<div>
Science Feature Articles</div>

מדע על הקרח

עברית
ד"ר הגר לנדסמן
 
 
ישנם אנשים שחשים בני מזל כאשר הטמפרטורה – בקיץ - עולה ל-40 מעלות מתחת לאפס. אלה המדענים שעובדים בתחנת המחקר הבין-לאומית בקוטב הדרומי, באנטארקטיקה, וביניהם ד"ר הגר לנדסמן (פלס), מהמחלקה לפיסיקה של חלקיקים ואסטרופיסיקה במכון ויצמן למדע.
 
ד"ר לנדסמן חברה בצוות המחקר הבין-לאומי IceCube, הקרוי על-שמו של טלסקופ ייחודי אשר עוקב אחר חלקיקים הקרויים ניטרינו, ולא, כמקובל, אחר חלקיקי אור. למרות שהם נפוצים מאוד, קשה מאוד לזהות חלקיקי ניטרינו: הם כמעט חסרי מאסה, אינם טעונים חשמלית, וכמעט אינם מקיימים אינטראקציות עם חומר רגיל. הדרך היחידה להבחין בקיומם היא באמצעות סימנים הנותרים לאחר אותן אינטראקציות נדירות.
 
בשנים האחרונות הצטבר מידע רב על חלקיקים חמקמקים אלו – כמו העובדה שהם יכולים לשנות את סוגם בעודם חולפים בחלל – אך הנסתר עדיין רב על הגלוי. אחת התעלומות הלא-פתורות נוגעת למקורם של חלקיקי ניטרינו אנרגטיים במיוחד, אשר מעורבים בתופעה הקוסמית הידועה כהתפרצות קרני גאמא. תצפית בחלקיקי ניטרינו הנפלטים בהתפרצויות אלה עשויה לסייע למדענים להבין את מקורם ואת האופן בו הם נוצרים. בנוסף, המדענים סבורים שחלקיקי הניטרינו קשורים לקרניים קוסמיות מיסתוריות, ועשויים לספק רמזים שיסבירו תופעות מוזרות המאפיינות קרניים אלה. חלקיקי הניטרינו עשויים אף לשפוך אור על צדדיו האפלים של היקום – לדוגמה, החומר האפל. "טלסקופ IceCube משתמש בחלקיקי ניטרינו לצורך מחקר אסטרונומי, ומעניק לנו נקודת מבט חדשה ומלהיבה על היקום", אומרת ד"ר לנדסמן.
 
תפקידה העיקרי של ד"ר לנדסמן בצוות IceCube הוא לכייל ולבחון את 5,000 גלאי הטלסקופ, ולוודא כי הם פועלים כראוי. ה-IceCube, שבנייתו הושלמה רק בשנה שעברה, מורכב ממערך עצום של גלאים, בנפח של קילומטר מעוקב, אשר קבורים בעומק של שניים וחצי קילומטרים מתחת לקרח האנטארקטי. בעומק זה שוררת חשיכה מוחלטת, ולכן אפשר להבחין בהבזקים נדירים של אור, המתרחשים אך ורק באותם מקרים ספורים בהם חלקיקי ניטרינו באים במגע עם הקרח. בעומקים אלה הקרח צלול ושקוף כזכוכית, והבזקי האור יכולים לעבור מרחק של מאות מטרים, ולהיקלט בגלאי ה-IceCube.
 
כל גלאי – שגודלו כגודל כדורסל – נבחן ומכויל במשך מספר חודשים, שכן לאחר קבורתו במעמקי הקרח אין כל דרך לתקן או להזיז אותו, ובכל זאת עליו לפעול כראוי במשך העשור הבא. את הבדיקות והכיוונונים האחרונים מבצעת ד"ר לנדסמן בקוטב הדרומי – זמן קצר לפני שהגלאי נטמן במקומו.
 
מסעותיה אורכים כארבעה שבועות: שלושה מהם באתר עצמו, ושבוע נמשכות הנסיעות. תנאי מזג האוויר הקיצוניים והבלתי-צפויים אף עשויים להאריך את משך הנסיעה במספר ימים. משהגיעה לקוטב, ד"ר לנדסמן עובדת מסביב לשעון – לא רק בגלל העובדה שהשמש זורחת במשך כל היממה, אלא גם משום שהיא מרגישה צורך לנצל בצורה הטובה ביותר את הזמן הקצר שהיא נמצאת במקום. "כל הצוות בתחנת הקוטב הדרומי, המונה כ-150 מדענים, מהנדסים ואנשי תמיכה טכניים – עובד כך. הגעת האנשים לשם כרוכה בעלות גבוהה מאוד, ולכן רק אנשים חיוניים באמת מורשים להגיע לתחנה. את מרבית עבודות התחזוקה – החל מניקוי בתי השימוש ועד שטיפת הכלים – עושים כולנו".
 
מרבית עבודתה של ד"ר לנדסמן נעשית תחת כיפת השמיים. השהייה בגובה של 2,800 מטר מעל פני הים עשויה לגרום מחלת גבהים, והיובש הקיצוני מהווה בעיה גדולה עוד יותר מהקור. תנאים אלה מאיטים את קצב העבודה. "במקרה ששכחת מברג, תבזבז שעתיים יקרות כדי לחזור לקחת אותו", היא אומרת. בתוך התחנה לא מופעל חימום, כדי לחסוך בחשמל, והמקלחות מוגבלות לשתי דקות, פעמיים בשבוע. "אפשר להתרגל לכל דבר", אומרת ד"ר לנדסמן. מדי פעם מופסקת העבודה הקשה לצורך בילויים – כמו, לדוגמה, המירוץ המסורתי מסביב לעולם שמתקיים בחג המולד, במהלכו מקיפים אנשי הצוות את הקוטב, כשהם מלווים במזחלות שלג שעיצבו מהנדסי התחנה במיוחד לרגל האירוע.
 
נסיעתה האחרונה של ד"ר לנדסמן הייתה ליעד קרוב הרבה יותר – איטליה. במכון היא נמנית עם קבוצתו של ד"ר רן בודניק מהמחלקה לפיסיקה של חלקיקים ואסטרופיסיקה, המשתתפת בפרויקט ה-XENON, שמטרתו לנסות לאתר עדויות לקיומם של חלקיקי חומר אפל באמצעות גלאי הממוקם במעמקי האדמה במעבדה הלאומית גראן-סאסו שבאיטליה.
 
נוסף על כך, היא שותפה בתכנון ובפיתוח של פרויקט ניטרינו נוסף בקוטב הדרומי. הפרויקט, המכונה ARA, צפוי להשתרע על שטח של 100 קילומטרים רבועים, ובו גלאים הממוקמים במרחק של קילומטר זה מזה. גלאים חדשים אלה מזהים גלי רדיו – ולא גלי אור – ולכן ניתן למקם אותם קרוב יותר לפני הקרקע, בעומק של 200 מטר בלבד. ד"ר לנדסמן מתארת את ה-ARA כרשת ענקית, המתוכננת לתפוס דגים שמנים במיוחד – חלקיקי ניטרינו בעלי אנרגיות גבוהות.
 
הגר לנדסמן (פלס) נשואה לעדי, גם הוא חבר בצוות IceCube. לזוג שני ילדים, בן ובת, שכנראה לא מבינים בדיוק מה אמם עושה רחוק כל כך מהבית. "כשהייתה צעירה יותר, בתי סיפרה לכל מי ששאל אותה, שאמא שלה נוסעת לאנטארקטיקה כדי להאכיל את הפינגווינים בניטרינו".
 
ד"ר הגר לנדסמן פלס אוהבת לצאת להרפתקאות עם ילדיה, בין אם זה במטבח, בסלון, בפארק, ברחוב, בים או בחו"ל.
 
ד"ר הגר לנדסמן
חלל ופיסיקה
עברית

מי מפחד מהכולסטרול הרע?

עברית
ד"ר קרינה יניב
 
 
 
חסימות והצרות של כלי דם הן גורם ראשון במעלה למחלות נפוצות כמו יתר לחץ דם, התקפי לב ושבץ, המהוות גורם מרכזי לתמותה בעולם המערבי. צברים של שומן "מתיישבים" על דפנות העורקים, מצמצמים את זרימת הדם בהם, ובכך מונעים אספקת חמצן ומזון. הטיפול המקובל כיום לסתימות ב"צנרת" הוא פתיחה של ה"סתימה" באמצעות תרופות או תומכן (סטנט), או החלפה של ה"צינור" באמצעות ניתוח. במעבדה של ד"ר קרינה יניב במכון ויצמן למדע נוקטים  בגישה אחרת, כדי לנסות למנוע את הסתימה מראש.
 
כדי לעשות זאת, יש להבין במדויק כיצד נוצרות החסימות. בניגוד לצינור במטבח הביתי, אין מדובר בהצטברות פאסיבית של שומנים על דפנותיו. כלי הדם – כפי שגילתה ד"ר יניב – מסוגלים לחוש בשומנים המצויים בזרם הדם, ואף להגיב ולשנות את התנהגותם בהתאם לכמותם ולסוגם. למעשה, התהליך בו נוצרים גושי שומן על דפנות כלי הדם מתקיים תוך כדי דו-שיח בין תאי האנדותל, שמדפנים את כלי הדם, לבין צברי השומן. כתוצאה מדו-שיח זה מאפשרים תאי האנדותל לצברי השומן לחצות את השכבה הפנימית של ה"צינור", ולהתמקם בנוחות בצידה החיצוני – שם נוצר גוש שומן שלוחץ על הדפנות וגורם להצרתן, וכך מוביל להתפתחות מחלות כלי דם.
 
במחקר שהתפרסם בכתב-העת המדעי Nature Medicine חשף צוות מדענים, בראשות ד"ר יניב מהמחלקה לבקרה ביולוגית, כיצד מושפעים תאי האנדותל מרמת השומנים שבדם. כדי שיוכלו להינשא בזרם הדם, ארוזים השומנים במעין חלקיקים, אשר מכילים גם מולקולות חלבון ש"מחזיקות" אותם, ובהמשך מאפשרות את כניסתם לתאי הגוף. חלקיקים אלו, הקרויים Lipoproteins (חלבוני-שומן), נושאים גם כולסטרול, ומחולקים לשני סוגים עיקריים: LDL ("כולסטרול רע"), ו-HDL ("כולסטרול טוב"). המחקר הנוכחי התמקד בחלקיקי LDL. בחלקיקים אלה כמות השומנים גדולה ביחס לכמות החלבון, והם ידועים כגורם סיכון מדרגה ראשונה להתפתחות מחלות כלי דם. "הרפואה מתייחסת רק לרכיבים השומניים שב-LDL, אך המחקר שלנו מראה, כי דווקא החלבון שמצוי בחלקיק ממלא תפקיד מכריע בדו-שיח עם תאי האנדותל", אומרת ד"ר יניב.
 
 
בשלב הראשון של המחקר, שנעשה בעוברים של דגי זברה, גילו החוקרים מוטציה הגורמת לייצור עודף של כלי דם – כמעט כפול מבדגים רגילים. התברר, כי הגן שנפגע אחראי לאריזה ולהפרשה של חלקיקי ה-LDL: הוא מחבר מולקולות שומן לחלבון נשא הקרוי ApoB, ומשגר את החלקיק המוכן לזרם הדם. כאשר הגן נפגע, הדגים אינם מייצרים "כולסטרול רע". מוטציה דומה קיימת גם בבני אדם. אנשים אלה אינם מייצרים LDL, ואינם סובלים ממחלות לב הקשורות לעודף שומנים בדם – כמו טרשת עורקים.
 
כיצד בדיוק משפיע החוסר ב-LDL על תאי האנדותל שבכלי הדם? המדענים גילו, כי ירידה ברמת ה"כולסטרול הרע" מובילה לחלוקה מוגברת של תאי אנדותל, ואילו עלייה ברמת ה-LDL גורמת לעיכוב ביכולת שלהם להתחלק, לנדוד וליצור כלי דם חדשים. בדיקה מעמיקה חשפה, כי ה-LDL משפיע על תאי האנדותל באמצעות התערבות ישירה במנגנון מרכזי האחראי לחלוקתם – זה המופעל על-ידי גורם הגדילה VEGF. תאי האנדותל מכילים שני סוגי קולטנים לגורם הגדילה: קולטן "רגיל", שבתגובה לקשירת גורם הגדילה מוביל לחלוקה של התא, וקולטן "מדומה", אשר מתחרה עם הקולטן ה"רגיל" על הקישור לגורם הגדילה, אך קשירתו לגורם הגדילה אינה מלווה בתגובה, והוא משמש לבקרה ולוויסות. מתברר, כי רמה גבוהה של LDL גורמת לעלייה ברמת הקולטן המדומה, וכך מובילה לעצירת החלוקה של תאי האנדותל. לעומת זאת, רמות נמוכות של LDL גורמות לחלוקה מוגברת של תאי אנדותל, וליצירת כלי דם חדשים.
 
ממצאי המחקר מראים, כי החלבון ApoB, המשמש מרכיב ב"כולסטרול הרע", מהווה גורם מתווך מרכזי בהשפעת חלבוני השומן על תאי האנדותל, ובכך מוביל למחלות הקשורות בחסימת כלי דם. הבנת המנגנון שבו גורמים ApoB ו-LDL לפגיעה בתאי אנדותל תאפשר, אולי, בעתיד, להתערב בתהליך זה, ובכך לאפשר יצירת כלי דם שיעקפו את החסימות המסוכנות.
 
ד"ר קרינה יניב מאמינה בהתנדבות כערך עליון, ומתנדבת בקביעות במסגרת החינוך המדעי ובתרומה לקהילה.
 
ד"ר קרינה יניב
מדעי החיים
עברית

בכיוון התנועה

עברית
שיעתוק מקטעים גנטיים, אחד מהתהליכים הבסיסייים בכל בעלי-החיים והצמחים בעולם, מתנהל באופן שמזכיר זרימה של תנועה בכבישים, לרבות היווצרות עומסים, ואפילו פקקי תנועה ותאונות דרכים. על כל אלה מפקחת "משטרת תנועה" גנטית ייחודית. כך עולה ממחקר שהתבצע בראשות פרופ' רבקה דיקשטיין מהמחלקה לכימיה ביולוגית במכון ויצמן למדע, ופורסם בכתב-העת המדעי Nature Communications. ממצאים אלה עשויים לסייע בפיתוח דור חדש של תרופות למחלות שונות.
 
בתהליך השיעתוק "נוסעים" אנזימים על "מסילה", שהיא, למעשה, מקטע גנטי (הידוע כ"גן"); מקטע זה הם משעתקים. בתהליך זה יוצרים האנזימים מולקולות שהן תעתיק של הגנים, והן ממלאות תפקיד בתרגום הרצף הגנטי (על-פי הצופן הגנטי) לחלבונים (החלבונים הם אלה שמפעילים את מנגנוני החיים בתא). פרופ' דיקשטיין, וחברי קבוצת המחקר שהיא עומדת בראשה, גילו שבדיוק כמו בכביש, שמירת מרחק מתאים בין המכוניות, כלומר, בין אנזימי השיעתוק, חיונית כדי להימנע מתאונות ולהגיע למטרה בשלום. מלבד פרופ' דיקשטיין השתתפו במחקר ד"ר נדב מרבך-בר, אמיתי בן-נון, שקד אשכנזי, אנה תמרקין-בן הרוש, ד"ר טלי אבנית-שגיא ופרופ' מיכאל ווקר.
 
פרופ' רבקה דיקשטיין
המדענים חקרו את שיעתוק הגנים המקודדים מולקולות בקרה קטנות, הקרויות מיקרו-אר-אן-אי. הניסוי בוצע בתאי אדם, ובמסגרתו נבחנו תהליכי שיעתוק שבוצעו בקצב שונה: קצב גבוה, בו נעים האנזימים ב"צרורות", וקצב נמוך, בו יוצאים האנזימים בזה אחר זה, בהפרשי זמן גדולים יחסית. התוצאות היו מפתיעות, ולכאורה נוגדות את ההיגיון: כאשר אנזימי השיעתוק יצאו למשימה בצרורות, פחתה כמות המיקרו-אר-אן-אי שנוצרה. לעומת זאת, כאשר האנזימים יצאו לדרכם בהפרשים גדולים יותר, היה ייצור המיקרו-אר-אן-אי יעיל יותר.
 
המדענים גילו, שכאשר האנזימים יוצאים למשימה ב"צרורות", נוצרים פקקי תנועה, ממש כפי שקורה בשעות העומס בכבישים. כאשר האנזים הראשון נעצר ב"פסי האטה" – אות מולקולרי הגורם להפסקה השיעתוק – האנזימים הבאים אחריו מתנגשים בו, כמו ב"תאונת שרשרת", ונופלים מהגן (או "יורדים מהפסים"). תאונות כאלה מפחיתות את כמות המיקרו-אר-אן-אי הנוצרת. לעומת זאת, כאשר האנזימים יוצאים לדרכם במרווחי זמן גדולים יותר, הם שומרים על מרחק ביטחון אחד מהשני, וכך הנסיעה חלקה יותר, ללא התחוללות של תאונות דרכים – וכתוצאה מכך גוברת היעילות של ייצור המיקרו אר-אן-אי בתא. במילים אחרות, כמו בהרבה מקרים אחרים בחיים, מתברר שגם בעולם המולקולרי של התאים החיים – "פחות זה יותר".
 
ממצאים אלה שופכים אור חדש על ייצור המיקרו-אר-אן-אי, ובכך עשויים לסייע בתכנון תרופות המבוססות על מולקולות אלה. המיקרו-אר-אן-אי התגלה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, והוא עשוי למלא תפקיד מפתח ברפואה העתידית, בין היתר מכיוון שהוא שולט בהתבטאות של גנים, ובהם גנים המעורבים בהתפתחות של מחלות סרטניות.
 
 
 
ממצא נוסף שעלה מהמחקר הנוכחי הוא, שבזמן דלקת, כאשר הגוף מאוים על-ידי פולשים (נגיפים, או חיידקים), נבלם זמנית ייצור המיקרו-אר-אן-אי האנטי-דלקתי. הבלימה נובעת מהגדלת קצב התנועה של אנזימי השיעתוק, אשר יוצאים להגן על הגוף. כתוצאה מהגברת הקצב משועתקים גנים דלקתיים ללא "פסי האטה" בכמות גדולה, ואילו בגן המקודד את המיקרו-אר-אן-אי האנטי-דלקתי נוצרים פקקי תנועה ו"תאונות דרכים" אשר מפחיתים את יצור המיקרו-אר-אן-אי. הפחתה זו מאפשרת לדלקת לנצל את הזמן ולבצע את פעולת הריפוי שלה, לפני שהמיקרו-אר-אן-אי שם לה קץ.
 
בנוסף, המחקר החדש מסביר ממצא שעלה בעבר במעבדתה של פרופ' דיקשטיין: בגנים ארוכים יותר נוטה קצב השילוח של אנזימי השיעתוק להיות איטי יותר; ככל שהגן ארוך יותר, כך יש סיכוי רב יותר שיימצאו בו "פסי האטה" מולקולריים העלולים ליצור פקקי תנועה ולשבש את השיעתוק. לכן, אנזימי שיעתוק הנעים על הגנים האלה בקצב נמוך יותר יכולים לבצע את עבודתם ביעילות גדולה יותר בהשוואה ליעילותם של אנזימים היוצאים לדרך ב"צרורות".
 
את שעות הפנאי המועטות שלה מקדישה פרופ' רבקה דיקשטיין לקריאה של ספרי היסטוריה וספרות בלשית, לבישול ולאפייה, ולפעילות ספורטיבית.
 
פרופ' רבקה דיקשטיין
כימיה
עברית

גריז

עברית
 
 
גריז הוא חומר חיוני שמבטיח נסיעה חלקה, אבל יותר מדי ממנו, ובמקום הלא-נכון, עלול לגרום להחלקה מהמסלול. העיקרון הזה נכון גם כשמדובר במנועים מולקולריים המסיעים מטענים שונים בתא החי. כך גילו פרופ' אורלי ריינר ותלמידת המחקר ענת שמואלי, מהמחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן למדע.
 
אחד המנועים הכבדים הפועלים בתאים חיים הוא חלבון הקרוי דיינין. מנוע חלבוני זה נוסע הלוך ושוב לאורך "מסילות" שמהוות חלק מהשלד התאי, הקרויות מיקרוטובולות. בנסיעות אלה הוא מוביל מטענים שונים - החל באברונים תוך-תאיים שונים, וכלה בחלקי חילוף של מיקרוטובולות. מסלולי המיקרוטובולות הארוכים ביותר בגוף מתוחים לאורך שלוחות תאי העצב (אקסונים), ונראה שתקלות בשינוע המטענים במסלולים אלה עלולות לגרום הפרעות נוירולוגיות. דוגמה קיצונית להפרעות כאלה היא "תסמונת המוח החלק" (lissencephaly), שבה תאי עצב עובריים אינם מצליחים לעבור ממקום למקום במשך התפתחות המוח בגלל מערכת הסעה פנימית לקויה. בנוסף, ייתכן ששיבוש התובלה לאורך מסלולי המיקרוטובולות בתאי עצב קשור למספר מחלות ניווניות נוספות, כגון מחלת לו גריג (ALS), מחלת אלצהיימר ופרקינסון.
 
פרופ' אורלי ריינר
פרופ' ריינר וענת שמואלי, יחד עם ד"ר תמר ספיר ותלמידת המחקר מיכל סגל, גם הן ממכון ויצמן למדע, ובשיתוף עם מדענים מהמכון הלאומי למדעים פיסיולוגיים שבאוקזאקי, יפן, חקרו את מנגנוני הבקרה של פעילות מנועי הדיינין בתאי העצב. הם מצאו, שמולקולה של חומצה שומנית מסוימת, המתפקדת כמעין "גריז", נקשרת למולקולה אחרת שנמצאת במבנה הדיינין. אבל גירוז הגלגלים, במקרה הזה, מאט את התהליך. החומצה השומנית והמולקולה שאליה היא נקשרת ממוקמות בין הדיינין לבין מסלול המיקרוטובולות, ומקשות על יכולתו של המנוע המולקולרי לנוע לאורך המסלול.
 
האם תוספת החומצה השומנית גורמת להאטה משמעותית של תנועת המנוע? כמה זמן נמשכת השפעתה? המדעניות גילו, שמנגנון הקישור והפירוק של מולקולת ה"גריז" אל החלבון פועל במהירות יחסית, ולכן הוא יכול לבקר את היקף התובלה לאורך מסלולי המיקרוטובולות. כיצד מולקולת החומצה השומנית נקשרת לדיינין? המדעניות זיהו מספר אנזימים שהיו מועמדים לתפקיד ה"שדכן". לאחר תהליכי ברירה שונים צומצמה רשימת החשודים לשלושה חשודים עיקריים, שהם אנזימים פעילים מאוד.
 
אבל מה קורה כאשר יש תקלה בתהליך החיבור של החומצה השומנית למנוע? כדי לענות על השאלה הזאת השתמשו המדעניות במספר טכניקות מחקר, לרבות הנדסה גנטית שאיפשרה להן להוסיף או להסיר חומצות שומניות, או להפחית את פעילותן. כך גילו, שכמות לא נכונה של "גריז" מאיטה מאוד את תובלת המטענים לאורך קווי המיקרוטובולות, ולעיתים אפילו עוצרת אותה. בניסוי אחד צפו המדעניות בהגירת תאי עצב עובריים, והישוו בין אלה שבהם היו האנזימים האחראיים לחיבור החומצה השומנית למנוע המולקולרי תקינים, לבין אחרים, שבהם חלק מהתהליך השתבש. התברר, שרמות גבוהות של חומצות שומניות עיכבו את הגירת תאי העצב לשכבות החיצוניות של המוח. אבל, להפתעתן, הן ראו שגם הסרת חומצות שומניות ממנועי הדיינין גרמה תופעה דומה. "יותר מדי ופחות מדי - שניהם מזיקים", אומרת פרופ' ריינר. "החומצה השומנית מבקרת את מערכת הדיינין, וסוד ההצלחה והתקינות הוא האיזון".
 
ממצא זה עשוי לסייע בהבנה טובה יותר של מחלות נוירולוגיות שונות. פרופ' ריינר: "אנו חושבים שלמחלות מסוימות עשויים להיות שני גורמים: ייצור יתר או ייצור חסר של האנזימים האחראיים לחיבור החומצה השומנית. תובנה זו מציבה למעשה מטרות חדשות שאליהן ייתכן שאפשר יהיה, בעתיד, לכוון תרופות מתקדמות לטיפול במחלות ניווניות של מערכת העצבים המרכזית".
 
פרופ' אורלי ריינר מקפידה לשחות כמעט כל יום בבריכה.
 
 
 
 
פרופ' אורלי ריינר
מדעי החיים
עברית

בטן-גב

עברית
בזמן היווצרותה מקבלת ביצת זבוב הפירות "קואורדינטות" כלליות, שמטרתן לאפשר "התמצאות ראשונית במרחב", כלומר, הבחנה בין צד הראש לצד הזנב, ובין הגב לבין הבטן. לאחר מכן, במהלך ההתפתחות העוברית, מתרחש בקואורדינטות האלה כיוונון עדין יותר, בתהליך שמוביל – בסופו של דבר – ליצירת התבנית המלאה של היצור השלם. הכיוונון הראשון נוצר מיד לאחר ההפריה, במהלך השלבים הראשוניים ביותר של התפתחות העובר: "ציוני הדרך" הכלליים הופכים למפל ריכוזים חד, שבו מתרכזת כמות גדולה של חלבון מסוים, המתפקד כהורמון, בצפיפות, במרכזו של האיזור שיתפתח בעתיד להיות הבטן; ריכוזו הולך ויורד ככל שמתקרבים לקצוות של אותו איזור. ממצאי המחקר, שערכו פרופ' נעמה ברקאי ופרופ' בני שילה, ביחד עם מיכל השכל איטח, דני בן-צבי, מירב ברנסקי אריאלי, וד"ר איל שכטר מהמחלקה לגנטיקה מולקולרית, והתפרסמו בכתב-העת המדעי Cell, מגלים כיצד בדיוק מתבצע השלב הזה – שבהמשכו נוצרת כל קשת סוגי התאים על הציר בטן-גב בעובר. "הממצא המפתיע", אומר פרופ' שילה, "הוא שהתהליך המורכב הזה מתבצע באמצעות מספר קטן של חלבונים".
 
פרופ' נעמה ברקאי
 
החלבונים האלה זוהו במהלך השנים האחרונות על-ידי המדענים באמצעות סריקות גנטיות, אך לא די ברשימת החומרים כדי לקבוע את מנגנון הפעולה שלהם. לשם כך נקטו המדענים שיטות ממוחשבות, ויצרו מודלים תיאורטיים כדי לבחון איזה מהם יוכל להסביר את מפלי הריכוזים שזוהו בניסויים. הם חיפשו מפלי ריכוזים אשר שומרים על יציבות גם כאשר רמתם של חלבונים בודדים אינה יציבה. "אנו יודעים מניסויים קודמים, כי הדרישה הזו מגבילה באופן ניכר את המנגנונים האפשריים", אומרת פרופ' ברקאי. למרות שמספר הרכיבים אכן היה מצומצם, המנגנון שהציעו המדענים מתוחכם למדי, ולפחות אחד הרכיבים שבו לובש מספר צורות. חלבון זה – שהוא ההורמון אשר מניע את הפעולה – קרוי "שפעצל", מכיוון שבהעדרו, העובר לובש צורה מאורכת, בדומה לאיטרייה הגרמנית.
 
ההורמון שפעצל, בצורתו הבלתי- פעילה, מצוי בכל היקפו של הקרום הפנימי של העובר הצעיר, אך האנזים שמפעיל אותו – באמצעות חיתוך ה"שפעצל" לשני חלקים – פועל רק באיזור הבטן. עם הפעלתו, שני חלקיו של ההורמון מפעפעים אל מחוץ לאיזור הבטן. שני החלקים יכולים גם להתחבר מחדש בצורות שונות, אותן אפשר להפעיל מחדש. יחסי הגומלין בין המרכיבים המסוגלים לפעפע אל מעבר לגבול הבטן לבין אלה שמוגבלים לאיזור זה, יוצרים מצב שבו ריכוזו של חלבון שפעצל פעיל הולך וגדל לקראת איזור הבטן – וכך נוצר מפל הריכוזים. פרופ' שילה: "במודל שיצרנו אנו רואים, כי הצורה הפעילה של חלבון השפעצל נדחפת, בסופו של דבר, לכיוון המרכז".
 
עם המנגנון שהציע המודל חזרו המדענים אל שולחן המעבדה. הם הצליחו להראות, כי ההורמון שפעצל אכן מופיע במספר צורות שונות זו מזו. כאשר גרמו למניפולציות בגנים האחראים לרכיבים שונים במודל, גילו המדענים כי הם יכולים לקבוע את ריכוזי ההורמון, ואף לייצר עוברים של זבובי פירות שבהם נוצרה הבטן במיקום בו אמור להופיע זנב. ניסויים אלה שיכנעו את המדענים בנכונותו של המודל הממוחשב.
 
 
 
הקולטנים אליהם נקשר ההורמון שפעצל מוכרים כקולטני Toll, שהתגלו בעוברי זבוב פירות בשנות ה-80 של המאה ה-20. קולטנים אלה עמדו במרכזו של פרס נובל לרפואה שהוענק בשנת 2011, אולם התגלית נגעה לתפקיד אחר: קולטנים אלה חיוניים לתגובה החיסונית המולדת, שורת ההגנה הראשונה של הגוף נגד פלישת מזיקים וגורמי מחלות. קולטני Toll נשמרו במהלך מאות מיליוני שנות אבולוציה, ופרופ' שילה מאמין כי הם התפתחו, במקור, למען הצרכים החיוניים של המערכת החיסונית, אך מאוחר יותר "אומצו" לצורכי יצירת תבניות העובר בחרקים. "יהיה מעניין לבדוק האם המנגנון שגילינו לשליטה בריכוזי הורמון שפעצל ויצירת מפל ריכוזים עשוי להיות שימושי גם עבור היבטים שונים של התגובה החיסונית המולדת", אומר פרופ' שילה.
 
אחד הדברים הלא-שגרתיים שיזמה פרופ' נעמה ברקאי, בתפקידה כראש המחלקה לגנטיקה מולקולרית, הוא טורניר כדור-עף בין קבוצות המחקר במחלקתה.
 
 
 
פרופ' נעמה ברקאי
מדעי החיים
עברית

שליחות קולטנית

עברית
 
פרופ' עידית שחר
סרטן דם מהסוג הקרוי "לוקמיה לימפוציטית כרונית" מתאפיין בהצטברות סוג מסוים של תאי דם לבנים, הקרויים "לימפוציטים מסוג B", בדם, בלשד העצם ובבלוטות הלימפה. באופן נורמלי, משך חייהם של תאי הדם מוגבל באמצעות מנגנון פנימי, הגורם הרג עצמי. בתאים הסרטניים, מנגנון ההשמדה הזה אינו מתפקד כראוי, ולכן התאים שורדים ומצטברים. קבוצת מדענים, בראשות פרופ' עידית שחר מהמחלקה לאימונולוגיה במכון ויצמן למדע, גילתה מנגנון הישרדות חשוב של התאים הסרטניים האלה. באמצעות פגיעה מכוונת וממוקדת במנגנון ההישרדות הצליחו המדענים לגרום תמותה מוגברת שלהם. התגלית עשויה להוות בסיס לפיתוח דרכים מתקדמות לטיפול במחלה זו, וייתכן שגם במחלות אחרות בהן קיימת הצטברות של תאי דם לבנים מסוג B.
 
מחקרים קודמים של פרופ' שחר הראו כי קולטן מסוים, המצוי על פניהם של תאי B תקינים, ממלא תפקיד חשוב בהישרדותם של תאים אלה. לאור זאת הועלתה האפשרות, שקולטן זה מעורב גם בהישרדותם החריגה של תאים ממאירים מאותו סוג.
 
קבוצת המחקר של פרופ' שחר, בשיתוף המכון ההמטולוגי במרכז הרפואי קפלן ברחובות והמערך ההמטולוגי במרכז הרפואי תל-אביב על-שם סוראסקי, בדקה תאי דם סרטניים שנלקחו מחולים בלוקמיה לימפוציטית כרונית, וגילו כי בתאים אלו מצויות רמות גבוהות הן של הקולטן, והן של החלבון המשפעל אותו, החל משלבי המחלה המוקדמים. בהמשך התברר, כי הפעלת הקולטן מובילה לרצף אירועים תוך- תאי, אשר מגביר את יכולת ההישרדות של התאים הסרטניים. רצף אירועים זה מעלה את ביטויו של קולטן נוסף, שבאחרונה הוכיחה המעבדה שהוא אחראי למנגנון ההישרדות של התאים, אבל גם להתקשרות התאים עם הסביבה שלהם. פרופ' שחר וחברי קבוצתה פיתחו נוגדנים שנקשרים לקולטן באופן בררני, ולמעשה חוסמים אותו. טיפול זה הוביל לעלייה משמעותית בתמותת התאים הסרטניים.
 
בעקבות ממצאי המחקר, המספקים הסבר למנגנון פעולתם של הנוגדנים, חתמה חברת "מרק-סרונו" על הסכם עם חברת "ידע מחקר ופיתוח", הזרוע היישומית של מכון ויצמן למדע, שבמסגרתו קיבלה "מרק-סרונו" רישיון לפיתוח טיפולים רפואיים בסרטן, על בסיס ממצאי מחקריה של פרופ' שחר.
 
 
 
"אנו סבורים שהכמויות החריגות של הקולטן ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות המחלה, החל משלביה המוקדמים, וכי הן אחראיות ליכולת ההישרדות המוגברת של תאים סרטניים מסוג B", אומרת פרופ' שחר. "חסימה של הקולטן, או של שלבים אחרים במסלול ההישרדות שהוא מפעיל, עשויה לשמש בעתיד אמצעי יעיל למלחמה בסוגי סרטן נוספים, שמקורם בתאי דם מסוג B".
 
ההישג הגדול ביותר של פרופ' עידית שחר, לדעתה, הוא ששני ילדיה מרגישים נוח לפנות אליה בכל בעיה.
 
 
 
פרופ' עידית שחר
מדעי החיים
עברית

איזון עדין

עברית
 
 
מספר תעלומות רפואיות עשויות למצוא פתרון דווקא בזכות מתמטיקה. מודל מתמטי חדש מציע הסבר אפשרי לזיהומים מיסתוריים מסוימים, כולל אלה המופיעים לעיתים לאחר טיפול כימותרפי, ואף מצביע על דרכים להימנע מתופעה לא רצויה זו.
 
המחקר, אשר התפרסם בכתב-העת המדעי Journal of Clinical Investigation, מלמד כי לצורך הערכת הסיכון לזיהום, יש לקבוע את איכותם של תאי הדם החיסוניים, אשר משתנה מאדם לאדם, ולכן הוא עשוי להוביל לגישה אישית יותר לכימותרפיה. לדוגמה, לגבי חולים בסיכון גבוה יצטרכו הרופאים לנקוט אמצעים מוגברים כדי למנוע זיהום. מחולים בסיכון נמוך, לעומת זאת, אפשר יהיה לחסוך טיפולי מנע מיותרים. את המודל פיתחו מתמטיקאים ממכון ויצמן למדע, בשיתוף עם רופאים מהמרכז הרפואי "מאיר" בכפר סבא וממרכז המחקר "הופמן לה-רוש" בבאזל, שווייץ.
 
המודל מסביר כיצד פועלת מערכת החיסון בתנאי נוטרופניה, כלומר רמה נמוכה של תאי דם לבנים, בעיקר מסוג נויטרופילים. במצב זה, הנוצר לעיתים קרובות לאחר כימותרפיה או השתלת לשד עצם, אך עשוי להיות גם מולד, עלולים להתפתח זיהומים חמורים אם המערכת החיסונית אינה מצליחה לבצע את תפקידה החיוני: בליעה וחיסול של חיידקים.
 
המודל מראה, כי במצב של נוטרופניה, היחס הפשוט בין מספר התאים למספר החיידקים, או קביעת ערך סף מינימלי לכמות תאי החיסון, אינם מסבירים את יחסי הכוחות בין תאי החיסון לבין החיידקים. הסיבה לכך היא, שכאשר ספירת הנויטרופילים נמוכה, נכנסת המערכת החיסונית של החולה למצב של איזון עדין – הקרוי, במונחים מתמטיים, "דו-יציבות". שינויים זעירים בריכוז החיידקים או במספר הנויטרופילים עשויים להפר מצב זה באופן דרמטי. גורמים נוספים אשר עשויים להשפיע במידה משמעותית על האיזון הם מידת היעילות של הנויטרופילים או מידת חדירות הרקמות לחיידקים – שעלולה לגדול בעקבות טיפולים כימותרפיים.
 
כך, על-פי המודל, אצל אנשים בריאים אין חשיבות רבה לעובדה שתיפקוד הנויטרופילים משתנה מאדם לאדם. לעומת זאת, בחולים עם נוטרופניה עשויים הבדלים אלה לגרום להבדל בין חיים למוות. למשל, חולי סרטן מסוימים מפתחים זיהומים מסכני חיים אחרי כימותרפיה, למרות שהם מוחזקים בבידוד בתנאים סטריליים. מתברר, שאם הנויטרופילים שלהם "חלשים", די בכמות זעירה של חיידקים, כגון זאת הקיימת דרך קבע במעיים, כדי להטות את האיזון העדין לטובת החיידקים.
 
המחקר מסביר גם מדוע חולים מסוימים מפתחים זיהום חמור לאחר כימותרפיה או השתלת לשד עצם, אפילו כאשר מספר הנויטרופילים שלהם חוזר לרמה נורמלית יחסית. כאמור, הכימותרפיה גורמת לא רק הפחתה במספר הנויטרופילים והחלשת התיפקוד שלהם, אלא גם מגבירה את חדירותן של רקמות החולים לחיידקים. המודל מראה, כי כתוצאה מכך, בחולים מסוימים, עולה ריכוז החיידקים במהירות גבוהה כל כך, עד כי אפילו חזרת הנויטרופילים לערכים הנורמליים אינה מצליחה להתגבר על החיידקים – אשר הספיקו בינתיים להתרבות בפראות. תסריט זה עשוי להסביר בעתיד גם את המקרים הנדירים בהם מתפתחים זיהומים חמורים בבני אדם בעלי מערכת חיסון רגילה. על-פי המודל, במקרים אלה עלולה התרבות מהירה של חיידקים אלימים במיוחד לגבור על פעילותם של הנויטרופילים, אפילו אם מספרם ויעילותם תקינים.
 
המודל מציע פתרון אפשרי לשני מקרים שנותרו עד עכשיו ללא הסבר. תינוק שטופל במרכז הרפואי מאיר בעקבות נוטרופניה מולדת הבריא, למרות שספירת הנויטרופילים שלו הייתה נמוכה מ-200 תאים למיקרוליטר דם. לעומת זאת, חולה סרטן בוגר נפטר כאשר ספירת הנויטרופילים שלו לאחר כימותרפיה עמדה על 380. המודל מסביר כיצד יכלו פרמטרים קליניים, כגון איכות ירודה של הנויטרופילים, להוביל למות החולה הבוגר, למרות העדיפות במספר הנויטרופילים שלו.
 
בנוסף, המודל עשוי לסייע בהבנת התפתחותם של זיהומים חמורים חוזרים בחולים מסוימים. רופאים מהמרכז הרפואי מאיר הצליחו לקבוע אבחון רק בשליש מתוך כאלף חולים שהופנו אליהם בעקבות זיהומים חמורים. המודל המתמטי של מדעני המכון מציע, כי לפחות חלק מהמקרים הלא-פתורים נבע כנראה מצירוף של מספר פגמים אימוניים, כמו הבדלים בתיפקוד הנויטרופילים ותאים אימוניים אחרים.
 
פרופ' ורד רום-קידר
המחקר התבסס על בדיקות שנערכו בדמם של ארבעה מתנדבים בריאים. כדי ליישם את המודל בפרקטיקה, יש לערוך ניסוי קליני מקיף. "המודל המתמטי שלנו גילה מנגנונים חדשים האחראים להבדלים במידת הפגיעות לזיהומים בין חולי נוטרופניה", אומרת ראש קבוצת המחקר, פרופ' ורד רום-קידר, מהמחלקה למדעי המחשב ומתמטיקה שימושית.
 
את המחקר ביצעו חוקרים המשלבים תחומי התמחות באופן לא שגרתי. המתמטיקאית פרופ' רום-קידר מתמחה בחקר מערכות דינמיות. המחבר הראשון, ד"ר רועי מלכה, הוא מהנדס חשמל שביצע את המחקר במסגרת לימודי הדוקטורט שלו במכון. את הרעיון למחקר הגה ד"ר אליעזר שוחט, אונקולוג בכיר ודוקטור למתמטיקה במכון לשעבר. במחקר השתתפה קבוצה מהמרכז הרפואי "מאיר": פרופ' ברוך וולך, ראש המעבדה לתיפקוד לויקוציטים וראש הקתדרה לאימונולוגיית ילדים בפקולטה לרפואה על שם סאקלר באוניברסיטת תל אביב, ומנהלת המעבדה, רונית גבריאלי, שביצעה את הניסויים.
 
פרופ' וולך: "מהמחקר עולה, כי בדיקת איכות הנויטרופילים וריכוז החיידקים בחולים עם זיהומים חוזרים תסייע בהפחתת תחלואה ומוות, וכמו כן בהפחתת הוצאות אישפוז ומתן תרופות יקרות. יתרה מזאת, ייתכן כי בדרך זו אפשר יהיה לצמצם את השימוש באנטיביוטיקה, ובכך להפחית את התפתחותם של זני חיידקים העמידים לתרופות".
 
פרופ' ורד רום-קידר מציירת, צוללת ועושה יוגה.
 
 
 
 
פרופ' ורד רום-קידר
מתמטיקה ומדעי המחשב
עברית

סל קליטה

עברית
 
 
פרופ' מיכל נאמן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הביצית המופרית, היוצאת למסע בן ארבעה ימים מהשחלות לרחם, הופכת בסופו לכדור זעיר של תאים הקרוי בלסטוציסט. השלב הבא בהתפתחותה רצוף סכנות: כמחצית מהבלסטוציסטים ייכשלו בניסיונם להיקלט בדופן הרחם. בחלק מן המקרים הדחייה "מוצדקת", ומתרחשת מכיוון שהבלסטוציט אינו תקין. אך במקרים אחרים הרחם עצמו, מסיבה כלשהי, אינו מסוגל לספק את התנאים החיוניים לגידול העובר.
מהרגע שבו הבלסטוציסט מתמקם בנוחות בדופן הרחם, התאים ברקמת הרחם הסמוכה אליו מתחילים להתחלק ותכונותיהם משתנות, וכך יוצרים רקמה ספוגית ועתירת כלי דם הקרויה דסידואה. רוב הרקמה הזאת נעלם כאשר נוצרת שיליה תקינה, אולם עד שלב יצירת השיליה, בשלב הראשון של ההריון, רקמה זו חיונית להזנת העובר המתפתח.

אחד מהשינויים הרבים המתחוללים בדופן הרחם בתחילת ההריון נוגע להרכב תאי המערכת החיסונית השוכנים במקום. כך, למשל, תאים מסוימים הקרויים תאים דנדריטיים מצטברים ברקמת הדסידואה, העוטפת את הבלסטוציסט הצעיר בזמן השרשתו. תאים דנדריטיים מסוגים שונים מצויים בכל איברי הגוף, והם מהווים, בדרך כלל, חלק מקו ההגנה הראשון נגד פולשים. כשהם מזהים תאים זרים שמהווים איום, התאים הדנדריטיים בולעים אותם, ומציגים את חלבוני התא הזר על פני השטח החיצוניים שלהם - כמו "דגלים אדומים" שמפעילים תאים שונים של המערכת החיסונית, אשר אחראים לסילוק הפולשים.

מה עושים "לוחמי המערכת החיסונית" בקרבת הבלסטוציסט הצעיר? ההשערה המקובלת ביותר גורסת, שתאים אלה משחקים משחק כפול, ובעצם מגינים על תהליך השרשת העובר בדופן הרחם. על-פי תיאוריה זו, התאים הדנדריטיים שברחם שומרים על הבלסטוציט מהתקפה של תאים חיסוניים אחרים, שעלולים לזהות את העובר כגוף זר ומסוכן, מכיוון שרק מחצית מהגנים שלו זהים לאלה של אמו, ואילו המחצית השנייה אכן זרה: מקורה באדם אחר.

תלמידות המחקר טל בירנברג וויקי פלקס, מקבוצת המחקר של ד"ר סטפן יונג מהמחלקה לאימונולוגיה, פרופ' נאוה דקל ופרופ' מיכל נאמן מהמחלקה לבקרה ביולוגית במכון ויצמן למדע, בשיתוף עם ד"ר גיל מורר מבית-הספר לרפואה באוניברסיטת ייל, החליטו לבדוק את התיאוריה הזאת. הן גידלו עכברות והכליאוו אותן כך שהעוברים יהיו זהים גנטית לאמהות - ובדרך זו יצרו מצב שמערכת החיסון אינה מזהה את העוברים כזרים, ואין לה כל סיבה לתקוף אותם ולמנוע את קליטתם ברחם. לאחר מכן השתמשו בשיטה שפיתח ד"ר יונג במחקרו הבתר- דוקטוריאלי באוניברסיטת ניו-יורק, ובאמצעותה סילקו את כל התאים הדנדריטיים מהרחם. החוקרים גילו, כי על-אף הזהות הגנטית בין האם והעובר, תהליך הקליטה ברחם נכשל. יותר מכך, גם כשבדקו עכברות חסרות מערכת חיסונית פעילה, נכשלה השרשת העובר ברחם.

הממצאים מפריכים בבירור את תיאוריית הדחייה החיסונית, אבל למדענים ציפתה הפתעה נוספת: הם הבחינו, שבהיעדרם של תאים דנדריטיים נמנעה התפתחותה התקינה של הדסידואה. כדי לבדוק את הקשר בין התאים הדנדריטיים לדסידואה, הם שבו וסילקו את התאים הדנדריטיים מהרחם, אולם הפעם עשו זאת בשיטה שבה מתפתחת דסידואה בהיעדר בלסטוציסט במהלך הריון מדומה. תוצאות ניסוי זה הראו קשר ישיר בין היעדרותם של התאים הדנדריטיים לבין חוסר התפתחותה של הדסידואה.
בדיקות בתהודה מגנטית (MRI) וצביעות היסטולוגיות הראו, שתאי דופן הרחם, אשר אמורים להפוך לדסידואה, מתרבים בקצב איטי ואינם מתמיינים באופן נורמלי. בנוסף לכך, נפגם תהליך ההתפתחות של כלי דם חדשים - שהוא שלב חיוני בהתפתחותה של דסידואה תקינה. זאת, בעקבות הירידה בייצור חלבונים המבקרים את התהליכים הקשורים ביצירת רשת כלי הדם.

ממצאים אלה - שפורסמו בכתב-העת Journal of Clinical Investigations - הובילו את המדענים למסקנה מפתיעה: התאים הדנדריטיים שברחם אימצו תפקיד חדש לגמרי. הם אינם משרתים עוד כלוחמים של המערכת החיסונית, ואף לא כשומרי הראש של העובר החדש, אלא "משפצים את חדר התינוקות", כלומר מסייעים לעצב מחדש את הרקמה שמסביב לאתר ההשתלה, כך שתספק את צורכי העובר החדש. המדענים מתכוונים להמשיך לחקור את התופעה הזאת, ולזהות במדויק את הגורמים המעורבים ביצירת דסידואה תקינה. מחקרים עתידיים אלה יבהירו שלב חיוני, ולא לחלוטין מובן, של ההריון, וגם יסללו את הדרך לפיתוח טיפולים יעילים בבעיות פוריות בבני-אדם.
 

 
פרופ' מיכל נאמן מבקרת בערים שונות בעולם. היא אוהבת לסייר בשוקי הפירות והירקות, ולצלם מצבים שמאפיינים את התרבות המקומית.
 
 
 
פרופ' מיכל נאמן
מדעי החיים
עברית

גבולות

עברית
 
ד"ר מאיה שולדינר
ד"ר מאיה שולדינר
 
 
 
כל מדינה זקוקה לגבולות, וחשובים לא פחות מהם, ואולי יותר, הם מעברי הגבול, שבהם אפשר לפקח על התנועה ממדינה למדינה. דבר זה נכון גם עבור ה"מדינות" העצמאיות בהן מתבצעות הפעילויות השונות בתא – אברוני התא. כל אחד מאברונים אלה מתמחה בביצוע תהליכים חיוניים. ועם זאת, כדי שהתא כולו יוכל לפעול כיחידה אחת, נדרשת תקשורת טובה בין ה"מדינות" החברות בתא, ונחוצים נתיבי מעבר נוחים ביניהן.
 
כיצד בדיוק מתנהלת התקשורת בקֶרֶב "פדרציית המדינות" של התא? דרך אחת היא באמצעות שליחים – לדוגמה, חלבונים שונים – הנעים מאברון לאברון ומעבירים אינפורמציה. במקרים אחרים נדרש מגע פיסי בין האברונים. מגע כזה נוצר בנקודות מפגש הממוקמות לאורך גבול האברון, שדרכן מועברים חומרים שונים. נקודת מפגש כזו זוהתה לראשונה לפני כשלושה עשורים, ונקודות חדשות מוסיפות להתגלות. לדברי ד"ר מאיה שולדינר, מהמחלקה לגנטיקה מולקולרית, כל גילוי חדש כזה מסייע למדענים להבין טוב יותר מי מאברוני התא "מדבר" עם מי, איזה מידע מועבר, וכיצד תורמים שיבושים במעבר מידע וחומרים מאברון לאברון להתפתחות מחלות והפרעות שונות.
 
במעבדתה של ד"ר שולדינר חוקרים, בין היתר, את מעברי הגבול האלה, וכיצד הם מאפשרים תקשורת בין אברוני התא. בזמן מחקרה הבתר-דוקטוריאלי באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, במעבדתו של פרופ' פיטר וולטר, הייתה ד"ר שולדינר שותפה לגילוי נקודת מגע בין שני אברונים מרכזיים בתא:
המיטוכונדריה, "בית החרושת לאנרגיה" של התא, והרשתית האנדופלסמתית – בה מייצרים שומנים ומכינים חלבונים לקראת הפרשתם אל מחוץ לתא. שני אברונים ענקיים אלה, התופסים קרוב לשליש מנפח התא, נצמדים זה לזה בחוזקה באמצעות "חלבוני ריץ'-רץ'". נקודת המגע מיועדת בעיקר להעברת מולקולות שומן, הנוצרות ברשתית האנדופלסמתית, לתוך המיטוכונדריה, שם הן משמשות ליצירת הקרום. המדענים הניחו אז, כי פגיעה בחלבוני הריץ'-רץ' תצמצם את כניסתם של שומנים למיטוכונדריה ואף תמנע זאת. אולם בפועל, להפתעתם, לפגיעה בהם לא הייתה כל השפעה. מסקנתם הייתה, ששומנים נכנסים למיטוכונדריה בדרך נוספת, לא ידועה.
 
ד"ר יעל אלבז-אלון, חוקרת בתר-דוקטוריאלית במעבדתה של ד"ר שולדינר, קיבלה על עצמה את האתגר לחפש את אותה נקודת מעבר לא מוּכרת. הנחת המוצא הייתה, שקיימות שתי דרכים לכניסת שומנים למיטוכונדריה, וכי במקרה שייגרם נזק למעבר הלא-מוּכר, תגביר נקודת המעבר המוּכרת את יעילות מעבר החומרים. אפשר לדַמות זאת לבעיה מתמטית בסיסית: אם בריכה מתמלאת באמצעות שני ברזים שמזרימים אליה כמות שווה של מים, וברז אחד נסגר, הרי שכדי שהבריכה תמשיך להתמלא באותו קצב, על הברז השני להכפיל את תפוקתו. כדי למצוא את ה"ברז" הנוסף, כלומר את החלבון האחראי על המעבר הלא-מוכר, פגעו המדענים בכל אחד מ-6,200 החלבונים המצויים בתא שמר, וחיפשו את הפגיעה הגורמת להכפלה בכמות נקודות המעבר המוכרות – אשר סומנו באמצעות סמן פלואורסצנטי.
 
הניסוי, שנעשה באמצעות מערכת רובוטית המאפשרת לבצע בדיקה רחבת-היקף מסוג זה באופן אוטומטי, גילה ארבעה חלבונים שפגיעה בהם הובילה להכפלת נקודות המגע המוּכרות. בדיקת המיקומים של החלבונים בתא גילתה, כי אחד מהם אכן נמצא בגבול המיטוכונדריה, במיקומים מיוחדים, בהם הוא נושק גם לגבול של אברון תאי אחר – הווקואלה. אברון זה (שבבני- אדם קרוי "ליזוזום") הוא "מפעל המיחזור" התאי, ולכן הוא מכיל כמויות גדולות של מולקולות שומן. אם כן, מקורותיהם של שני נתיבי המעבר של שומנים למיטוכונדריה מצויים במקום בו נוצרים השומנים, ובמקום בו הם עוברים מיחזור לשימוש נוסף.
 
המחקר, שהתפרסם בכתב-העת Developmental Cell, מגלה נקודת גבול חדשה בין "מדינות" שלא היה ידוע כי הן חולקות גבול משותף – המיטוכונדריה והווקואלה. ד"ר שולדינר מסבירה כיצד הצליחה נקודת המעבר, שקיבלה את השם vCLAMP, לחמוק עד כה מעיני מדענים: "בתאים רגילים יש כמות מועטה מאוד של נקודות מעבר כאלה, ולכן קל להחמיץ אותן. אך כאשר אחד מנתיבי המעבר נפגע, הנתיב השני 'מתנפח', כמות נקודות המעבר גדלה, וקל להבחין בהן באמצעות מיקרוסקופ אלקטרונים. בנוסף, בנקודות המעבר עצמן אפשר לראות במקרה זה מעין 'צֶבֶר אברונים' לא שגרתי, שבמרכזו מיטוכונדריה המוקפת בווקואלות".
 
המחקר תורם מידע חדש ביחס למראה התאים ותיפקודם. בנוסף, עדויות לקיומן של נקודות vCLAMP נמצאו גם בבני-אדם; כלומר, מדובר בתופעה שמורה אבולוציונית, שיש לה חשיבות גם בתאים אנושיים. במעבדתה של ד"ר שולדינר אפשר יהיה לחקור אותה לעומק ולעמוד על חשיבותה.
 
במחקר השתתפו פרופ' טוני פוטרמן מהמחלקה לכימיה ביולוגית, ותלמידת המחקר מקבוצתו, עדן רוזנפלד-גור; ד"ר ורה שינדר מהמחלקה למיקרוסקופיית אלקטרונים; וד"ר תמר גייגר מהפקולטה לרפואה על-שם סאקלר באוניברסיטת תל-אביב.
 
ד"ר מאיה שולדינר אוהבת לבלות עם הילדים שלה – מתן, נעם ודניאל, שנולדו בזמן שהייתה בתקופת הדוקטורט, הפוסט-דוקטורט, וכן בעת שהקימה מעבדה חדשה במכון.
 
 
ד"ר מאיה שולדינר
מדעי החיים
עברית

בעצם

עברית

פרופ' ליאה אדדי

דמיינו אתר בנייה תת-מימי: אבני הבניין הצפות מובלות לחלל בו נבנה הפיגום. כך נוצרים השלד ומבנים מינרליים נוספים בעוברים של חיות רבות. ביצורים ימיים, אבני הבניין של המינרלים מופקות ממי הים. בעוברים של בני-אדם ושל יונקים אחרים, מסופקים המינרלים, שמקורם במזון, באמצעות הדם של האם.
 
קבוצת מחקר, בהנהגת מדעני מכון ויצמן למדע, עקבה אחר השלבים הראשונים של בניית השלד, החל מרגע ההפריה, בעוברים חיים של קיפודי ים. כפי שדווח בכתב-העת "רשומות האקדמיה הלאומית למדעים של ארה"ב" (PNAS), הם הגיעו לתובנות מפתיעות לגבי תהליך מורכב זה.
 
כדי לצבור כמות מספקת של מינרלים צריך עובר קיפוד הים, שגודלו שווה לעובי שערת אדם, להשתמש בכל הסידן שמכילה כמות מים שנפחה גדול פי מאות מהנפח שלו-עצמו. במשך עשרות שנים סברו מדענים, כי את צבירת הסידן המופק מהמים ואת בניית השלד מבצעים אך ורק תאים מתמחים של העובר. אך במחקר, בו עקבו המדענים אחרי התפתחותם של עוברי קיפוד ים במים המכילים יוני סידן שסומנו בצבע פלואורסנטי ירוק, הם נדהמו לגלות כי העובר כולו נצבע במהירות בירוק. נראה היה, שכל אחד מתאיו של העובר צבר יוני סידן.
 
כדי לוודא שהממצא לא נוצר במקרה בעת המדידות, וידאו המדענים את הפיזור הרחב של הסידן באמצעות מספר טכנולוגיות מתקדמות: בנוסף לתצפיות בעוברים חיים במיקרוסקופ אור, הם חקרו דגימות מוקפאות של עוברים במיקרוסקופ אלקטרונים סורק. יתר על כן, הם השתמשו בטכנולוגיה חדישה שפותחה בארץ, המשלבת מיקרוסקופ פלואורסנטי, מיפוי יסודות כימיים, ומיקרוסקופ אלקטרונים סורק, אשר מאפשרת לצפות בדגימות באוויר רגיל במקום בריק. את המחקר ביצעו פרופ' ליאה אדדי, פרופ' סטיבן ויינר, ותלמידת המחקר נטע וידבסקי, מהמחלקה לביולוגיה מבנית במכון, ביחד עם בוגר המכון, ד"ר ספי אדדי, מחברת .B-nano Ltd, ד"ר יוליה מחמיד, בוגרת המכון העוסקת היום במחקר בגרמניה, ד"ר איל שמעוני מהמחלקה לתשתיות למחקר כימי במכון, ודוד בן-עזרא ופרופ' מוקי שפיגל מחברת "חקר ימים ואגמים לישראל" באילת.
 
 
בנוסף התגלה במחקר, כי כאשר סידן פחמתי נכנס לתאי העובר, הוא יוצר גרגירים הבנויים מננו-כדורים. מבנה זה אופייני למינרלים אמורפיים רבים, וידוע כשלב ביניים בבניית רקמת השלד בקיפודי ים, כפי שגילו פרופ' ויינר ופרופ' אדדי לפני למעלה מעשור. כעת גילה המחקר, כי הגרגירים שמורים בתוך שלפוחיות.
 
הממצאים מצביעים על כיווני מחקר חדשים בכל הקשור להיווצרות השלד במיגוון יצורים חיים, כולל בני-אדם. העובדה שהעובר כולו מגויס לבניית השלד בקיפוד ים רומזת, כי בניגוד לדעה הרווחת, גם בבני-אדם עשויים תאים נוספים, מלבד התאים המתמחים, הקרויים אוסטאובלסטים, להיות מעורבים בבניית העצמות והשיניים. יתר על כן, ייתכן שהשמירה הזמנית של סידן פחמתי בשלפוחיות קיימת גם היא ביצורים אחרים, מלבד קיפודי הים.
 
לחקר מנגנונים אלה חשיבות רבה לצורך הבנה טובה יותר של תהליכי מינרליזציה ביולוגית. הבנה זו עשויה להיות חיונית למחקרים עתידיים בנושא מחלות ובעיות מבניות שונות של העצמות והשיניים.

פרופ' ליאה אדדי חולקת חצר משותפת עם שני ילדיה הבוגרים ושבעת נכדיה.
 
 
פרופ' ליאה אדדי
כימיה
עברית

עמודים