראים בעיקר לתגובה ה"חיובית" לגורם הגדילה, כלומר, הם גורמים לחלוקת התא. לעומת זאת, בארבעת הגלים המאוחרים יותר, בטווח של 240-40 דקות, הופעלו גנים האחראים לכיבוי התגובה ולעצירת ההתחלקות. בהמשך התמקדו החוקרים במספר "גנים מכבים" מתוך הגלים המאוחרים, מתוך הנחה כי גנים אלה - הפעילים בתאים נורמליים - יכולים לתפקד גם כמדכאי-גידול, ולעצור את החלוקה הבלתי-מבוקרת, האופיינית לתאים סרטניים.
 
כדי להוכיח כי הגנים שבגלים המאוחרים אכן מתפקדים כ"גנים מכבים", חיפשו החוקרים גנים אשר החלבונים שהם מייצרים מסוגלים לבלום את פעילותם של גנים אחרים (שפעילותם גורמת להתחלקות התא), באמצעות קישור ישיר אליהם. במחקר רחב היקף נמצאו כ-50 גנים מכבים, או בולמי גדילה, שהחלבונים שהם מייצרים נקשרים לגנים של הגל הראשון - ובולמים אותם.
 
חלבון נוסף שנוצר באחד הגלים המאוחרים עוצר את התגובה לגורם הגדילה בדרך אחרת: הוא פשוט "הורג את השליח" (מולקולות אר-אן-אי שליח). מולקולות אלו מעבירות את המידע הגנטי מהגן שבגרעין התא, אל מערכת ייצור החלבונים של התא, המייצרת על-פיו את החלבון שגורם להתחלקות התא. החלבון המכבה נקשר אל האר-אן-אי שליח, מפנה אותו לפירוק, ובכך מחבל בתהליך פעילותו של הגן הגורם להתחלקות.
 
בבדיקות שבוצעו בחולות בסרטן השחלות גילו המדענים, כי קיים מיתאם בין חוסר פעילות, או רמת פעילות נמוכה, של הגנים המכבים שגילו, לבין תוחלת חיים נמוכה של החולות. רמת פעילות נמוכה של הגנים האלה נמצאה קשורה למדדים קליניים נוספים לחומרת המחלה. ממצאים אלו יכולים להוביל לפיתוחו של פרופיל גנטי אישי, המתאר את רמת הפעילות של הגנים השונים שעוצרים את תהליכי הגדילה והחלוקה של התא, בגופו של כל חולה. פרופיל גנטי אישי כזה יגדיר במדויק את השיבוש שגרם למחלת הסרטן, ובכך יאפשר התאמת טיפול ממוקד ויעיל על-פי המאפיינים הגנטיים של כל חולה. הפרופיל הגנטי יסייע גם בחיזוי מידת האלימות של הגידול הסרטני. זיהוי הגורמים שמפריעים לגנים המכבים לפעול כראוי, כמו למשל מוטציות גנטיות, ופיתוח שיטות להפעלה תקינה של הגנים הללו, יוכלו אולי, בעתיד, לסייע בפיתוח דרכים למניעת חלוקה בלתי-מבוקרת של תאים, ובלימת התהליך הסרטני.
 
במחקר השתתפו תלמידי המחקר עידו עמית, עמי צתרי, גבי טרסיק ומנחם כץ, מקבוצת המחקר של פרופ' יוסף ירדן במחלקה לבקרה ביולוגית, טל שי מקבוצת המחקר של פרופ' איתן דומאני במחלקה לפיסיקה של מערכות מורכבות, יסמין יעקב-הירש ונינט אמריליו מקבוצתו של פרופ' גדעון רכבי במרכז הרפואי על-שם שיבא ובבית-הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, נורה וייסמן מחברת "סיגמא-אולדריץ'" ישראל, וקבוצת המחקר של פרופ' גורדון ב. מילס ממרכז אנדרסון לחקר הסרטן ביוסטון, טקסס.
 
תלמידת המחקר טל שי
 
פעילות גנים שונים בעקבות חשיפה לגורם גדילה. נמצאה עלייה בפעילותם של כ-400 גנים, החל מרגע מתן גורם הגדילה (זמן 0). פעילות מוגברת של הגנים מתבטאת בצבעים אדומים. פעילות מועטה מתבטאת בצבעים כחולים. ניתן לראות כי העלייה בפעילות מתרחשת במספר גלים: קבוצה קטנה של גנים מגיעה לשיא הפעילות כ-20 דקות לאחר מתן גורם הגדילה, ומספר קבוצות גנים מגיעות לשיא הפעילות בטווחי זמן ממושכים יותר (480-40 דקות).
 
עברית

מחליפים צבעים

עברית
מימין: ד"ר דמיטרי פרידלנד, ד"ר לב פינקין, ד"ר יהודית רטנר, פרופ' ולרי קרונגאוז, ד"ר אלכסנדר שיף, ד"ר בוריס פרלמוטר, עמרם מסד. בעיני המתבונן
אהבתי פעם נערה במשקפיים

שראתה אותי קצת מטושטש
ילדה כל כך יפה, אבל שנתיים
היא לא ראתה אותי ממש

עם משקפים, מה לא עשינו
צמודים בירידות, בעליות
אבל כמה שקרובים היינו
תמיד היו בינינו זכוכיות

נערה במשקפיים
מילים: יהונתן גפן
לחן: אלון אולארצ'יק


פרופ' (בדימוס) ולרי קרונגאוז הוא אופטימיסט מובהק, אבל בכל זאת, משקפיים ורודים, בעלי צבע קבוע, לא נראו לו כמוצר שעשוי להתאים לכל ימות השנה. כדי להתמודד עם תנאי אור משתנים, הוא פיתח שיטה ייחודית שמאפשרת לייצר משקפיים המחליפים צבעים ונעשים כהים יותר ככל שהם נחשפים לקרינת שמש חזקה יותר. בתהליך ההתכהות הם יכולים לקבל את כל צבעי הקשת, מצהוב עד אדום או כחול.
 
פרופ' קרונגאוז, מהמחלקה לכימיה אורגנית במכון ויצמן למדע, נודע בעיקר בזכות מחקריו על תכונותיהם של חומרים אורגניים פוטוכרומיים - חומרים המבוססים על פחמן אשר משנים את צבעם כתוצאה מחשיפה לאור חזק. אחת מהמצאותיו הובילה לייסודה של חברת "כרומטק", הפועלת כיום בפארק המדע על-שם רבין. "כרומטק" מוכרת חומרים פוטוכרומיים המשמשים לייצור משקפיים המתכהים עם החשיפה לשמש, ברחבי העולם. משקפיים מתכהים נעשו מבוקשים יותר בשני העשורים האחרונים, עם הגברת המודעות לצורך להגן על העיניים מפני קרינת השמש. יותר מ-100 מיליון זוגות
 
משקפיים כאלה נמכרים בעולם מדי שנה. כיום, רוב האנשים בארצות המפותחות קונים משקפיים בעלות עדשות פלסטיק, מה שמציב אתגר לא מבוטל, מכיוון שהניסיונות לייצר חומר פוטוכרומי שיתאים לעדשות פלסטיק, נתקלים בקשיים משמעותיים.
 
המורכבות והעלויות הגבוהות הכרוכות בייצור עדשות פלסטיק מתכהות גרמו לכך, שרק כמה חברות גדולות בעולם השקיעו בפיתוח הטכנולוגיה הדרושה לייצורן. רוב יצרני העדשות לא יכולים להרשות לעצמם לרכוש זכויות לשימוש בטכנולוגיה קיימת, ובוודאי שאינם יכולים לפתח חומרים פוטוכרומיים בעצמם. את הפער הזה יכולים יצרני המשקפיים האלה - וגם יצרני שכבות מתכהות לזגוגיות של מכוניות - לסגור באמצעות החומרים שפיתח פרופ' קרונגאוז, ומיוצרים בחברת "כרומטק".
 
החומר שפיתח פרופ' קרונגאוז, אשר מתאים לשימוש בעדשות פלסטיק ומתכהה עם חשיפתו לאור שמש, מתאפיין באינטנסיביות גבוהה של התכהות. תכונה זו מאפשרת ליצרנים להשתמש בו בשני אופנים: להמיס אותו בתוך עדשות הפלסטיק, או ליצור באמצעותו ציפוי דק מאוד, על-גבי העדשות. ציפוי העדשה בחומר מתבצע בתהליך דומה לזה שבאמצעותו מכסים את העדשה בציפוי המגן עליה מפני שריטות. החומר המתכהה הזה מתאפיין גם בעמידות לאורך זמן וברגישות רבה: בתגובה לחשיפה לאור חזק הוא מתכהה במהירות רבה, אך עם היחלשות האור (למשל כאשר האדם המשתמש במשקפיים נכנס מהרחוב אל תוך בניין), הוא חוזר במהירות רבה לצבעו המקורי.
 
שינויי הצבע המהירים האלה נובעים מאירוע מולקולרי צנוע יחסית: מבנה מולקולרי פוטוכרומי משנה את צבעו כאשר הוא קולט פוטון אחד של אור, השובר רק אחד מהקשרים הכימיים שלו. ברגע שהאור נעלם, הקשר חוזר למקומו, והמבנה המולקולרי הפוטוכרומי חוזר לצבעו המקורי.
 
חומרים פוטוכרומיים אורגניים התגלו במכון ויצמן למדע בשנת 1952 על-ידי פרופ' ארנסט פישר ופרופ' יהודה הירשברג. כשהמלחמה הקרה הייתה בעיצומה, התעניינו בחומרים אלה מדענים סובייטיים, שרצו לפתח משקפיים אשר יגנו על העיניים מפני קרינה מסנוורת הנפלטת לאחר פיצוץ אטומי. פרופ' קרונגאוז עבד אז במכון מחקר גדול לכימיה פיסיקלית במוסקבה, אך כמו מדענים יהודיים רבים אחרים, הוא התרחק ממחקר צבאי, מחשש שגישה לסודות הצבא הסובייטי תמנע ממנו בעתיד אפשרות לעזוב את ברית- המועצות. פרופ' קרונגאוז: "מעבר לשיקולים האלה, תמיד התעניינתי יותר במחקר בסיסי, והעדפתי להתמקד במחקר תיאורטי של חומרים פוטוכרומיים, שמשכו את תשומת לבי לא רק בשל השאלות המדעיות המעניינות שהם מייצגים, אלא גם בזכות יופיים האסתטי".
 
כך, גם בעבודתו המדעית במוסקבה, וגם לאחר שעלה לישראל והצטרף למכון ויצמן למדע בשנת 1976, תרם פרופ' קרונגאוז תרומות חשובות לתיאוריה של הפוטוכרומיות ולתחומים אחרים בכימיה אורגנית. הוא היה הראשון שהצליח להרכיב פולימרים פוטוכרומיים. בעבודה אחרת הוא גילה סוג חדש של חומרים אורגניים הנקראים קווזי-גבישים, שהם בעלי תכונות אלקטרו-אופטיות ייחודיות. מחקרים אלה היוו, למעשה, צעדים ראשונים במדע שהתהווה באותם ימים וכיום אנו מכנים בשם "מדעי הננו": מחקר ועיצוב של חומרים ברמת התארגנות המולקולות. ובכל זאת, בעת ובעונה אחת עם מחקריו הבסיסיים בילה פרופ' קרונגאוז כמה תקופות שבתון בחברות גדולות כגון Xerox ו-Dow, והתעניין גם במחקר יישומי. אחד מהפרויקטים היישומיים שלו הוביל (בשנת 1999) להקמת חברת "כרומטק", שבה הוא מכהן כיום כמדען ראשי. חברה זו, שהוקמה תחת רישיון מחברת "ידע", הזרוע היישומית של מכון ויצמן למדע, ובשיתוף עם עמרם מסד, מומחה לעדשות אופטיות המכהן כמנכ"ל ונשיא החברה, מעסיקה כיום כחצי תריסר כימאים, כולם בעלי תואר דוקטור - וכולם יוצאי רוסיה.
 
החברה כבר פיתחה כ-500 מולקולות פוטוכרומיות שונות, והיא יכולה להתאים את המולקולות האלה לצורכי הלקוחות לפי דרישה. כך, למשל, הם יכולים לשלוט במהירות ההתכהות, ובגוון שיתקבל עם ההתכהות. במקומות שונים בעולם, אנשים מעדיפים משקפי שמש בגוונים שונים. בארה"ב אוהבים אפור, באירופה מעדיפים חום, בברזיל מבקשים עדשות ירוקות, ובהודו יש ביקוש לעדשות בגוונים אופנתיים, כגון סגול, כתום ובורדו. בנוסף לכל אלה, בארצות רבות יש ביקוש ל"משקפי נהגים", שבתהליך ההתכהות מחליפים גוון, מצהוב לאפור.
 
פרופ' קרונגאוז וחברי קבוצת המחקר שלו עובדים בינתיים על יישומים עתידיים. כיוון אפשרי אחד הוא פיתוח גבישים מתכהים שיתאימו להשתלה בתוך העין בניתוח הסרת קטרקט במקום הגביש הטבעי, כדי להגן על העין מפני קרינה חזקה. כיוון מבטיח נוסף הוא פיתוח טכנולוגיית פלזמה שתאפשר כיסוי משטחים בקרום דקיק של חומר מתכהה באמצעות אדים - בתנאי ריק.
 
חומרים פוטוכרומיים נמכרים כיום בשוק העולמי במחיר של כ-50 אלף דולר לק"ג - קרוב לפי שניים ממחיר הזהב. היקף המכירות הגדל בהתמדה מהווה תזכורת נוספת לדרך שבה מחקרים בסיסיים תורמים לפיתוח מוצרי צריכה מתקדמים.
 
מחליפים צבעים
 
 
 
 
 
עברית

שני מפתחות

עברית
פרופ' מנחם רובינשטיין. שיתוף פעולה מולקולרי
במערכות שלהפעלתן עשויה להיות משמעות גורלית (כלכלית, ביטחונית או מדינית) מותקן מנעול כפול, שלצורך הפעלתו יש צורך בשני מפתחות שונים, המוחזקים בידיהם של שני אנשים שונים. מתברר, שגם תאים חיים משתמשים בשיטת אבטחה דומה, כדי להימנע משימוש שגוי בכלי נשק חזקים. מחקר חדש של מדעני מכון ויצמן למדע מראה כיצד פועלת השיטה הזאת כשמדובר באחד מכלי הנשק החזקים של המערכת החיסונית.
 
האינטרפרונים, מולקולות איתות ייחודיות, שהתגלו לפני 50 שנה, הם קו ההגנה הראשון של הגוף כנגד מתקפת נגיפים. הם נוצרים בתאים שנחשפים לנגיפים פולשים, ומשם הם מתפזרים ומזעיקים תאים אחרים למלחמת מגן כנגד הנגיפים התוקפים. עד כה זוהו שלוש משפחות עיקריות של אינטרפרונים, הקרויות לפי האותיות היווניות אלפא, ביתא וגאמא. האינטרפרונים ממשפחות אלפא וביתא דומים מאוד זה לזה. הם נקשרים לאותו קולטן המוצג על קרום התא, והדרך שבה הם משפיעים על המערכת, דומה. אינטרפרון גאמא שונה מהשניים האלה בכמה מובנים. הוא נקשר לקולטן ייחודי על קרומי התאים, ובנוסף לפעילותו במלחמה בנגיפים, הוא מעורב במספר פעילויות חיוניות של המערכת החיסונית, לרבות תהליכים שמאפשרים עיצוב וייצור של נוגדנים שמותאמים במדויק לאויבים ייחודיים, והפעלת תאים חיסוניים מסוימים שמעכלים ומשמידים גורמי מחלות.
 
אבל באחרונה התברר שהאינטרפרון גאמא, לעיתים קרובות, אינו פועל לבדו. קבוצת מחקר של מדענים ממכון ויצמן למדע, שבראשה עמד פרופ' מנחם רובינשטיין מהמחלקה לגנטיקה מולקולרית, והשתתפו בה ד"ר ולדימיר חורגין, ד"ר דניאלה נוביק, וד"ר אריאל ורמן מאותה מחלקה, יחד עם פרופ' צ'רלס דינרלו מאוניברסיטת קולורדו, מצאה שכדי שהאינטרפרון גאמה יפעל את פעולתו, הוא נזקק לנוכחותה של מולקולה אחרת, הקרויה אינטרלוקין1-אלפא. ממצא מפתיע זה פורסם באחרונה בכתב העת המדעי "רשומות האקדמיה למדעים של ארה"ב", PNAS.
 
שיתופי פעולה כאלה בין מולקולות ביולוגיות מתקיימים במקרים רבים בטבע, אבל שיתוף הפעולה בין אינטרפרון גאמא ואינטרלוקין-1 אלפא הפתיע את המדענים: על אף העובדה ששתי המולקולות האלה נוצרות בשתי מערכות עצמאיות, הן מתאימות זו לזו כמו שני חצאי מפתח: אינטרלוקין-1 אלפא אינו משפיע על האינטרפרונים אלפא או ביתא, ומגלה "נאמנות" לאינטרפרון גאמא, שנראה כי הוא מחזיר לו מידה כנגד מידה של בלעדיות. פרופ' רובינשטיין אומר, שייתכן כי הקשר בין שתי המולקולות לא התגלה עד כה, מכיוון שהתאים שמייצרים אינטרפרון גאמא ייצרו גם אינטרלוקין 1-אלפא, ל"צריכה עצמית".
 
למעשה, כשאינטרפרון גאמא ואינטרלוקין 1-אלפא משתפים פעולה, הם יוצרים סינרגיה, כלומר, השפעתם המשותפת גדולה מסך כל השפעותיהם כבודדים. יחד הם מצליחים להפעיל כ-500 גנים, כולל אלה שגורמים לחום ולכאבי שרירים שהם תסמינים של מחלות נגיפיות, דוגמת שפעת. פעילות זו היא נשק חזק, בעל השפעות לוואי משמעותיות, שמוטב להפעילו רק כשבאמת אין ברירה אחרת. פרופ' רובינשטיין סבור, כי זו הסיבה שהגוף פיתח את שיטת "שני המפתחות" אשר מחייבת את האינטרפרון גאמא לשיתוף פעולה עם גורם נוסף - אינטרלוקין 1-אלפא - לפני שהוא יוצא לפעולה שמלווה בהשפעות לוואי משמעותיות.
 
עברית

תרופה למטרה

עברית
מימין: תלמידת המחקר ליאת אמיר-זילברשטיין ופרופ' רבקה דיקשטיין.
 
 
כל תא חי מחזיק בגרעינו ספר בישול המכיל מתכונים גנטיים מפורטים לייצורם של כל החלבונים הנחוצים לגוף. אבל בפועל, תאים שונים מייצרים ("מבטאים") מיגוון שונה של חלבונים. למעשה, שום תא לא מבטא בתוכו את כל המבחר. החלבונים הם ה"שחקנים" המרכזיים המפעילים את תהליכי החיים בגוף. מחסור או עודף בחלבון מסוים, או שינויים ברמת הפעילות של החלבונים, עלולים להוביל להתפתחות מחלות שונות. כיצד, אם כן, "יודע" התא אלו חלבונים לייצר, ובאיזו כמות? זו השאלה המעסיקה את פרופ' רבקה דיקשטיין מהמחלקה לכימיה ביולוגית במכון ויצמן למדע.
 
תהליך ייצור החלבון מתחיל בהיווצרות של מולקולת אר-אן-אי שליח, המהווה העתק של הצופן הגנטי האצור בדי-אן-אי. שלב התחלתי זה קרוי "שיעתוק". האר-אן-אי השליח מעביר את המידע הגנטי אל הריבוזום - בית החרושת לחלבונים של התא - הקורא את ה"תוכנית" ומייצר לפיה את החלבון הנדרש. אבל מתי בדיוק - ולמה - "מחליט" הדי-אן-אי לפתוח את סלילו הכפול ולהתבטא, כך שאפשר יהיה ליצור על-פיו אר-אן-אי שליח? מתברר שהשלב הראשוני הזה, בדרך לייצור חלבון, מתחולל כאשר חלבונים-מווסתים שונים נקשרים אל הדי-אן-אי ומורים לו לפתוח בתהליך השיעתוק. פרופ' דיקשטיין חוקרת את קשרי הגומלין שבין החלבונים המווסתים לבין הדי-אן-אי.
 
אחד מהחלבונים המווסתים הידועים קרוי אן-אף-קפא-בי (NF-kB). חלבון זה מעורב במיגוון רחב של תהליכים ביולוגיים בסיסיים כמו דלקת, תגובה חיסונית, ומוות "מתוכנת" של תאים. שיבושים בפעילותו של חלבון זה מובילים להתפתחות מחלות שונות, לרבות תגובות אוטו-אימוניות וסרטן. לפיכך, פיתוח דרכים להשפעה בררנית על פעילותו עשוי לסייע בפיתוח תרופות חדשות למחלות קשות אלה. אלא שהעובדה שחלבון זה חיוני לתהליכים רבים ושונים עלולה לגרום לכך, שתרופה אשר תשפיע עליו תגרום השפעות לוואי לא רצויות. מחקר חדש של פרופ' דיקשטיין עשוי להציע דרך לעקיפת הקושי הזה.
 
רוב המחקרים שנועדו למטרה זו מתמקדים בשלביו הראשונים של רצף האירועים המופעל על-ידי NF-kB, כאשר הוא מקבל אות ששולח אותו לתוך גרעין התא. פרופ' דיקשטיין, לעומת זאת, התעניינה בסופו של רצף האירועים, בשלב שבו החלבון מעביר את המסר שלו ל-די-אן-אי. בשלב זה משתלבים בתהליך "שחקנים" נוספים. אחד מהם הוא מקטע די-אן-אי אשר מתפקד כמעין "מפסק גנטי" המאתחל את תהליך השיעתוק. למעשה, קיימים שני סוגים של מקטעים גנטיים מאתחלים: אלה הכוללים את רצף האותיות הגנטיות TATA, ואלה שאינם כוללים את הרצף הזה. כאשר חלבון מווסת דוגמת NF-kB מנסה להיקשר אל הדי-אן-אי ולהורות לו להתחיל להתבטא, הוא חייב לעשות זאת בתיאום עם המקטע הגנטי המאתחל.
 
במחקר קודם גילו פרופ' דיקשטיין וחברי קבוצת המחקר שלה, שתהליך הוויסות נמשך גם מעבר לשלב התחלת השיעתוק, וזיהו חלבון המווסת את תהליך היווצרות האר-אן-אי השליח. במחקר הנוכחי, ביחד עם תלמידת המחקר ליאת אמיר-זילברשטיין, גילו חברי הקבוצה כי רק קישור של NF-kB לגן המכיל מקטע גנטי מאתחל שאינו כולל את רצף האותיות TATA מאפשר השתתפות של החלבון המווסת בשלב היווצרות האר-אן-אי. לעומת זאת, בגנים שמווסתים על-ידי NF-kB ומכילים מקטע גנטי מאתחל הכולל את אותיות TATA - חלבון זה אינו משתתף בוויסות תהליך ההיווצרות של האר-אן-אי השליח (במקרה זה ויסות היווצרות האר-אן-אי שליח נעשה על-ידי חלבון אחר).
 
כך התברר, לראשונה, כי שלב תחילת השיעתוק משפיע על השלב המתקדם יותר בתהליך, שבו נוצר האר-אן-אי שליח.
 
בנוסף גילו המדענים, כי קיים הבדל עקרוני בין גנים שהתבטאותם מבוקרת על-ידי NF-kB, אבל מכילים סוגים שונים של מקטעים מאתחלים גנטיים. גנים שמכילים את הרצף TATA פועלים בסוגי תאים מסוימים בלבד, ואחראים לייצורם של חלבונים מתמחים, כמו אלה הנוצרים בעת תגובה דלקתית או חיסונית. לעומת זאת, גנים שהמקטע הגנטי המאתחל שלהם אינו מכיל את רצף האותיות הזה, מייצרים חלבונים נפוצים, שאפשר למצוא בכל תא ואשר מעורבים בתהליכים כלליים, כמו חלוקת תאים ותהליך ייצור החלבונים עצמו.
 
תגלית זו עשויה להורות את הדרך לפיתוח תרופות שישפיעו באופן בררני רק על פעילויות מסוימות של NF-kB, מבלי לפגוע בפעילויותיו האחרות, החיוניות לתהליכים שונים, ובכך למנוע תופעות לוואי רחבות.
 
תרופה למטרה
 
עברית

ריקוד קוונטי

עברית

ד"ר אהוד אלטמן. התאבכות

 
אטומים המקוררים לטמפרטורה הקרובה לאפס המוחלט אינם "קופאים על מקומם", כפי שאפשר היה אולי לחשוב באופן אינטואיטיבי. במקום זאת, הם מצייתים לחוקי תורת הקוונטים, וממשיכים לרקוד ריקוד קוונטי עדין, אך מדויק. טכנולוגיות מתקדמות שפותחו בעשור האחרון מאפשרות למדענים לכלוא קבוצה של אטומים ולקרר אותם עד לטמפרטורה הנמוכה מזו השוררת בשולי היקום - מיליארדית המעלה מעל לאפס המוחלט. בתנאים אלה מתארגן החומר במצב צבירה מיוחד, הקרוי, על-שם מנבאי קיומו, "עיבוי בוז-איינשטיין". ד"ר אהוד אלטמן מהמחלקה לפיסיקה של חומר מעובה במכון ויצמן למדע, פרופ' יוג'ין דמלר מאוניברסיטת הרווארד בארה"ב, ופרופ' אנטולי פולקובניקוב מאוניברסיטת בוסטון בארה"ב, פיתחו גישה ייחודית המאפשרת להשתמש בתוצאות הניסויים באטומים מקוררים כבמעין "מיקרוסקופ" שמאפשר לצפות בריקוד הקוונטי של האטומים. תצפיות אלה מאפשרות, בין היתר, לזהות מצבי צבירה חדשים של החומר.
 
האטומים של החומר המצוי במצב של עיבוי בוז-איינשטיין אינם מקיימים יחסי גומלין בינם לבין עצמם. בטמפרטורה הנמוכה שבה הם מצויים הם מאבדים את התכונות ה"חלקיקיות" שלהם, ומתנהגים כגלים. ככל שהטמפרטורה יורדת, הגלים של האטומים השונים נעשים יותר ויותר חופפים זה לזה, עד שבשלב מסוים הם מאבדים את "זהותם" הפרטית לטובת "זהות קבוצתית" המשותפת לכל האטומים בצבר. כך, במקום גלים רבים, נוצר גל משותף גדול אחד.

כאשר מאפשרים לשתי קבוצות כאלו, הכלואות במלכודות נפרדות, להתפשט וליצור מגע זו עם זו, הן מתאבכות בתבנית המזכירה התאבכת של שתי אדוות המתפשטות במים כתוצאה, למשל, מזריקת אבן, או מנפילת טיפת מים. התאבכות זו מהווה הוכחה ישירה  לאופיים הגלי של החלקיקים. מצב כזה של חומר מעובה, שבו הגלים "רוקדים" באופן מתואם, נחשב למצב מסודר במיוחד של החומר (או, בלשון הפיסיקאים: "המופע של הגל השיתופי הוא סטטי, או חסר תנודה"). זוהי תוצאה יציבה החוזרת על עצמה מניסוי לניסוי.
 
אבל, בתנאים אחרים, למשל כאשר תנועת החלקיקים מוגבלת לקו יחיד או למישור, התנגשויות בין חלקיקי החומר נעשות בלתי-נמנעות. כתוצאה מכך, גלים של חלקיקים שונים מסתבכים זה בזה, והריקוד המתואם וההרמוני מופרע על-ידי תנודות קוונטיות, ונעשה בלתי-סדיר. במאמר שפירסמו באחרונה בכתב-העת המדעי "רשומות האקדמיה הלאומית למדעים של ארה"ב" (PNAS) הראו ד"ר אלטמן ושותפיו למחקר, כי תצפיות בתבניות ההתאבכות יכולות ללמד על התנודות הקוונטיות של האטומים.
 
תבנית ההתאבכות הנוצרת מעיבויים מופרעים כאלה אינה סדירה, והיא כוללת עיוותים ופיתולים המשתנים מניסוי לניסוי. שינויים אלה הם, למעשה, עקבותיה של התנודה הקוונטית.
 
ד"ר אלטמן ושותפיו למחקר הצליחו לחשב את התכונות הסטטיסטיות של העיוותים, והראו כי הן מבטאות באופן ישיר את הפעילות הקווונטית של חלקיקי החומר. מדענים צרפתיים, שיישמו באחרונה את התיאוריה הזאת וצפו במערכת של אטומים מקוררים הנעים על מישור, הצליחו, לראשונה במערכת מסוג זה, להבחין במעבר של האטומים ממצב צבירה אחד למצב צבירה אחר.
 
במאמר נוסף, שפורסם בכתב-העת המדעי  Nature Physics, מתארים ד"ר אלטמן ושותפיו למחקר, ביתר פירוט, את ההתפלגות הסטטיסטית של התנודות האקראיות בתבנית ההתאבכות. מתברר, כי התפלגות זו דומה להתפלגות של תנודות שמתארת תופעות נדירות ורבות עוצמה כמו רעידות אדמה או התמוטטות של הבורסה. ממצאים אלה עשויים לסייע בפיתוח טכנולוגיה שתאפשר מדידה של שינויים קטנים מאוד  בשדה הכבידה, באמצעות זיהוי מידת התאמה (או אי-ההתאמה) בין גלים שמקורם בעיבויי בוז-איינשטיין. יישומים נוספים עשויים להיות מערכות טכנולוגיות למיפוי יעיל של שכבות גיאולוגיות לצורך איתור נפט, או לגילוי גלי כבידה. 

 

שני צברים של אטומים קרים (הריבועים הכהים במרכז) משוחררים מכליאה, ומתפשטים לעננות חופפות (אליפסות בהירות). הענן המשותף מואר מצידו האחד ומטיל את צילו על המסך. תבנית הפסים שמתקבלת היא תוצאה של ההתאבכות בין העננות. מהמאפיינים הסטטיסטיים של הפסים אפשר ללמוד על אופי התנודות הקוונטיות שהתחוללו בתוך צברי האטומים לפני ההתפשטות

 

שינויים במצבי הצבירה

השינוי במצב הצבירה, כלומר בארגון מבנה החומר, הוא לעיתים תולדה של שינויי טמפרטורה, שמהווה מדד לתנודות האקראיות של האטומים המרכיבים את החומר. למשל, כאשר מקררים מים, מאיטים חלקיקי המים את תנועתם עד שהמים משנים את מצב הצבירה שלהם והופכים לקרח. אבל קירור נוסף, לטמפרטורה הקרובה לאפס המוחלט, לא יביא את החלקיקים לעצירה מוחלטת. במצב זה, שינויים במצבי הצבירה לא נגרמים כתוצאה משינויי טמפרטורה, אלא כתוצאה מהתנודות הקוונטיות. תנודות אלה נובעות מעקרון אי-הוודאות, שלפיו אי-אפשר לדעת בעת ובעונה אחת גם את מיקומו של חלקיק גם את מהירותו. אופיין המסתורי של התנודות הקוונטיות מאפשר לחומר להתארגן במצבי צבירה חדשים ולא מוכרים.
 
ההתנהגות הקוונטית של חלקיקים יחידים ידועה כיום היטב, אבל כיצד משפיעים עקרונות תורת הקוונטים על ההתנהגות של חלקיקים רבים היוצרים יחד את החומר ב"עולם העצמים הגדולים"? מדענים רבים, במקומות שונים בעולם, לרבות מכון ויצמן למדע, מתמקדים במאמץ למצוא תשובה לשאלה בסיסית זו.

 

עברית

קטן זה יפה

עברית
1. שני ננו-חוטים ("זיפים") סמוכים, שהם גבישים יחידים של גאליום-ארסני. 2. חתכים של שני "זיפים".
 
יש גבול למידת הדיוק והדקדוק בפרטים שפסל-אמן, מוכשר ככל שיהיה, יכול לבטא באבן שבה הוא מגלף פסל. הגבול הזה נקבע על-ידי מידותיו הפיסיות של כלי העבודה העדין ביותר שבו משתמש האמן. מי שרוצה לעצב פרטים עדינים יותר, יוכל לעשות זאת רק אם, במקום לחצוב באבן, הוא ילקט אבנים זעירות, ואז יבנה או ירכיב מהן את הפסל "מלמטה למעלה". בשיטה זו, גודלו של הפרט הקטן ביותר מוגבל על-ידי גודלן של אבני הבניין.

מגבלות ופתרונות אלה מאפיינים גם את תהליכי הבנייה של התקנים אלקטרוניים זעירים. הטכניקה המקובלת לייצור מעגלים אלקטרוניים משולבים מבוססת על צריבת גבישים של מוליכים-למחצה. הטכנולוגיה הקיימת מאפשרת חציבה עדינה ביותר, אבל נראה שהאפשרויות בתחום זה מתקרבות לקצה גבול היכולת הטכנולוגית. כדי להמשיך את תנופת המיזעור אל מעבר לגבול זה, מפתחים המדענים דרכים לבנייה או להרכבה של התקנים מאבני בניין זעירות ככל האפשר: מולקולות גדולות וגבישים יחידים זעירים.

מדעני מכון ויצמן למדע פועלים בתחום מחקר זה בכמה דרכים. ד"ר הדס שטריקמן, מהמרכז למחקר תת-מיקרוני, מפעילה טכניקה לגידול גבישים יחידים זעירים, הקרויה אדים-נוזל-מוצק, ועושה שימוש בטיפות זעירות של תמיסת זהב לשיקוע חומרי המוצא. היא מגדלת ננו-גבישים של חומרים מוליכים למחצה, כגון גאליום ארסני, שהאטומים המרכיבים אותו מסודרים בו היטב. הגבישים היחידים הגדלים בטכניקה זו יוצרים ננו-חוטים ("זיפים").    
 
בתמונות (שצולמו באמצעות מיקרוסקופ אלקטרונים סורק וחודר):
1. שני ננו-חוטים ("זיפים") סמוכים, שהם  גבישים יחידים של גאליום-ארסני.
2. חתכים של שני "זיפים".
3. מראה כללי של דגם עם זיפים רבים.
4. "זיף" בודד שקוטרו כמה עשרות ננו-מטרים   ואורכו מספר מיקרונים. 
5. "זיף" המראה שכבות אטומיות שגדלו בסדר מושלם (הכדור הקונטרסטי הוא  טיפת זהב שהתמצקה)
 
עבודה זו נעשתה על-ידי ד"ר הדס שטריקמן, בשיתוף עם פרופ' מוטי הייבלום, וד"ר רונית פופוביץ'-בירו מהיחידה למיקרוסקופיית אלקטרונים
 
 
עברית

נעילה מולקולרית

עברית

​מנעול מולקולרי שפותח במכון ויצמן למדע עשוי להוביל לפיתוח טכנולוגיות חדשות באבטחת מידע וברפואה

פרופ' אברהם שנצר. שערים לוגיים
 
מערכות נעילה אלקטרוניות, כמו אלה המשמשות להגנת מכוניות מפני גניבה, מאפשרות התחוללות של פעולות מסוימות (למשל, התנעת רכב), רק לאחר שהמשתמש מקיש סיסמה, המורכבת מסדרת מספרים ו/או אותיות, ברצף שנקבע מראש. מדעני מכון ויצמן למדע פיתחו באחרונה גרסה ממוזערת של מערכת לזיהוי סיסמה, המבוססת על מולקולות אורגניות. המנעול המולקולרי עשוי, בעתיד, להוות כלי חשוב באבטחת מידע, במניעת זיופים ובזיהוי מולקולות ביולוגיות.
 
מערכת הנעילה המולקולרית בנויה משתי יחידות קטנות יותר - חישנים פלורוסצנטיים - המופרדים זה מזה באמצעות שרשרת מולקולרית שיכולה לקשור אטומי ברזל. בתנאים מסוימים, אחד מהחישנים האלה זוהר בצבע כחול. בתנאים אחרים, החישן האחר זוהר בצבע ירוק. התנאים האלה (נוכחות של חומצות, בסיסים, אטומי ברזל, וקרינה של אור אולטרה-סגול) הם הקלטים של המערכת, הממלאים את תפקיד האותות החשמליים שפועלים במערכת אלקטרונית בעלת מקלדת.
 
יוצרי מערכת הנעילה המולקולרית, פרופ' אברהם שנצר, ד"ר דוד מרגוליס, ד"ר גלינה מלמן וד"ר קליפורד פלדר מהמחלקה לכימיה אורגנית במכון ויצמן למדע,  הדגימו בעבר שימוש במולקולות אורגניות כבשערים לוגיים, המסוגלים להימצא במצבים "סגור" ו"פתוח" רק בתנאים מוגדרים מראש, בדומה למתגים שמאפשרים למחשבים לבצע חישובים שונים. המנעול המולקולרי החדש, לעומת זאת, יכול לעבור בין מצבים שונים של צבע ועוצמות אור, בהתאם לשילוב בין קלטים כימיים ואור. 
 
האתגר בהמצאת מנעול שמופעל באמצעות מקלדת מתבטא בצורך ליצור רצפים ייחודיים ("סיסמאות") שאפשר להבדיל ביניהם. למשל, אם מקלידים במחשבון את הרצף 2+3+4, מקבלים אותה תוצאה שמתקבלת כתוצאה מהקלדה של רצף אחר: 3+4+2. אבל מנעול בעל מקלדת, שהסיסמה שלו 234 לא ייפתח כאשר מקלידים את הרצף 342.
 
פרופ' שנצר: "גילינו, כי שליטה בקצב פתיחתו של השער הלוגי, באמצעות קביעת משך הזמן של התגובה הכימית, והוספה או אי-הוספה של אנרגיה בצורת קרינת אור, מאפשרת יצירה של פלטים (תוצאות) שונים". בדרך זו הצליחו המדענים לגרום למבנה המולקולרי שיצרו לזהור רק בתנאי שה"סיסמאות" הכימיות הנכונות "הוקלדו", ממש כאילו היה מדובר בכספומט  זעיר. 
 
פרופ' שנצר סבור, כי המנעול המולקולרי עשוי להוביל לפיתוח טכנולוגיות חדשות בתחומים שונים, כגון אבטחת מידע ורפואה. "מנעולים מולקולריים יותר מהירים ויותר חזקים עשויים לשמש תוויות זהות שיאפשרו הגנה נגד זיופים", הוא אומר. "הם גם עשויים להיות מרכיבים חשובים במערכות איבחון חכמות שיזהו רצפים של מולקולות ביולוגיות, או רצף של תנאים מסוימים המעידים על התפתחות מחלה מסוימת".
עברית

עמודים