אם יש אמת בפתגם שלפיו "כל ההתחלות קשות", כי אז פרופ' חיים אביב, יו"ר מועצת המנהלים ומנהל הפעילות העסקית של חברת "פארמוס", הוא אדם שמחפש קשיים, רודף ומשיג אותם במיומנות לא מבוטלת. בימים אלה הוא טרוד בהקמתה של חברה תעשייתית חדשה בתחום הביו-טכנולוגיה. זוהי הפעם השישית שהוא עובר ומנהל את תהליך ההקמה והלידה של עסק חדש. בכל פעם שנראה שהעניין מצליח והחברה עולה על הפסים, בדיוק בשלב שבו יזמים רבים מתחילים לחשוב על "יציאה לפנסיה בגיל שלושים" או על "ישיבה בצל הגפן והתאנה", פרופ' אביב מעדיף ללכת צעד אחד הלאה, לנטוש את החברה שהקים ולצאת להרפתקת הקמה חדשה.

 

האיש, שעזב מאחוריו גם קריירה מדעית מבטיחה ונודע לימים בעולם כ"סטארט-אפיסט" סדרתי, האחראי במידה רבה לאופיה של תעשיית הביו-טכנולוגיה הישראלית, נולד ברומניה ועלה לארץ בשנת 1950 כילד בן עשר. נעוריו עברו עליו בקיבוץ, שם תיכנן לעצמו עתיד בתחום החקלאות, כמעט ללא נגיעה במדע. לאחר שהשלים לימודים לתואר שני בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות, החל בלימודי דוקטורט במכון ויצמן למדע. בתחילה התעניין אצל פרופ' עזרא גלון באפשרות להתמחות בחקר הצמחים, אך עד מהרה נחת במעבדתו של פרופ' דוד אלסון ז"ל. "ושם", הוא נזכר, "נדמה היה לי שנגלה לי סוד החיים בדמותה של הביולוגיה המולקולרית. העניין הזה כבש אותי כליל". לאחר שהשלים את עבודת הדוקטורט שלו, בהנחיית הפרופסורים דוד אלסון, עדה זמיר ומישל רבל, נסע אביב למכוני הבריאות הלאומיים של ארה"ב (NIH), שם השלים מחקר בתר-דוקטוריאלי בהנחייתו של פיליפ לידר. בשנת 1973 חזר למכון ויצמן כחוקר בכיר, ובסוף שנות השמונים עלה לדרגת פרופסור חבר.

 

בתחילת שנת השמונים זיהה אביב, כמו כל איש עסקים טוב, גומחת הזדמנויות בלתי מנוצלת: כוח אדם מדעי מעולה המוכשר באוניברסיטאות ובמכוני המחקר, שאין לו אופציות תעסוקתיות מספיקות מעבר לעיסוק במחקר מדעי טהור. כוח אדם מקצועי מוכשר הוא, כידוע, המשאב העיקרי בעולמה של הכלכלה החדשה.

 

השילוב בין הגומחה האנושית הלא מנוצלת הזאת לבין צרכים מסוימים, שכבר אז התחילו להתעורר בשוק העולמי, הובילו אותו למסקנה הבלתי נמנעת: העתיד טמון בביו-טכנולוגיה, כלומר ב"הסבה" או ב"ניצול" של ידע שהושג במחקר מדעי בסיסי לפיתוח ולייצור של מוצרים, בעיקר בתחום הביו-רפואה. במלים אחרות, שימוש במדע לצורך הגשמתם של חזונות המדע הבדיוני. מה שנראה כיום כמעט מובן מאליו לכל קורא במדורי הכלכלה של העיתונות, היה בראשית שנות השמונים רעיון גולמי שאיש, כמעט, לא ידע כיצד לממשו. פרופ' אביב, שהתעקש להכניס את הביולוגיה המולקולרית לאולמות הייצור של התעשייה, התחיל את מסע היישומים שלו בספרייה של מכון ויצמן, שם בדק כל ערך שמתקשר עם שלושת הערכים ביולוגיה, מחקר ותעשייה. פרופ' אביב: "הופתעתי לגלות שיש תחומים רחבים מאוד של עשייה בתחום המחקר השימושי בביולוגיה, אם כי אז היה מדובר בעיקר בהרכבת חומרים אנטיביוטיים". התגלית הזאת עיצבה את כיווני מחקריו של פרופ' אביב במכון. "התחלנו להשתמש יותר ויותר בטכניקות של הנדסה גנטית. אחד הפרויקטים העיקריים שלנו היה אז הבידוד של הגן האחראי לייצורו של הורמון גדילה של בקר. מהספרות המקצועית שקראתי הבנתי, שהגן הזה עשוי לסייע בהגדלה משמעותית של תנובות החלב של פרות". ההצלחה לא איחרה לבוא, וחברת "ידע" של מכון ויצמן רשמה פטנט על בידוד הגן. היתה זו עבודה חלוצית בתחום ההנדסה הגנטית היישומית, ופרופ' אביב זוכר לא מעט לילות לבנים שבהם הוא ואנשי הצוות פשוט שכחו ללכת לישון.

 

אבל, כידוע, הצלחה מדעית אינה מבטיחה הצלחה כלכלית, ופרופ' אביב הבין שבעולם הכלכלה צריך לפעול במסגרות כלכליות: חברות, מפעלים ותאגידים שונים. למעשה, תוך כדי לימוד כללי הפעולה השולטים בעולם ש"מעבר לגדר", הבין פרופ' אביב כי מוטב להקים חברה חדשה - שתתמקד כולה בהפקת מלוא התועלת מהתגלית המדעית.

 

עזיבת המכון והקמתה של חברת "ביוטכנולוגיה כללית" לימדה את פרופ' אביב משהו מפתיע למדי על עצמו: הוא לא אוהב ללכת בתלמים חרושים. הוא גם לא אוהב שגרה. במקום זה הוא אוהב גמישות מחשבתית, התרגשות וסכנה. תובנה זו הביאה אותו למסלול חיים מלא הפתעות והתחלות חדשות. כיום, לאחר שהקים חמש חברות ביו-טכנולוגיות, הוא מכהן כיו"ר מועצת המנהלים וכמנהל העסקי הראשי של חברת "פארמוס", העוסקת בעיקר בפיתוח תרופה שיכולה לסייע לנפגעי ראש ושבץ מוחי. שדות הציד הנצחיים של הכלכלה החדשה הם, כידוע, מגרש המשחקים של הילדים הגדולים. פוטנציאל השוק של התרופה שמפתחת "פארמוס" מוערך כיום בכמיליארד דולר. אבל פרופ' אביב, כהרגלו, כבר מתכונן לסייע בהקמתה ובעיצוב דרכה של חברה חדשה שתספק עוד מקומות עבודה למדענים חדשים, ותצעיד את מדעי החיים עוד צעד בשדות הכלכלה החדשה.

 

 

 

 

 

בחודש מאי 1948 הגיע למכון מדען צעיר: ד"ר אפרים קציר. המכון שאל אותו באחרונה כיצד נראים ההווה והעתיד שלנו ממרומי חמישים שנות היסטוריה.

 

ילדים בחופשת הקיץ הם, בלי ספק, בני-האדם המאושרים ביותר עלי אדמות. הם עושים רק את מה שגורם להם עונג. פרופ' אפרים קציר, למשל, זוכר לטובה קיץ אחד בילדותו, בירושלים: "אהרן אחי ואנוכי מצאנו ספר שהכיל כ- 1,000 שאלות במתמטיקה, בתחום הפלנימטריה, והחלטנו לפותרן בכוחות עצמנו". זכרון ילדות נוסף: "אהבנו מאוד שיעורי כימיה. המורה לכימיה בגימנסיה רחביה, שהיה אדם מפוזר למדי, היה מסיים כמעט כל ניסוי בפיצוץ קטן, או בשריפה, ואנחנו, שביקשנו להציל את נפשותינו, ניצלנו את העובדה שהכיתה מוקמה בקומת קרקע ודילגנו להנאתנו, מבעד לחלונות, אל החופש". ילדים שפותרים להנאתם בעיות מתמטיות ונהנים משיעורי כימיה, גדלים ומוצאים את עצמם, באופן טבעי, באוניברסיטה. אלא שבשנים שבהן מדובר (שנות השלושים), התחולל בארץ מאבק איתנים להקמתה של מדינת ישראל, והאחים אהרן ואפרים קצ'לסקי (קציר), נאלצו, מטבע הדברים, לחלק את זמנם בין הפעילות המדעית לפעילות מחתרתית.

 

הנער אפרים קציר החל את הקריירה הצבאית שלו כנער שליח שהעביר מסרים בין מפקדי ה"הגנה", ובהמשך התקדם עד לתפקיד מפקד פלוגה קרבית ב"חיל השדה". שם למד להעריך את חשיבות הכימיה ולמד על חומרי נפץ והדף. שם גם שמע לראשונה את שמו של מכון זיו, שבו ייצרו חומר נפץ יציב ותחליפים סינתטיים לתרופה נגד מלריה. באותה תקופה מצאה אותו הזמנתו של ארנסט ברגמן, לבוא ולהצטרף לצוות מכון המחקר החדש שקם בין פרדסי רחובות. בדרך לרחובות עבד קציר במעבדתו של יו"ר הוועדה המדעית שתיכננה את מכון ויצמן למדע, פרופ' הרמן מארק, בברוקלין. בשובו לארץ בשנת 1948 עסק בתחילה במו"פ ביטחוני במסגרת מה שהתפתח להיות חיל המדע (חמ"ד) של מדינת ישראל המתהווה.

 

רק לאחר מכן חזר למחקריו הבסיסיים, שברבות הימים הביאו לו תהילת עולם. מחקרים אלה התמקדו בחלבונים, שהם פולימרים טבעיים המשמשים אבני הבניין של כל בעלי-החיים והצמחים עלי אדמות. החלבונים בנויים כשרשרות ארוכות ומפותלות שכוללות עשרים סוגים של חומצות אמיניות. כדי לחקור את תכונות המבנה הזה בדרך פשוטה יחסית, פיתח פרופ' קציר מודלים סינתטיים פשוטים של חלבונים, שכללו סוג אחד, או שני סוגים של חומצות אמיניות בלבד. מודלים אלה ("פולי חומצות אמיניות"), שפותחו בשנות החמישים ונחקרו בשנות השישים והשבעים, היוו כלי חשוב בפיענוח המבנה המרחבי התלת-ממדי של החלבונים, וכן שימשו בפיענוח הצופן הגנטי.

 

הבנת תכונותיהן של ה"פולי-חומצות אמיניות", ובעיקר הבנת תכונותיהן האימונולוגיות, הובילו, בין היתר, לפיתוח התרופה "קופקסון" ("קופולימר 1"), המשמשת לטיפול בחולי טרשת נפוצה. במחקר אחר פיתח פרופ' קציר שיטה לקיבוע (קישור) של אנזימים (זרזים ביולוגיים) לנשאים ולמשטחים לא מסיסים שונים, דבר שמאפשר לייצב אותם, ולחזור ולהשתמש בהם שוב ושוב. אנזימים מקובעים משמשים כיום כקטליזטורים בתעשיית התרופות והמזון במקומות רבים בעולם.

 

"המכון היה אז קטן", נזכר פרופ' קציר, "כולם הכירו את כולם, ושררו בינינו יחסי קירבה ורעות אמיתיים. חיינו, פעלנו והרגשנו כבנים ובנות למשפחה אחת, משפחת המכון. אני זוכר שמנהל המכון, מאיר וייסגל, נסע לחו"ל לאסוף כספים. הוא הזמין את כולנו למשרדו ואמר: 'אני הולך לאסוף בשבילכם כספים. לשם כך אהיה חייב להבטיח הבטחות מרשימות, שונות ומשונות. וכשאחזור, אתם תהיו חייבים לקיים את כל ההבטחות האלה'. ממרחק חמישים שנה אני רואה בבירור שקיימנו את רוב תקוותינו ושאיפותינו. אשר לעתיד, אני מקשיב לתקוות ולאידיאלים של המדענים הצעירים שלנו, ואני בטוח שגם הם יקיימו את הבטחותיהם ויזכו לסיפוק מהישגיהם, כפי שזכינו אנו".