ריח פריחת היסמין - זה הזיכרון החזק ביותר של פרופ' יצחק תור מטיוליו הליליים מבניין מכון המחקר על-שם דניאל זיו, הבניין ההיסטורי שממנו התפתח לימים מכון ויצמן למדע כולו, אל בניין אולמן, בו עבדו הביו-כימאים, הביופיסיקאים, ומדעני הצמחים של המכון.

 

יצחק תור הוא כיום פרופסור לכימיה באוניברסיטת קליפורניה בסן-דייגו, אבל קשריו עם מכון ויצמן למדע החלו לפני יותר מ-30 שנה, כאשר השתתף, כנער צעיר, בן 12, בשיעורי העשרה בכימיה של היחידה לפעולות נוער, בהנהלתו של ד"ר משה רשפון. המדריך שלו, ד"ר טוביה ברקוביץ', הכיר לו את פרופ' אברהם שנצר מהמחלקה לכימיה אורגנית, שקיבל אותו לעבודה במעבדתו. "כילד שעד אז לא ראה מימיו מעבדה אמיתית, הייתי פשוט המום", נזכר תור ממרחק שלושה עשורי שנים.

 

נראה כי לחוויות שצבר במכון בגיל כה צעיר הייתה השפעה חשובה על חייו של תור: כעבור עשר שנים מצא עצמו שוב במעבדתו של פרופ' שנצר, הפעם כדוקטורנט לכימיה אורגנית. זה קרה לאחר שקיבל תואר בוגר מאוניברסיטת תל-אביב בשנת 1981, נהנה מאפשרויות הלימודים הניתנות לקצינים במהלך השירות הצבאי, ובשנת 1986 התקבל כתלמיד מחקר למדרשת פיינברג, הגוף האוניברסיטאי של מכון ויצמן למדע. עבודת הדוקטורט שלו התמקדה בחקר המבנה הפעילות הביולוגית של מולקולות טבעיות הנושאות יוני ברזל. הוא אף הצליח ליצור מולקולות מלאכותיות שנשאו יוני ברזל וחיקו ביעילות מספר נשאי ברזל טבעיים.

 

כתלמיד מחקר במדרשת פיינברג החל תור להדריך בעצמו ביחידה לפעולות נוער של המכון, אותה מסגרת עצמה שבה רכש, כנער, ניסיון וידע יקרי-ערך. סגירת המעגל הזאת הקנתה לו גאווה וסיפוק, על שבאפשרותו להעביר את הידע והאהבה למדע לדורות הבאים.

 

בשנת 1990 השלים את לימודי הדוקטורט במדרשת פיינברג, ויצא לבצע מחקר בתר-דוקטוריאלי במעבדתו של פרופ' פיטר דרבן במכון הטכנולוגי של קליפורניה. "מה שנתן לי השראה הוא האופי הרב-תחומי של מכון ויצמן למדע, ומיגוון הקורסים שחשפו אותי גם לנושאים רחוקים מתחום המחקר שלי, מה שתרם רבות להמשך הקריירה שלי", מספר תור. "על-אף העובדה שהייתי סטודנט לכימיה, אני זוכר שביליתי שעות רבות בספרייה למדעי החיים". הוא גם נזכר במפגשים עם מספר מדענים אורחים שהגיעו למכון ויצמן למדע ממכוני מחקר נחשבים בארצות שונות. "למפגשים האלה הייתה השפעה מעצבת עלי, משום שהם חשפו אותי לעקרונות המחקר וההכשרה המדעית המקובלים במערכת האמריקאית".

 

חשיפה זו הועילה לו כשבשנת 1993 מונה כחוקר באוניברסיטת שיקגו, אותה עזב לאחר כשנה כשהצטרף לאוניברסיטת קליפורניה בסן-דייגו, ובה הוא פועל עד היום. מחקריו הנוכחיים מתמקדים בכימיה ביולוגית, ובמיוחד ברעיון שהעלתה קבוצתו לפני כעשור, למצוא דרך להשיג, באמצעים מולקולריים, שליטה על פעילות התא ברמת האר-אן-אי. יישומים אפשריים של הרעיון כוללים פיתוח חומרים מיוחדים שיתקפו את האר-אן-אי של נגיפים וחיידקים גורמי מחלות שונים.

 

אהבתו של תור למדע ולכימיה אורגנית אינה משכיחה ממנו אהבות אחרות, ובהן אהבתו למוסיקה. זה 30 שנה הוא מנגן על גיטרה, ולפני מספר שנים הגשים חלום ישן, והקים בביתו אולפן הקלטות. מאז הוא מקליט ומפיק בכוחות עצמו את אלבומיו - לאחד מהם קרא "סינתזה אורגנית", ואת אופיו המוסיקלי הוא מתאר כ"תערובת של צלילים דיגיטליים סינתטיים, מעוטרים בצלילים אורגניים של גיטרות".

 

תור זוכר היטב, כי השורשים של כל אלה נעוצים עמוק בקרקע של מכון ויצמן למדע. "ההתבגרות במכון לימדה אותי רבות. אמנם הייתי אז צעיר מאוד, אבל יכולתי לחוות באופן אישי את הדינמיקה המשכרת של המערכת האקדמית, ואת האתגר הניצב לפני חוקרים צעירים. לניסיון זה היה תפקיד עצום בהכנה שלי לעתיד".

 

 

 

הן עיני למדו לחייך וחדלו משכבר

לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים.

ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר.

 

מלים: לאה גולדברג

לחן: שלמה יידוב

 

ד"ר טארק אבו-חאמד, צעיר פלסטיני, תושב הכפר הקטן צור-באהר במזרח ירושלים, מאמין בכל לבו ביכולתו של המדע  לגשר על פערים תרבותיים, לאומיים ופוליטיים. הוא השלים את לימודיו לתואר שלישי בהנדסה כימית באוניברסיטת אנקרה,  טורקיה, והחל להתעניין באפשרות לבצע מחקר בתר-דוקטוריאלי במחלקה למדעי הסביבה וחקר האנרגיה במכון ויצמן למדע. בין הגורמים להתעניינותו הוא מונה את המוניטין הבין-  לאומי של מדעני המכון, ואת האפשרות לעבוד ולבצע ניסויים במגדל השמש של המכון, שהוא אחד מהמתקנים המתקדמים בעולם בתחום הפיתוח של שיטות מתקדמות לניצול אנרגיית שמש. "בשבילי זו הייתה בחירה טבעית", אומר ד"ר אבו-חאמד. "רציתי לבחור במסלול מחקר שיאפשר לי לממש את הפוטנציאל  שלי במלואו". הוא יצר קשר ראשון עם המכון באמצעות שגרירות ישראל בטורקיה, ובהמשך נפגש ושוחח עם פרופ' יעקב קרני,  ראש המרכז לחקר האנרגיה, ובמאי 2003 התקבל למכון כחוקר בתר-דוקטוריאלי.

 

על-אף האקלים הפוליטי הכללי בין פלסטינים לישראלים, בעיצומה של אינתיפאדה, אבו-חאמד התקבל במכון בברכה:  "האנשים כאן ישרים וענייניים. הם עסוקים במחקר מדעי ולא מניחים לעניינים אחרים להפריע להם". לדרך שבה התקבל בין עמיתיו למחקר תרמה אמונתו הבסיסית במדע ללא גבולות. המנחה שלו, פרופ' קרני: "המדענים והעובדים במכון ויצמן  באים ממיגוון רחב של רקעים תרבותיים, אתניים ופוליטיים. אבל ההבדלים האלה אינם רלבנטיים לעבודה שלנו, ואינם משפיעים עליה". ד"ר אבו-חאמד: "פלסטינים רבים לא רוצים שום שיתוף פעולה עם ישראל, הוא אומר, אך לסטודנטים ולחוקרים פלסטינים כדאי מאוד להיות מעורבים בקהילה המדעית בישראל, שרמתה גבוהה ומאתגרת. מדע צריך לעשות למען המדע, כדי לשפר ולהרחיב את ההבנה שלנו על העולם שבו כולנו חיים. יחד, נוכל להגיע להישגים משמעותיים שיקדמו את כולנו".

 

ד"ר אבו-חאמד למד, כילד, את ערכה של תקשורת בין-אישית בהשגת מטרות משותפות. כתושב הכפר צור-באהר, ממש מעבר לגדר של קיבוץ רמת רחל, שבמשך שנים רבות שימשה כגדר הגבול, "הקו הירוק" המפורסם, נהג לעבוד בחופשת הקיץ  בקטיף פירות בקיבוצים השכנים. כך למד להכיר אנשים מכל העולם, תירגל את יכולת השיחה שלו באנגלית, סיפר לאחרים על חייו ו למד על תרבויות אחרות. הוא מתאר את עצמו כמעין מתווך תרבותי בלתי-רשמי: "השתלבתי בחברתם של אנשים שביקרו בישראל,  ובכך קיוויתי להבין ולהכיר השקפות אחרות ולהשפיע על הדרך שבה הם רואים ומבינים את האנשים שחיים בישראל".

 

כפלסטיני המבצע מחקר מדעי במכון, הוא מתפקד לעתים גם כממשק אנושי בין ישראלים, פלסטינים והקהילה המדעית הבין-לאומית. "חברי הישראלים שואלים אותי לא פעם על נקודות הראות של פלסטינים, ועל הדעות וההשקפות הרווחות בחברה הפלסטינית", הוא אומר. דעותיו שלו, אמנם, שונות מאלה המפורסמות בכלי תקשורת בעולם. בשבילו, שיתוף הפעולה המעשי בין ישראלים לפלסטינים  חשוב יותר מפוליטיקה. את התפיסה הזאת הוא מציע להתחיל להנחיל כבר בבתי-  הספר היסודיים. "המדע צריך להיות מסלול  לימוד חוצה תרבויות", הוא אומר. מאז שהגיע למכון הוא מארגן סיורים של ילדים פלסטינים המשתתפים בחוגי מדע בכפרו, בגן המדע. הוא מלווה את הקבוצה, מתפקד כנציג המכון, מסביר את העקרונות המדעיים שמומחשים במוצגים השונים של הגן, ומשמש מודל לחיקוי בשביל הילדים ומוריהם.

 

הוא היה רוצה לראות סוגים שונים של תוכניות חילופים בין מוסדות מחקר פלסטינים וישראליים, שבמסגרתן מרצים, מדענים ומורים יתארחו במוסדות מקבילים מהצד השני וילמדו להכיר את עמיתיהם. "נתחיל מבן-אדם אחד ונגיע למאה.  אנחנו צריכים לעבוד יחד למען חינוך למדע". הוא יודע שהדרך להגשמת החזון הזה תהיה רצופת קשיים.  "ספגתי מהלומה משמעותית כשד"ר סרי נוסייבה, נשיא אוניברסיטת אל-  קודס, קיבל ביקורת כל כך חריפה מהקהילה הפלסטינית  המדעית על כך שחתם הסכם שיתוף פעולה בתחום החינוך המדעי עםהאוניברסיטה העברית בירושלים. אבל אני מאמין שבעתיד נצליח יותר. צריך רק לרצות, ולא לוותר".

 

ד"ר טארק אבו-חאמד נשוי לסוקינה ואב לבת, איליה, שנולדה לפני כשנתיים. הוא מתגורר בכפר צור-באהר, שבו מתגוררים 15,000 תושבים, ונוסע מדי יום למעבדתו שבמכון. המחקר הבתר-  דוקטוריאלי שלו במכון, המצוי כעת בשנתו השלישית, מתוכנן להסתיים בשנת 2006, ולאחר מכן הוא מתעתד לבצע מחקר בתר-דוקטוריאלי נוסף במעבדה לאנרגיית שמש במחלקה להנדסת מכונות של אוניברסיטת מינסוטה.

 

"תוך כדי הלימודים לתואר ראשון ברומניה שמעתי על  מכון ויצמן למדע כעל מקום בעל שם עולמי"

 

מדענים מתחומי הביולוגיה של התא, ביוכימיה, רובוטיקה, מחשבים, ומדע התרופות (פרמצבטיקה), מאכלסים כיום את מחלקת המחקר הבסיסי של חברת התרופות האמריקאית הגדולה MERCK. החברה ידועה בפיתוחן ובשיווקן של תרופות מתקדמות לטיפול באוסטיאופורוסיס, במיגרנות, בדלקות, בכאב, באסטמה ובאיידס. את המחלקה הקימה ומנהלת ד"ר ברטה סטרולוביצ'י, בוגרת מדרשת פיינברג של מכון ויצמן למדע. את עבודת הדוקטורט שלה השלימה בשנת 1980, במחלקה לחקר ההורמונים בהנחייתו של פרופ' אוריאל צור. 

 

את הצעד הראשון שלה בעולם המדע עשתה ברטה בארץ הולדתה, רומניה, שם קיבלה תואר ראשון בגנטיקה של האדם מאוניברסיטת "יאסי". "תוך כדי הלימודים לתואר ראשון ברומניה, שמעתי על מכון ויצמן למדע כעל מקום בעל שם עולמי. עקבתי אחר הפרסומים המדעיים שיצאו מהמכון, וחלמתי שיום אחד אוכל לבוא וללמוד בו", היא נזכרת. "ממש בתחילת הלימודים שלי התחלתי להתעניין באיתות ביוכימי שהתאים מקבלים באמצעות קולטנים המוצגים על קרומיהם, ואז גם שמעתי על המחקרים החלוציים ורבי החזון שביצעו המדענים במחלקה לחקר הורמונים במכון ויצמן, בניהולו של פרופ' יוחנן לינדנר. שוחחתי עם כמה מהחוקרים במחלקה, אוריאל צור, יורם סלומון, אלכס צפרירי ואחרים, והחלטתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. פרופ' צור קיבל אותי כסטודנטית בקבוצתו. וכך הגעתי למכון. זה היה בשנת 1976. מדעני המחלקה עבדו אז על בקרה של הורמוני רבייה נקביים בשחלה ובבלוטת יותרת המוח, ותקפו את הנושא מכיוונים שונים. כך, כשכל המחקרים הללו חוברו יחד נוצרה תמונה שלמה וחדשנית. אני עבדתי בהנחייתו של פרופ' צור ובשיתוף עם מעבדתו של פרופ' אלכס צפרירי, וחקרתי את פעולתם של הורמוני בלוטת יותרת המוח ברמה מיקרוסקופית. העבודה הייתה מרתקת ומלהיבה מפני שתוצאות המחקר שביצענו בבעלי-חיים היו רלוונטיות והובילו ישירות ליישומים חשובים ונחוצים בתחום הקליני, כלומר, בטיפול בבני-אדם. לאורך כל תקופת העבודה שלי במעבדה עבדו אתנו רופאים מבתי חולים שונים (בעיקר מהדסה), שהתמחו ברפואת עיניים ,במחלות הקיבה והמעיים, ובמיילדות. זה היה עירוב נהדר של כשרונות, ומדענים מסורים שהונעו על ידי סקרנות שבערה בעצמותיהם. בכל שעה ובכל זמן, תמיד היו אנשים במעבדה: בבוקר, בערב, בלילה ובסופי שבוע. ההתרגשות מהתגליות והתוצאות שהשגנו הייתה כל כך מוחשית, ואפשר לומר שמאוד אהבתי את העבודה שלי. נוסף על העבודה המרתקת במעבדה, היו לנו הרבה סמינרים מעניינים שניתנו על ידי מדענים מחזית המחקר שהגיעו למכון מכל רחבי העולם לשנת שבתון או לתקופות קצרות יותר. 

 

"כשעבדתי במעבדה של פרופ' צור, התחלתי להתעניין ביישום המחקר הבסיסי שבו עסקתי, לצורך פיתוח וגילוי תרופות. הושפעתי מאוד מעבודתו של פרופ' צור שכללה מחקר מעמיק בתהליכי פעולתן של תרופות מסוימות על תאים ועל בעלי חיים, וכן משיתוף הפעולה הפורה עם הרופאים הרבים שעבדו איתנו במעבדה. 

 

"לאחר שסיימתי את עבודת הדוקטורט שלי במכון, הבנתי שכדי לקדם את הקריירה שלי בתחום הפיתוח והגילוי של תרופות חדשות לריפוי מחלות, עלי להעמיק את הידע שלי בביוכימיה ובביולוגיה מולקולרית. למרבה המזל קיבלתי מילגה למחקר בתר דוקטוריאלי אצל פרופ' רוברט ג. לפקוביץ' בבית-הספר לרפואה שבאוניברסיטת דיוק בדורהם שבקרולינה הצפונית. עבודה המחקר הפורייה שלי שם הניבה כמה פרסומים באיכות גבוהה שהתפרסמו בכתבי עת מדעיים נחשבים, מה שבאופן טבעי הוביל אותי לקריירה משגשגת בתחום הגילוי והפיתוח של תרופות". 

 

בראשית המסלול התעשייתי שלה עבדה ברטה בחברת ההזנק הביוטכנולוגית "טולאריק", ולאחר מכן הצטרפה לחברה שבה היא עובדת עד היום, MERCK. 

 

המחלקה שאותה מנהלת ברטה בחברת MERCK מעורבת כמעט בכל פרויקט של החברה שמוביל בסופו של דבר לרישום של תרופה חדשה בסוכנות התרופות הפדרלית בארה"ב. "באמצעות שיטות חדשניות ביותר בתחום המיחשוב והרובוטיקה מזהים חוקרי המחלקה מרכיבים שבהם טמון פוטנציאל תרופתי נגד מטרות מולקולריות הגורמות למחלות מסוימות", מסבירה ברטה, "החומרים שאנחנו מזהים בתהליכי המחקר השונים שלנו מהווים נקודת מוצא למאמץ כימי רפואי שמוביל לייצור ראשוני של תרופה שניתן לייצר אותה בכמויות גדולות. 

 

"בראייה לאחור, אני מרגישה שתמיד רציתי להיות מדענית, תמיד התעניינתי בתהליכים שגורמים למחלות להתפתח. אבל בשונה מהרופאים, העניין שלי תמיד התמקד ברמה המולקולרית של המחלה ולאו דווקא בטיפול ישיר בחולה עצמו. העניין בתהליכים הללו החל כבר כשלמדתי בבית-ספר תיכון, התגבר כשלמדתי לתואר ראשון, והתעצם עוד יותר בזמן לימודי המחקר שלי במכון ויצמן למדע, כשיכולתי לעסוק ישירות בנושאים שעניינו אותי ברמה הגבוהה ביותר".

"אנחנו מפתחים תרופה שתמנע את החמרת הנזק המוחי שנגרם במחלת אלצהיימר"

 

 

עם העלייה בתוחלת החיים שנובעת מהתפתחות הרפואה המודרנית, עולה במידה משמעותית מספרם של בני- האדם הסובלים בזקנתם מבעיות הקשורות לניוון מוחי. מעבר לסבל האישי של אותם אנשים, הם גם מהווים נטל כבד על הסביבה. כידוע, אין עדיין מענה למחלות הללו, לרבות מחלת אלצהיימר, ומשך פעולתן של התרופות הקיימות, מוגבל, בדרך כלל", אומרת ד"ר שריל פיצר-אטס, בוגרת מדרשת פיינברג של מכון ויצמן למדע, המכהנת כיום כמנהלת המחקר בחברת הסטארט-אפ המתקדמת "מיינדסט".

 

"אנחנו מפתחים תרופה שתמנע את החמרת הנזק המוחי שנגרם במחלת אלצהיימר. תרופה זו, המבוססת על חומר מעכב חימצון, נבחרה על ידי ה-NIH בארה"ב מתוך 300 בקשות למימון השלב השני של הניסויים הקליניים. בנוסף אנו מפתחים שני חיסונים: אחד פעיל - חומר המאפשר לגוף לפתח נוגדנים נגד אחד החומרים הגורמים למחלת אלצהיימר, ואחד סביל – המבוסס על מתן הנוגדן עצמו כנגד התפתחות המחלה. הפרויקטים נמצאים בשלב הניסויים הקדם-קליניים המתקדמים. החברה משתמשת במחקריה בעכברים טרנסגניים שמחקים את המחלה".

 

"מיינדסט" היא חברה הפועלת בישראל ובארה"ב. רוב פעילות המחקר והפיתוח של החברה נעשית בישראל, באיזור התעשייה הר חוצבים שבירושלים. שני המממנים העיקריים של החברה הם חברתMPM Capital, ו"כלל ביוטכנולוגיה". החברה הוקמה לפני כחמש שנים, על-ידי ד"ר דניאל צ'יין, אף הוא בוגר מדרשת פיינברג של המכון, שביצע את עבודת הדוקטורט שלו בהנחייתו של פרופ' שמואל שאלתיאל. בחברה עובדים כיום כ30- עובדים.

 

ד"ר שריל פיצר-אטס אחראית לפיתוח וניהול המחקר במעבדת החברה, על שיתופי הפעולה עם אוניברסיטאות, בתי-חולים וחברות שונות, וכן על השתתפותם של נציגי החברה בכנסים בין-לאומיים העוסקים בחזית המחקר בתחום. בנוסף היא אחראית גם על מחלקת הפטנטים של החברה, והיא שותפה לגיבוש אסטרטגיות מדעיות ועסקיות של החברה.

 

כשש שנים עברו מאז סיימה שריל את עבודת הפוסט דוקטורט שלה, שהתמקדה בהיבטים החיסוניים של מחלות הסרטן, שגם היא בוצעה במכון ויצמן למדע, בקבוצת המחקר של פרופ' זליג אשחר. אבל היא עדיין מרגישה שהמכון הוא הבית שלה. היא מתגוררת ברחובות, ובמסגרת עבודתה ב"מיינדסט" היא מקיימת קשרי עבודה עם יועצים מהמכון ונעזרת בשירותים הביולוגיים של המכון. מדי פעם אפשר למצוא אותה בספרייה למדעי החיים, מחוברת למחשב הנייד שלה, עובדת.

 

שריל נולדה וגדלה בלונג איילנד שבניו יורק. לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון הגיעה לראשונה לארץ, לאולפן בקיבוץ מזרע. "זו הייתה השנה שבה נחתמו הסכמי השלום עםמצרים. אני זוכרת שאנשים רקדו בכל מקום, וכך התאהבתי בארץ", היא נזכרת. היא סיימה תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר מכן חזרה לביקור אצל הוריה, והחלה לעבוד כטכנאית מעבדה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק אצל פרופ' ברני ויינשטיין. "עבודת המחקר ריתקה אותי", היא נזכרת. המחקר עסק בהשפעת דיאטה עתירת שומן על סרטן המעי הגס. הספקתי אפילו לכתוב כמה מאמרים כטכנאית, והפוסט דוקטורנטית שאצלה עבדתי עודדה אותי להפסיק לעבוד כטכנאית ולהמשיך ללמוד". פרופ' ליאו זקס מהמכון הגיע בדיוק אז לקולומביה כדי לשאת הרצאה, ופרופ' ויינשטיין הפגיש אותו עם שריל. פרופ' זקס עודד אותה לבוא ללמוד במכון וקישר אותה מייד עם מדרשת פיינברג. "פרופ' ידין דודאי, שגם הוא הגיע אז לקולומביה במסגרת המחקר שלו, ראיין אותי וכך התקבלתי למדרשת פיינברג של המכון".

 

את עבודת הדוקטורט שלה, שהתמקדה בסיבות המולקולריות להתפתחות גרורות סרטניות, עשתה שריל בהנחייתה של פרופ' לאה אייזנבך, במסלול ישיר לדוקטורט. "לאחר שסיימתי את הדוקטורט, עליתי מהקומה הראשונה של בניין וולפסון לקומה השישית, כדי לבצע את המחקר הפוסט דוקטוריאלי שלי בתחום ההיבטים החיסוניים של מחלות הסרטן, בקבוצת המחקר של פרופ' זליג אשחר". תוך כדי ביצוע עבודת הדוקטורט הספיקה שריל ללדת את שתי בנותיה, הדר (14) ואביה (11). "כשניגשתי לראיון אצל זליג", היא נזכרת בהתרגשות, "חלקתי איתו את החששות שהיו לי מכך שאני אם טרייה לשתי בנות קטנות, שנכנסת לפרויקט כל כך תובעני. התשובה שלו הייתה משהו שתמיד מלווה אותי ומחזק אותי. הוא ענה לי: 'אני מלא הערכה לאשה שהצליחה ללדת שני ילדים תוך כדי עבודת הדוקטורט שלה וגם להגיע לתוצאות שאליהן הגעת. נשים כאלה בדיוק אני רוצה במעבדה שלי'".

 

לאחר שסיימה את המחקר הבתר- דוקטוריאלי נסעה לבצע מחקר נוסף כזה, בתחום האימונולוגיה, באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, במעבדתו של פרופ' אנטוני ל. דה-פרנקו. "לסן פרנסיסקו נסעתי עם שתי הבנות. בעלי, משה אטס, נאלץ להישאר בארץ בשל עבודתו. זו הייתה תקופה לא קלה, אבל מרתקת".

 

עם סיום המחקר הבתר-דוקטוריאלי חזרה שריל לארץ. "זו הייתה שנת 1998, שיא פריחת ענף ההיי-טק". היא החלה לעבוד בחברת "ביוטכנולוגיה כללית", בפארק המדע, ברחובות, בפרויקט פיתוח של חיסון נגד סרטן שלפוחית השתן. "המחקר נעשה בשיתוף פעולה עם מנחת הדוקטורט שלי מהמכון, פרופ' לאה אייזנבך, ועם רופאים אורולוגים מהמרכז הרפואי על-שם רבין בפתח תקוה ומבית-החולים ברזילי באשקלון. העבודה הזו הייתה בשבילי כמו התגשמות חלום. יכולתי ליישם את הידע והניסיון שצברתי, והייתי חלק מצוות מעולה שאותו עזרתי לגבש". הפרויקט השני שבו עבדה שריל בחברת "ביוטכנולוגיה כללית" התמקד בפיתוח תרופה ללוקמיה.

 

לפני כשנתיים עברה מ"ביוטכנולוגיה כללית" לעבודה ב"מיינדסט", שם עברה מעיסוק בחקר הסרטן לתחום המחלות הקשורות בניוון מוחי. "הידע שצברתי במכון ויצמן ובחברת ב'יוטכנולוגיה כללית', בתחום האימונולוגיה, מיושם כיום בפרויקט הפיתוח של התרופה והחיסון למחלת אלצהיימר.בשורה התחתונה אני רואה את עצמי בת מזל. השילוב בין מדע לתעשייה הוא שילוב מנצח, ואני מאושרת להיות חלק ממנו".