<div>
Science Feature Articles</div>

הסרטן חזר למוטב

עברית
 
פרופ' לאו זקס. מצפה להפתעות
 
 
 
פיתוח שיטות טיפול ותרופות לחולי סרטן הוא אחד האתגרים הבולטים העומדים בפני מדענים בתחומי היו-רפואה. היום כבר ברור שפגמים גנטיים ממלאים תפקיד מרכזי במנגנונים האחראיים לשינויים התאיים המובילים להתפתחות מחלה סרטנית. לפיכך, ההכרזה על השלמת הטיוטה הראשונה של גנום האדם מסמלת את תחילתו של עידן חדש - שיימשך ככל הנראה שנים רבות. זמן רב ומאמץ מחקרי אדיר יידרשו למסע הארוך שמתחיל בימים אלה בקו הסיום של פרוייקט הגנום, והמוביל אל העתיד, שבו נוכל לתרגם את המידע שהושג בפרויקט הזה לפיתוחן של תרופות חדשות. פרופ' לאו זקס וחברי קבוצת המחקר שלו במחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן למדע חוקרים במשך שנים רבות את הגורמים למחלות סרטניות ואת הדרכים האפשריות לבלום אותן. במובנים מסוימים זוהי מעבדה "רגילה" כמו מעבדות רבות הפועלות בחזית המחקר העולמית בתחום זה. אבל במובן אחד זוהי אחת המעבדות המיוחחדות בעולם: ראש קבוצת המחקר, פרופ' זקס, עסק בחקר הסרטן עוד לפני שפוענח מבנה הסליל הכפול של החומר הגנטי, DNA, בשנת 1953. ממרומי חמישים שנות מחקר בתחום הסרטן הוא אחד המדענים היחידים בעולם היכולים להעיד ממקור ראשון על ההתפתחויות המדעיות, מהמחקרים הראשוניים של אמצע המאה הקודמת ועד לתנופת המחקר המאפיינת את הפעילות בתחום זה בראשית האלף השלישי.
 
הנער לאו זקס לא תיאר לעצמו שבגיל שבעים ומשהו ימצא את עצמו במעבדת מחקר, טרוד במרדף אחר גנים פגומים ומרכיבים ביוכימיים חשודים אחרים. הוא נולד בלייפציג, גרמניה. בשנת 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, עבר עם משפחתו לאנגליה. "חלמתי להקים קיבוץ בארץ ישראל. ובעצם, כמעט עשיתי זאת. במשך שנתיים עבדתי בהכשרה, באנגליה, בחליבת פרות". אומר זקס. לאחר מכן, בעת שהמתין לעלייה, הוא למד בוטניקה חקלאית באוניברסיטת וויילס. רק כעבור זמן הוקרסם מההתפתחויות בתחומי האמבריולוגיה והגנטיקה, והשלים את עבודת הדוקטורט שלו בגנטיקה, בקימברידג'.
 
בשנת 1952 עבר לגור בישראל והצטרף למכון ויצמן למדע. "רציתי לחקור גנטיקה של בעלי חיים ובני אדם, אבל לא היו בעלי חיים. אפילו לא היה בניין לעבוד בו". נתנו לו שולחן עבודה במחלקה לכימיה, והוא החל לבחון את התיאוריה שלפיה מי שפיר, העוטפים את העובר ברחם, מכילים תאים עובריים שיכולים לספק מידע על העובר. בסופו של דבר עלה בידו להוכיח שאפשר להשתמש בתאים האלה לאיבחון תכונות רפואיות שונות של העובר, טרם לידתו. מחקר זה הוביל לפיתוח בדיקות מי השפיר המבוצעות היום דרך שגרה לצורכי איבחון שונים בעוברי אדם.
 
כעבור זמן מה השיג זקס מעבדה משלו, ועלה על דרך המחקר שהובילה אותו עד למחקריו המתקדמים הנוכחיים. "השאלה הייתה מה מפקד על התהליך הנורמלי של התפתחות עוברית והתפתחות רקמות, ומה בדיוק משתבש כאשר תהליכי ההתפתחות מאבדים בקרה, משתוללים בטירוף, ומובילים להתפתחות גידולים סרטניים. אבל כדי להבין מה השתבש, קודם כל יש להבין כיצד פועלים התהליכים הנורמליים", מסביר זקס.
 
זקס התמקד בתאי גזע הדם, הקבוצה הקטנה של תאי מוח עצם שמתחלקים, מתרבים ומפיקים כ-200 מיליארד תאים חדשים מדי יום. במחקר זה הוא פיתח את השיטה הראשונה לגידול, שיבוט והתמיינות של תאי דם מסוגים שונים, בתרביות רקמה במעבדה. השנה הייתה 1963, ותוך שימוש בתהליך הוא גילה וזיהה משפחה של חלבונים שממלאים תפקיד מפתח בתהליכי הבקרה על התפתחות תאי הדם. מדובר בקבוצה של גורמים מעוררים (ציטוקינים) הידועים כיום בשם "גורמים משרי מושבות", ואינטרלוקינים. אחד מהחלבונים בקבוצה זו משמש כיום לטיפול בחולים במגוון רחב של טיפולים רפואיים. חלבון זה מחזק את התגובה החיסונית של תאי דם לבנים הלוחמים נגד זיהומים שונים בחולי סרטן אחרי כימותרפיה או הקרנות. הוא גם מסייע לשיפור ההצלחה של השתלת מוח עצם ותאי דם היקפי, ובטיפול בילדים עם חסר מולד ביכולת לייצר תאי דם יחודיים הקרויים גרנולוציטים.
 
אחד מהישגיו היותר ידועים של זקס הוא המחקר שבו הראה שתאים סרטניים עשויים "להחלים" ולחזור למוטב (כתוצאה מטיפול באחד מהחלבונים שגילה ובחומרים כימיים אחרים). גישה זו, המשלבת טיפול בחומצה רטינואית יחד עם כימותרפיה, היא כיום דרך הטיפול השגרתית לטיפול בסרטן הדם - לוקמיה פרומיילוציטית חדה. לוקמיה זו, באדם, קשורה לשינוי גנטי ספציפי הגורם לכך שתאים לוקמיים אלה המטופלים בחומצה רטינואית יכולים להפוך - בתהליך של התמיינות - לתאים המתנהגים כתאים נורמליים. ממצא זה מוכיח שאפשר למצוא טיפול מתאים לשינוי גנטי ספציפי בסרטן הדם, וייתכן שגם במחלות סרטניות אחרות.
 
מחקריו העכשוויים של פרופ' זקס מכוונים לפיענוח המנגנון הגורם לכך שתאים סרטניים חיים זמן ארוך יותר מתאים נורמליים. פרופ' זקס: "מתברר שבכל אחד מתאי הגוף טמונה 'תוכנה' מיוחדת, שכאשר היא מופעלת, היא מורה לתא להתאבד. 'תוכנה' זו היא אחד ממנגנוני החיים הבסיסיים ביותר, והיא הגורמת לתאים זקנים ופגומים לפנות את מקומם לתאים חדשים ובריאים. אבל כאשר באחד מהגנים האחראיים להפעלת ה'תוכנה' הזאת חלה מוטציה, נבלם התהליך החיוני הזה, ותאים שהגיעה שעתם, או תאים שניזוקו, ממשיכים לחיות ולפעמים אפילו ממשיכים להתרבות. תופעה זו יכולה להוביל להתפתחות גידול סרטני. אנו מחפשים דרך 'להפעיל מחדש' את מנגנון המוות המתוכנת של התאים, ואם נצליח בכך, נוכל להרוג את תאי הסרטן ולצוות לגוף כולו את החיים".
 
פרוייקט גנום האדם העמיד לרשותם של חוקרי הסרטן בכל העולם טכניקות פעולה חדשות. למשל, אם בעבר אפשר היה לעקוב אחר שורשי הסרטן עד לשינויים בכרומוזומים, הרי שעכשיו אנו יכולים לבחון את יחסי הגומלין בין גנים שונים המצויים על כרומוזומים אלה. הטכנולוגיה העכשווית מאפשר גם להשוות את רמות הביטוי של גנים רבים בתאים רגילים ובתאים סרטניים, דבר שמאפשר איבחון מדויק יותר ועשוי גם להוביל לפיתוח דרכי טיפול יעילות יותר במחלות סרטניות הנובעות מפגמים גנטיים שונים. הרפואה החדשה תכלול בוודאי גם ריפוי גנטי - החלפת גנים פגומים בגנים תקינים.
 
מתי יתגשם העתיד הזה? זקס מסרב להתנבא. "הנבואה לא הוכיחה את עצמה בתחום המדע", הוא אומר. "עובדה היא שהתפתחויות ותגליות רבות במדע התחוללות במפיע, מבלי שאיש חזה אותן".
עברית

על קיטוב ורגישות

עברית
מימין לשמאל: מיכאל רפפורט, אלכסנדר סוייבל, פרופ' אלי זלדוב, ויורי מיאסויידוב
 
מדעני מכון ויצמן למדע בנו מערכת מדידה ייחודית, המראה את הרצף התהליכי שבו שינויי טמפרטורה גורמים לשינוי בשדות מגנטיים שבתוך מוליכי-על, וכיצד זיהומים שונים המצויים בגביש מוליך-העל משפיעים על התהליך הזה. מוליך-על הוא חומר שמוליך זרם חשמלי ללא התנגדות. חומרים אלה עשויים לשמש בין היתר להולכת זרם חשמלי למרחקים גדולים, וכן לפיתוחים טכנולוגיים שונים, בתחומי התעשייה והתחבורה. רבים מהיישומים העתידיים האלה יתבססו על חשיפה מבוקרת של מוליך-העל לשדות מגנטיים, ועל היכולת להבין את האופן שבו השדות המגנטיים האלה חודרים אל מוליך-העל ולשלוט בו.
 
השדות המגנטיים חודרים לחלק ממוליכי-העל כמעין מערבולות זרם זעירות, שכל אחת מהן מכילה במרכזה שטף מגנטי חלש. בתנאים אופטימליים, המערבולות האלה מתארגנות במרחקים שווים זו מזו, בתצורה המזכירה את סידור המולקולות בגביש מוצק. אבל פרופ' אלי זלדוב מהמחלקה לפיסיקה של חומר מעובה הוכיח בעבר, כי בתנאים מסוימים עשויה להתחולל "המסה" של ה"גביש", כך שהמערבולות יעברו למצב של אי-סדר המזכיר את מבנה החומר כשהוא נוזל.
 
בניסוי הנוכחי הצליחו פרופ' זלדוב, תלמיד המחקר אלכסנדר סוייבל, ועמיתי המחקר יורי מיאסויידוב ומיכאל רפפורט, לעקוב אחר המעבר של המערבולות המגנטיות ממצב "מוצק" למצב "נוזל" ובחזרה, כתוצאה משינויים בטמפרטורת המערכת. לצורך זה בנו החוקרים מערכת מדידה ייחודית המסוגלת להבחין בפרטים ברמת רגישות העולה פי מאה ויותר על רמת הרגישות שאפשר היה להגיע אליה עד כה. המערכת מבוססת על שיגור קרן אור מקוטבת - במיקרוסקופ אופטי - אל הדוגמה הנחקרת, ומדידת השינוי בקיטוב של האור המוחזר מהדוגמה. מדידת השינוי בקיטוב מבוצעת בשיטה מתקדמת, הרגישה במיוחד לשינויים קלים בהתפלגות השדה המגנטי. כשמבצעים מדידות כאלה בטמפרטורות שונות, אפשר לצפות ב"סרט קולנוע" המתאר את תהליך ה"המסה" או ה"התגבשות" של מבנה המערבולות המגנטיות. כך אפשר ללמוד על השפעתם של זיהומים שונים המצויים בדוגמת החומר הנחקרת, וכן על תהליכים של מעברי מופע (פאזה) המתחוללים בחלקים מיקרוסקופיים של החומר.
 
מחקר זה מרחיב את יכולתנו להבין את תכונותיהם היחודיות של מוליכי-על, דבר שעשוי להתבטא בעתיד בפיתוח מגוון רחב של טכנולוגיות מתקדמות.
עברית

אהבה חלבונית במאה שערים

עברית
ד"ר גדעון שרייבר. משיכה הדדית
 
אהבה היא אחת התופעות המסתוריות ביקום. כיצד נפש אחת מוצאת את "אחותה התאומה" בהמון רב? את התעלומה הזאת נפתור, אולי, בעוד שנים רבות מאוד, אבל על תופעות דומות המתחוללות בעולם המולקולרי ייתכן שנדע יותר בעתיד הנראה לעין. מדובר באחת מתופעות החיים הבסיסיות ביותר: מולקולה חלבונית אחת "מזהה" מולקולה חלבונית אחרת ונקשרת אליה. איך הן עושות זאת? ד"ר גדעון שרייבר, מהמחלקה לכימיה ביולוגית במכון ויצמן למדע, וחברי קבוצת המחקר שהוא עומד בראשה, מנסים למצוא תשובה לשאלה הבסיסית הזאת. הם פיתחו אלגוריתם (מתכון פעולה ממוחשב) המסוגל לחזות במידה טובה של דיוק את קצב ההיצמדות של מולקולות חלבוניות מסוימות. אלגוריתם זה תואר במאמר שפירסמו ד"ר שרייבר וחברי קבוצתו בכתב העת המדעי "נייצ'ר סטרוקטורל ביולוג'י".
 
תחזית ממוחשבת זו מאפשרת למדענים לבצע במולקולות החלבוניות שינויים מבניים שונים המגבירים את המשיכה הבין-מולקולרית עד פי מאה ויותר (מאה שערים). תצמידים של מולקולות חלבון עשויים להידרש לתעשיית התרופות, לתעשיית המזון וליישומים נוספים, ולפיכך נודעת חשיבות רבה למידת היעילות והמהירות שבהן אפשר להפיק אותם. כדי לעשות זאת אפשר לנקוט שתי דרכים: להגביר את מהירות ההיווצרות של התצמידים, או להפחית את קצב ההתפרקות שלהם. מחקריו הנוכחיים של ד"ר שרייבר מכוונים לדרך הפעולה הראשונה: הגברת קצב היווצרות התצמידים באמצעות בחירת המולקולות בעלות עוצמת המשיכה ההדדית הגדולה ביותר.
 
עוצמת "המשיכה ההדדית" בין שתי מולקולות חלבון מוגדרת כיחס שבין קצב היצמדותן זו לזו, לבין קצב ההיפרדות של התצמידים המולקולריים הכוללים את שתיהן. קצב ההיצמדות תלוי בין היתר במבנה המרחבי התלת-ממדי של המולקולות, הנקבע בעיקר על ידי הרצף הגנטי. התלות הזאת, בין המבנה המרחבי לקצב היצמדות המולקולות, היא הבסיס לאלגוריתם החדש שפיתחו ד"ר שרייבר ותלמידת המחקר צביה זלצר. אלגוריתם זה מסוגל לחשב ולנבא בדיוק רב אילו שינויים ברצף הגנטי יובילו להיצמדות המולקולרית המהירה ביותר.
 
ד"ר שרייבר: "אפשר לנסות את כל המבנים האפשריים בזה אחר זה, וכך לגלות מי מהם מוביל להיצמדות המהירה ביותר. אבל לעתים מדובר במיליוני אפשרויות, דבר שאינו מאפשר לבחון את כולן בניסוי. הרבה יותר מעשי, זול, מהיר ופשוט לעשות זאת באמצעות המחשב". בניסוי שביצעו החוקרים על פי ניבויי האלגוריתם, עלה בידם להגביר פי 250 את קצב היווצרותו של תצמיד בין שני חלבונים (בתא לקטמז והחלבון המעכב אותו), ובעת ובעונה אחת אף לחזק אותו במידה ניכרת.
 
שיטת פעולה זו עשויה לסייע בפיתוח תרופות חדשות, שיעודדו או יבלמו את פעילותם של חלבונים שונים, וכן בפיתוח מערכות שונות - מהירות ויעילות במיוחד - לאיבחון רפואי.
עברית

אוריגמי מולקולרי

עברית
מימין: ד"ר גלעד הרן ופרופ' אמנון הורוויץ'. ליווי חלבוני
 
אחרי "קץ ההיסטוריה" שלא הביא את הקץ על ההיסטוריה, ו"קץ הפיסיקה" שלא בא, מתברר שגם ההכרזה על סיום הפרויקט הרב-לאומי למיפויו ולפיענוחו של גנום האדם לא בישרה את קצם של מדעי החיים. למעשה, במובנים רבים נראה שעכשיו, כשבידינו מונחות המפות והתוכניות לבנייתו ולפעולתו של גוף האדם, מצפה לנו ההרפתקה הגדולה מכולן: גילוי המבנה והתפקוד של החלבונים, אותן שרשרות מולקולריות מפותלות המרכיבות את רוב גופנו. הימצאותם של חלבונים מסוימים בכמויות נכונות, במקומות הנכונים ובזמנים הנכונים, היא התנאי לפעילותו התקינה של הגוף. שינוי במבנה המולקולה או בתפקודה עלול לגרום למחלות ולעתים אפילו למוות.
 
הגנים שמופו בפרויקט הגנום מקודדים את הרצף הכימי של מולקולות החלבון, אבל בכך לא די. השרשרת המולקולרית החלבונית מפותלת ומקופלת כך שהיא יוצרת מבנה מרחבי תלת-ממדי, ספציפי ומורכב מאוד, שכל שינוי בו עלול לגרום הפרעות בתפקוד הביולוגי של המערכת כולה. ממש אוריגמי מולקולרי. כל חלבון יוצר מבנה מרחבי ייחודי, והכרת כל המבנים האלה היא המטרה הגדולה העכשווית העומדת לפני הביולוגים.
 
אבל כיצד חלבון "צעיר" "יודע" כיצד עליו להתקפל? האם המידע על צורת הקיפול צפון גם הוא בצופן הגנטי? האם מישהו עוזר לחלבון הצעיר ומלמד אותו את הלכות החיים? בסוף שנות השמונים גילו ג'ון אליס, קוסטה ג'יורגופולוס ועמיתיהם, כי אכן קיימים מעין "משגיחים מולקולריים" ("שפרונים"), ה"חונכים" את החלבונים הצעירים ומעניקים להם סביבה בטוחה שבה יוכלו להתקפל כראוי.
 
המשגיחים המולקולריים האלה - שהם עצמם חלבונים - עומדים במרכז מחקריו של פרופ' אמנון הורוויץ מהמחלקה לביולוגיה מבנית במכון ויצמן למדע. למעשה, פרופ' הורוויץ מתמקד בחקר החלבון (המשגיח המולקולרי)GroEL המצוי בחיידקי.E.coli מולקולה זו בנויה משתי טבעות הצמודות זו לזו, כך שבשני הקצוות ממוקמים חללים שבתוכם מתבצע הקיפול. הטבעות של חלבוני GroES פועלות כמעין מכסים המחזיקים את החלבונים המתקפלים במקומם ומונעים מהם "ליפול החוצה".
 
מתברר, שמולקולת ה"משגיח" מתקיימת בשני מצבים בסיסיים. במצב ההתחלתי, ה"פתוח", יכולים חלבונים לא מקופלים להיכנס לחלל הטבעת של ה"משגיח" ולהיצמד אליה. בשלב זה משנה מולקולת ה"משגיח" את פניה, והודפת את החלבון הצעיר למרכז חלל הטבעת, שם יכול החלבון הצעיר להתקפל בביטחון. המעבר מהמצב הראשון לשני "שורף" אנרגיה בדמותן של מולקולות ATP, אך פרטיו של תהליך צריכת האנרגיה עדיין אינם מובנים כל צורכם.
 
פרופ' הורוויץ: "בעבר סברו המדענים שחלבונים מתקפלים ויוצרים את צורתם האופיינית מכיוון שהם שואפים להגיע לרמת אנרגיה מינימלית. כלומר, שכדי להתקיים במצבו המקופל, החלבון זקוק לרמת אנרגיה קטנה בהרבה מזו הדרושה לו כדי להישאר פתוח. ממש כמו שכדור מתגלגל מראש ההר אל העמק. אבל מה יקרה ברכס הרים שקיימים בו כמה עמקים בגבהים שונים? במקרה כזה הכדור עלול 'להילכד' בעמק גבוה יחסית, כך שרק רעידת אדמה תזיז אותו משם. את תפקידה של רעידת האדמה בעולמו של החלבון המתקפל יכולים למלא שינויים שונים בסביבה, דוגמת שינויי טמפרטורה או הימצאותו של חומר ממיס".
 
כיצד משגיחים מולקולריים מונעים קיפול לא נכון של חלבונים? כדי לענות על השאלה הזאת משתף פרופ' הורוויץ פעולה עם ד"ר גלעד הרן מהמחלקה לפיסיקה כימית. שלא כמו בניסויים שגרתים, שבהם נבחנות ומשתתפות שבהם מיליארדי מולקולות, ד"ר הרן בוחן מולקולות בודדות, בזו אחר זו. דרך פעולה זו מבטיחה תוצאות "חדות" ומדויקות יותר.
 
כדי לבחון את דרכי הפעולה של המשגיח המולקולרי מחברים המדענים מולקולה פלואורוסצנטית לאזור מסוים במולקולת המשגיח. לאחר מכן הם מעוררים אותה באמצעות קרן לייזר. באמצעות מיקרוסקופ המצויד בגלאי אור רגישים יכולים אז המדענים לעקוב בדייקנות אחר מיקומה של המולקולה המסומנת, וכך לדעת בבירור מתי עוברת מולקולת המשגיח ממצב אחד למשנהו.
 
כדי להעמיק ראות אל תוך מולקולת המשגיח, מצמידים המדענים שתי מולקולות פלואורוסצנטיות שונות לאתרים שונים בחלבון המתקפל בתוך מולקולת המשגיח. במערכת זו, שתי המולקולות פולטות אור באורכי גל שונים, בעוד עוצמת הקרינה היחסית שהן פולטות משתנה בהתאם למרחקן זו מזו. מעקב אחר שינויי עוצמת האור התלויה בזמן מאפשר למדענים הצצה אל תוך מולקולת המשגיח, ממש בעת התקפלותו של חלבון. המדענים מקווים שהצמדת מולקולות סימון לאתרים שונים במולקולת החלבון המתקפל ובמולקולת המשגיח תאפשר בחינת שלבים שונים בתהליך קיפול החלב, עד לחשיפתו המלאה. 
 
עברית

השבבים הגנטיים באים

עברית
 
ד"ר שירלי הורן-סבן. כושר איבחון
 
טכנולוגיית השבבים הגנטיים, המייצגת את חזית המחקר העולמית בתחום חקר הגנום, הצטרפה באחרונה ל"ארגז הכלים" של מדעני ישראל, כאשר במכון ויצמן למדע נוסדה היחידה הראשונה בארץ לשבבי DNA. הטכנולוגיה החדשה מאפשרת למדענים להשתמש בשבבים גנטיים מוכנים, וגם "לתפור" ולייצר שבבים חדשים על פי צורכי המחקר שלהם, דבר שיאיץ מחקרים בסיסיים רבים בתחום מדעי החיים, וגם ייעל את חקר השורשים המולקולריים של מחלות והפרעות בריאותיות שונות. יחידה זו הוקמה בשילוב בין המרכז לחקר גנום האדם בראשותו של פרופ' דורון לנצט, והמחלקה לשירותים ביולוגיים בראשותו של פרופ' מנחם רובינשטיין, שניהם מהמחלקה לגנטיקה מולקולרית.
 
טכנולוגיית השבבים הגנטיים מגבירה במידה דרמטית את יכולתם של מדענים לחקור, לפענח ולאתר במדויק הבדלים בפעולתם של גנים, וכן מוטציות החלות בהם, למשל, להתחוללותן של מחלות שונות, לרבות סרטן. שבב גנטי הוא לוח זכוכית שגודלו כגודל מטבע של חצי שקל. אליו צמודים עשרות אלפי מקטעים של מולקולות די-אן-אי, החומר הגנטי. כל אחד מהמקטעים האלה משמש גלאי לנוכחותו ולמידת פעילותו של גן מסוים בדוגמה הביולוגית הנבדקת. כך, באמצעות שבב גנטי, יכולים המדענים לבדוק בבת אחת אלפי גנים ברקמה הביולוגית הנבדקת. טכנולוגיה זו מאפשרת גם לסרוק באופן מקבילי - בעת ובעונה אחת - אלפי מוטציות הקשורות למחלות גנטיות שונות.
 
ד"ר שירלי הורן-סבן, מנהלת היחידה לשבבי DNA: "כושר האיבחון הרב של השבבים הגנטיים ישפיע במידה רבה על כיוון הרפואה, ויאפשר לה, בנוסף לעיסוק המסורתי באיבחון ובטיפול, לפעול גם למניעת הופעת המחלה. העובדה שהשבבים הגנטיים מאפשרים לעקוב אחר קצב התבטאותם של אלפי גנים בעת ובעונה אחת מאפשרת לעבור מחקר התפקוד של גן בודד לבחינת תפקודן של רשתות סבוכות של גנים רבים, הפועלות בתאים וברקמות. כיוון מחקר חדש זה, הנובע מסיומו של פרויקט הגנום, מאפשר 'אינטגרציה ביולוגית' מסוג חדש. גישה חדשנית זו מיושמת במספר גדל והולך של מעבדות במכון. יכולת מחקרית זו תוביל בעתיד הלא-רחוק לפיתוח דרכים חדשות לבקרה יעילה של תגובות התא לטיפולים רפואיים, ואף לפיתוחם של טיפולים רפואיים חדשים".
 
לצורך עיבוד הכמות העצומה של המידע המתקבל במחקרים אלה נדרשים כלי ביואינפורמטיקה משוכללים, שגם בפיתוחם עוסקים מדעני המכון.
 
המעבדה לשבבי DNA היא חלק מהמעבדה הלאומית לתשתיות גנום, שהוקמה בתמיכת משרד המדע התרבות והספורט.
עברית

גנום האדם: פרופיל 21

עברית
פרופ' יורם גרונר במעבדתו, כפי שרואה זאת, בעיני רוחו, המאייר מישל קישקה
 
יש אנשים שמטפסים על הרים "מפני שהם שם". אותו דחף אנושי טיפוסי לכיבוש הלא נודע הוביל בעשור האחרון את הביולוגים המולקולריים אל תוך גרעיני התאים המרכיבים את גוף האדם, שם חשפו ומיפו את התוכנית התורשתית לבנייתו ולפעולתו של גוף האדם. כמו המירוץ אל קוטבי כדור-הארץ והמירוץ אל הירח, גם פרויקט הגנום התקדם בשנים האחרונות במירוץ תחרותי בין מדעני הפרויקט הציבורי הרב-לאומי לבין קבוצה של מדענים ואנשי עסקים שאפתניים מחברת "סלרה ג'נומיקס"; תחרות שנמשכה שני עשורי שנים על פני ארבע יבשות, ועשתה רק טוב למדע, לכלכלה, ולכל בני-האדם באשר הם. פיענוחו ומיפויו של גנום האדם, כפרויקט שאפתני ותחרותי, יכול לפיכך להיחשב מכל הבחינות לפרויקט אנושי אופייני. בפראפראזה על שירו הידוע של רודיארד קיפלינג אפשר לומר: "אם רק תדע לחשוף את הלא נודע שבקרבך, או אז אדע שאדם הינך".
 
כרומוזום 22 היה הראשון שרצף ה- DNA שלו פוענח במלואו. מיד אחריו, כמו יעקב אחרי עשיו, בא כרומוזום 21 שמדעני מכון ויצמן השתתפו בפיענוח הרצף הגנטי שלו. אחר כך באה ההכרזה המשותפת של מינהלת הפרויקט הציבורי וחברת "סלרה" על השלמת הטיוטה של גנום האדם במלואו. השאר, כמו שנאמר, יהיה להיסטוריה .
 
חברת "סלרה" נכנסה לעסקי הגנום במטרה לגרוף מיליונים מהעובדה שכל אדם הוא מיליארדר גנטי. בכל אחד מתאי גופנו חבוי רצף תורשתי המכיל כשלושה מיליארד זוגות של בסיסים, שהביולוגים המולקולריים רואים בהם מעין "אותיות" המרכיבות את הצופן לבנייתו ולפעולתו של גוף האדם. אבל כמה "מלים", או "משפטים" נוצרים מכל ה"אותיות" האלה? כמה גנים בדיוק מרכיבים את גנום האדם? בתחילת הפרויקט העריכו רבים שמדובר בכ-100,000גנים, אבל עם השלמת ריצופו של כרומוזום  21נראה שהמספר קרוב יותר ל -40,000. בסך הכל, פי שניים מכמות הגנים של זבובי הפירות. .
 
הודות לפרויקט הגנום יכולים הביולוגים לקרוא את ספריית המידע האדירה הזאת, אלא שלמעשה זוהי רק תחילתו של מסע מחקר שיימשך עוד כמה עשורי שנים. בסופה של הדרך הזו יפוענחו מבניהם ותפקודיהם של כל החלבונים, שהם המרכיב העיקרי בגוף האדם. כך או אחרת, סיומו של פרויקט הגנום הוא ציון דרך חשוב בדרך לפיתוחה של רפואה חדשה שתתבסס על יכולת לתקן "תקלות גנטיות" הגורמות מחלות שונות, ואף על יכולת למנוע את הופעתם של פגמים גנטיים מולדים כגון מחלת אלצהיימר, סוגים מסוימים של לוקמיה, ותסמונת דאון, הפוגעת באחד מכל 700יילודים.
 
פרופ' יורם גרונר, המשנה לנשיא מכון ויצמן, חוקר את הביולוגיה המולקולרית של תסמונת דאון, ובמסגרת זו תרם רבות לחקר כרומוזום 21ומעורבותם של גנים הנמצאים בו בגרימת הפגמים המופיעים בתסמונת. תסמונת דאון נגרמת כתוצאה מהופעה של שלושה כרומוזומי 21בגרעיני תאים שהיו אמורים להכיל רק זוג כרומוזומים כאלה. כרומוזום 21הוא הכרומוזום הקטן ביותר בגנום האדם, ועם השלמת פיענוח הרצף הגנטי שלו התברר, שהוא מכיל 225גנים - רק רבע מכפי שהעריכו המדענים בתחילת הפרויקט. ועם זאת, זהו מעט המחזיק את המרובה. גנים אלה הם המפתח להבנת תסמונת דאון. 
 
המסע לפיענוח מעורבותם של גנים מכרומוזום 21בתסמונת דאון החל במכון ויצמן לפני כעשרים שנה, במעבדתו של פרופ' גרונר. "מחלות גנטיות נגרמות בדרך-כלל על-ידי גנים שעברו מוטציה המובילה לייצור כמויות קטנות מדי של חלבון, או לייצורם של חלבונים פגומים שאינם מתפקדים כראוי", אומר פרופ' גרונר. "אבל בתסמונת דאון, הבעיות נגרמות על-ידי גנים נורמליים המבוטאים יתר על המידה". גרונר אומר שעוד בשנות הששים התברר, שתסמונת דאון נגרמת כתוצאה מהימצאותם של שלושה כרומוזומי 21בגרעיני התאים, במקום זוג כרומוזומים. אבל עברו עוד כעשרים שנה עד שאפשר היה להתחיל לחקור ולרדת לשורשיה הגנטיים-מולקולריים של התסמונת. בשנות השמונים, עם התפתחותן של טכניקות לבידוד ולשיבוט גנים, יצאו פרופ' גרונר וחברי קבוצת המחקר שלו למסע אל נבכי הכרומוזום הזעיר. 
 
השאלה הראשונה שהעסיקה אותם היתה: כיצד הימצאותו של העתק נוסף מגן נורמלי יכולה לגרום פגמים חמורים כמו אלה שמופיעים בתסמונת דאון. כבר בתחילת הדרך נפל חשדם של החוקרים על הגן1 SOD בגוף. לשם בירור החשד הזה בודד צוות של פרופ' גרונר את הגן ופיענח את רצף ה- DNA שלו. היה זה הגן הראשון מכרומוזום 21 שבודד ושרצף ה- DNA שלו פוענח. מבצע זה איפשר לפרופ' גרונר ולצוותו לחקור את התופעות השליליות הנגרמות בעטיו של ביטוי יתר של גן בודד הממוקם בכרומוזום 21. ממצאים אלה היוו את תחילת הביולוגיה המולקולרית של כרומוזום 21.
 
צעד גדול בוצע כאשר גרונר וצוותו יצרו עכברים טרנסגניים שהמטען הגנטי שלהם הכיל את הגן האנושי, והם העבירוהו לצאצאיהם בתורשה. עכברים אלה גילו חולשה בהפעלת הגפיים, כתוצאה מפגיעה בתפקודם של צמתי התקשורת (סינפסות) בין העצבים לשרירים. תופעה זו שכיחה בקרב הנפגעים מתסמונת דאון. ממצאים אלה הביאו את פרופ' גרונר להציע, שסימפטומים ייחודיים המרכיבים את מכלול התופעות הקשורות לתסמונת דאון נגרמים כתוצאה מביטוי רב מדי של גנים מסוימים המצויים בכרומוזום 21. משמעותו של ה"ביטוי הרב מדי" היא הימצאות כמות גדולה מדי של חלבונים מסוימים בתאים, דבר שפוגע בהתפתחות איברים ובתפקודם. 
 
בסדרת ניסויי המשך הראו פרופ' גרונר וצוותו, כי רמות לא מאוזנות של חלבון 1 SOD חשפו את התא לתהליך מוגבר של חימצון, שהגביר את פגיעותו של התא לתופעות לוואי הנגרמות מביטוי יתר של חלבונים אחרים המקודדים בגנים הממוקמים בכרומוזום 21. כך, למעשה, מתחוללת התסמונת כתוצאה מתהליכי משוב: גן אחד "מכשיר את התא" לנזק שגורם לו חלבון המקודד בגן שני, וכתוצאה מהנזק הזה גדלה יכולתו של הגן הראשון לגרום נזקים לסביבתו הקרובה.
 
המינהלה הרב-לאומית של פרויקט הגנום הקימה מערכות שיתוף גדולות (תאגידים) בין חוקרים ממדינות שונות. כל תאגיד כזה התמקד בכרומוזום אחד. כך, למעשה, מדענים ממדינות ומיבשות שונות שיתפו פעולה ותיאמו ביניהם מהלכים מחקריים ו"סידור עבודה" לפיענוח המקטעים הגנטיים הרבים הכלולים בכרומוזום 21. פרופ' גרונר, שהיה חבר בתאגיד לפיענוחו של כרומוזום 21, מסביר: "זה דומה לבניית מנהרה. הצוותים היו חייבים לתכנן בקפדנות את מסלול ההתקדמות שלהם, כדי למנוע כפילויות ובזבוז משאבים מחד גיסא, וכדי להבטיח שייפגשו בסוף, מאידך גיסא". במקרה של כרומוזום 21 איתרע מזלו של פרופ' גרונר, והגן AML1 שבו חשד שהוא מעורב בגרימת לוקמיה הקשורה לתסמונת דאון, היה ממוקם בנקודת המפגש של שני צוותים בין-לאומיים: הצוות היפני והצוות הגרמני. כתוצאה מכך, העיסוק המדעי בקביעת רצף ה- DNA של הגן היה כרוך בלא מעט ביו-פוליטיקה, שכללה משאים ומתנים עם מדענים מרקעים תרבותיים שונים מאוד אלה מאלה )גרמנים ויפנים(. אבל בסופו של דבר הגיע המו"מ לחוף מבטחים, קבוצות המחקר נפגשו, משימת פיענוח רצף ה- DNA הושלמה, ותאגיד מדעני כרומוזום 21 שם עתה את פניו אל השלב הבא: זיהוי כל הגנים הכלולים בכרומוזום והבנת דרך פעולתם.
 
החדרת DNA לביצית
 

גנום האדם - עובדות ומספרים

* גנום האדם מכיל 3.1 מיליארד זוגות בסיסים ("אותיות").
 
*בתחילה סברו שהגנום מכיל 100,000 גנים, אבל עכשיו נראה שהמספר קרוב יותר ל-40,000
 
*רק 3% - 10% מהגנים נושאים מידע החיוני לגוף. היתר נחשבים ל"אשפה גנטית" חסרת ערך.
 
*גנום האדם נבדל מגנום הקוף ב-1.5% בלבד.
 
*60% מגנום האדם הם גנים זהים בקירוב לגנים הכלולים במטען הגנטי של זבוב פירות.
 


גנום האדם - תרומת מכון ויצמן למדע

*פרופ' יורם גרונר, המשנה לנשיא המכון, בודד ושיבט את הגן SOD1 שנמצא בכרומוזום 21. גן זה מעורב בגרימת סימפטומים מסוימים של תסמונת דאון. פרופ'  גרונר וצוות מרכז הגנום על-שם קראון היו ועודם חברים בתאגיד העולמי לפיענוח הגנטיקה המולקולרית של כרומוזום 21. במסגרת התאגיד הזה פוענח רצף הגן AML1 המעורב בגרימת לוקמיה בבני אדם.
 
*פרופ' משה אורן, דיקן הפקולטה לביולוגיה, גילה את הרצף המולקולרי של הגן מדכא הסרטן p53. גן זה מעורב בכמחצית מקרי הסרטן בבני אדם.
 
*ד"ר אורלי ריינר מהמחלקה לגנטיקה מולקולרית הצליחה לבודד ולשבט את הגן LISI הכלול בכרומוזום 17. גן זה גורם תופעה גנטית קטלנית הקרויה "תסמונת המוח החלק".
 
*פרופ' דורון לנצט, ראש המרכז לחקר גנום האדם על שם קראון שבמכון, מכהן בתפקיד העורך של כרומוזום 17, הכולל גנים רבים הקשורים לחוש הריח, נשוא מחקריו של פרופ' לנצט.
 
עברית

חצים קוואנטיים באוויר

עברית
פרופ' גרשון קוריצקי. מבט מהיר
 
 
זה יותר מ-2500 שנה חוקרים מדענים ופילוסופים את הפרדוקס הידוע של זינון, ומתווכחים עליו. ב-30 השנה האחרונות סברו מדענים רבים כי המקבילה של פרדוקס זה, הידועה כ"פרדוקס הקוואנטי של זינון", ניתנת למימוש בעולם המירקוסקופי הנשלט על ידי חוקי הפיסיקה הקוואנטית. אבל עכשיו הראו מדעני מכון ויצמן, כי ברוב המקרים, הפרדוקס הקוואנטי של זינון אינו אמור להתקיים. מאמר המתאר את דרך החישוב המובילה למסקנה המפתיעה הזאת התפרסם באחרונה בכתב העת המדעי "נייצ'ר".
 
הפילוסוף היווני זינון, שפעל באיטליה הקדומה עשרות שנים לפני תקופת פעילותו של הפילוסוף סוקרטס, והיה הראשון שעסק בפרדוקסים לוגיים, ניסח, בין היתר, את הפרדוקס הידוע, שלפיו חץ הנורה מקשת לעולם לא יגיע למטרתו, ולמעשה לא יוכל כלל לנוע. הטיעון שהוביל למסקנה מפתיעה ומקוממת זו היה, שאם נחלק את מסלול החץ לקטעים קטנים עד אין-סוף, כי אז, בכל קטע זעיר עד אין-סוף כזה, החץ יימצא במצב מנוחה (לא ינוע). זינון טען (במידה לא מעטה של צדק), כי הסכום של הרבה מאוד אפסים הוא עדיין אפס. ולכן, החץ אינו יכול לנוע. הוא הסיק מהפרדוקס הזה כי תנועה היא אשליה, ושאי אפשר לחלק את המרחב והזמן לקטעים קטנים כרצוננו. הוא האמין שחלוקה כזאת תגרום לכך ששום דבר לא יוכל לקרות במציאות הקטועה הזאת. במובן זה היה זינון תלמיד נאמן של מורהו, פרמנידס, שגרס כי כל שינוי הוא לא יותר מאשר אשליה.
 
התפיסה הפילוסופית הזאת נדחתה על ידי אריסטו, ששלל חלוקה אין סופית, וכן על ידי מדענים ופילוסופים במאה ה-19, שהגדירו את המושגים המתמטיים של "נגזרת" ו"גבול" (לפי ההגדרות האלה, לחץ יש מהירות קבועה גם אם מחלקים את מסלולו לקטעים קטנים עד אין-סוף). בכך נפתר כביכול הפרדוקס. אולם, השקפתו של זינון חזרה ונעשתה פופולרית הודות לפיסיקאי ליאוניד חלפין שפעל בבית-המועצות בשנות השישים של המאה ה-20, ולפיסיקאים ב' מיסרא וא"ג סודרשן, שפעלו בארצות-הברית בשנות השבעים של המאה העשרים. מדענים אלה בחנו מחדש, בחישוביהם, את הפרדוקס בעולם המיקרוסקופי שבו שולטים חוקי תורת הקוואנטים. חישובים אלה הראו, כי אם "צופה" יביט ויחזור ויביט במערכת המשתנה בזמן (למשל חומר הדועך דעיכה רדיואקטיווית), בהפרשי זמן קצרים מאוד, קיימת הסתברות גבוהה מאוד לכך שהמערכת הדועכת הזאת תישאר קפואה בזמן, והתפתחותה תיעצר. המבטים, או התצפיות, המבוצעים בהפרשי זמן קצרים מאוד, מחלקים את מסלול ההתפתחות של המערכת לקטעים זעירים עד אין-סוף, בדומה לחלוקה העקרונית של מסלול החץ שתיאר זינון. במלים אחרות, הם הראו שבעולם המיקרוסקופי ה"צופה" יכול "להקפיא במבט" את השינוי במצבו של עצם המנסה לנוע או להתפתח (ממש כפי שמתאר זאת זינון, בפרדוקס החץ שלו).
 
מי שחשב שפילוסופיה ותיאוריה הן עניין אחד ומציאות היא עניין אחר, הופתע למדי כאשר ניסוי שביצע הפיסיקאי ג'והן ויינלנד באוניברסיטת קולורדו בשנת 1990 הראה, כי ה"הקפאה במבט" אכן מתרחשת הלכה למעשה (לפחות במערכת "פשוטה", בעלת שתי רמות אנרגיה בלבד). מאז ניסו פיסיקאים רבים להבין את משמעות הניסוי. האם, למשל, יכול הפרדוקס של זינון לאפשר "הקפאה במבט" של התפרקות גרעינית רדיואקטיבית, ובכך לבלום את הקרינה? התשובה שרווחה בין הפיסיקאים בשלושים השנים האחרונות היתה, כי הקפאה כזאת אכן תתאפשר אם התצפיות החוזרות ונשנות יבוצעו בקצב גדול דיו.
 
אבל, פרופ' גרשון קוריצקי וד"ר אברהם קופמן ממכון ויצמן למדע הראו באחרונה, כי לטוב ולרע - "הקפאה" כזאת אינה מתקיימת במציאות, ולמעשה, אי אפשר לבלום דעיכה רדיואקטיווית (או כל דעיכה "אמיתית" אחרת) באמצעות "הפצצה" של המערכת ב"מבטים" (תצפיות) חוזרים ונשנים. חישוביהם המסתכמים במסקנה הזאת מתוארים במאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת המדעי "נייצ'ר".
 
למעשה, לפי החישובים האלה, האפשרות "להקפיא" תהליכי דעיכה באמצעות תצפיות תלויה ביחס שבין זמן הזיכרון של הסביבה (ה"אמבט") שלתוכה מתרחשת הדעיכה, לבין משך הזמן החולף בין תצפית לתצפית. לדוגמה, "זמן הזיכרון" בתהליך הדעיה הקרינתית של אטום מעורר (הנתון במצב לא יציב), הוא פחות ממיליארדית המיליארדית של שנייה. "זמן הזיכרון" הוא פרק זמן הזמן שבו הקרינה עדיין לא "ברחה" מן האטום, ולכן המערכת עוד "זוכרת" את מצבה שמלפני הדעיכה. כדי "להקפיא" את הדעיכה הזאת יש צורך ברצף תצפיות, שביניהן מפרידים פרקי זמן הקצרים בהרבה ממיליארדית המיליארדית של שנייה. אלא שרצף של תצפיות כה צפופות בזמן יגרום להופעת חלקיקים חדשים (אלקטרון ופוזיטרון), דבר שישנה לחלוטין את המערכת ויהרוס אותה, כך שלא תהיה עוד משמעות לעצירת או לאי-עצירת הדעיכה. לעומת זאת, לפי חישובהם של פרופ' קוריצקי וד"ר קופמן, אם פרק הזמן בין ה"מבטים" יהיה ארוך מזמן הזיכרון של הדעיכה, הוא יגרום להגדלת ההשפעה של ה"אמבט" שאליו דועך האטום המעורר. כתוצאה מכך יגבר קצב הקרינה, הפרדוקס של זינון לא יתקיים, ולמעשה יתקיים היפוכו המוחלט: "אפקט אנטי-זינון".
 
פרופ' קוריצקי: "במילים אחרות, אם נמשיל את השינוי הזמן של עצם קוואנטי, כגון דעיכת העירור באטום או בגרעין, למעופו של החץ בפרדוקס של זינון, הרי שברוב המקרים מעופו של החץ הזה יואץ ככל שקצב ה'מבטים' יגבר". המסקנה המפתיעה העולה מהמחקר הזה היא ש"אפקט אנטי-זינון" (האצת הדעיכה באמצעות תצפיות) ניתן למימוש בכל תהליך דעיכה, בעוד שאפקט זינון המקורי (האטת הדעיכה או הקפאתה באמצעות תצפיות) מחייב תנאים המתקיימים בתהליכי דעיכה לעתים רחוקות בלבד.
 
עברית

מטען חשמלי כבקשתך

עברית
עד לפני זמן לא רב סברו המדענים, כי המטען החשמלי הקטן והבסיסי ביותר הוא מטענו של אלקטרון יחיד. אבל בשנת 1982 הציע הפיסיקאי האמריקאי רוברט לפלין הסבר לתופעות אלקטרוניות מסוימות, שממנו עלתה הנחה, כי בתנאים מסוימים נוצרים בזרם החשמלי מעין מבנים של אלקטרונים המתפקדים כ"חלקיקים מדומים", שכל אחד מהם נושא מטען חשמלי הקטן ממטענו ה"בסיסי" של אלקטרון בודד. על פי התיאוריה של לפלין, המטענים החלקיים האלה יכולים להיות שליש ממטען האלקטרון, חמישית ממנו, שביעית ממנו, תשיעית, וכך הלאה.
 
את ההוכחה הראשונה לנכונות התיאוריה של לפלין סיפקה בעבר קבוצה של מדענים ממכון ויצמן למדע, בראשותו של פרופ' מרדכי הייבלום, שהצליחו, לראשונה בעולם, למדוד מטענים חשמליים השווים לשליש ולחמישית ממטענו של אלקטרון יחיד. מדידות אלה הסתמכו על יצירת הפרעה חלשה בזרם החשמלי, ועל בדיקת עוצמת הרעש החשמלי שנוצר כתוצאה מההפרעה הזאת (עוצמת הרעש החשמלי גדלה בהתאם לגודל המטען החשמלי). אולם, במחקרי המשך, כאשר המדענים הגבירו בהדרגה את עוצמת ההפרעה, הם הופתעו לגלות, שהמטענים החשמליים שעוברים באזור שבו קיימת ההפרעה לזרימה גדלים בהתאם, כך שהם יכולים להיות כל חלק (שבר) ממטען האלקטרון, ואף מטען אלקטרון שלם, ולא רק שבר בעל מכנה לא זוגי (שליש, חמישית, שביעית וכו').
 
תופעה זו, שגילו מדעני המכון, אינה מובנת עדיין כל צורכה והיא תעמוד במרכזם של מחקרים עתידיים. ייתכן שאפשרות היווצרותם של מטענים שבריים ללא הגבלת גודל נובעת מ"שיתופי פעולה" בין המטענים השבריים המדומים, בעלי המכנה הלא זוגי.
 
עברית

מקורות הקרינה

עברית
 
מקורות הקרינה
 
 
כדור-הארץ מופצץ ללא הרף בקרינת גאמה המגיעה אליו ממקור בלתי ידוע. תעלומת מקורה של הקרינה הזאת, המעסיקה מדענים רבים במקומות שונים בעולם, עשויה לבוא בקרוב על פתרונה, הודות למחקר שביצע באחרונה ד"ר אלי וקסמן מהמחלקה לפיסיקה של חומר מעובה במכון ויצמן למדע, בשיתוף עם פרופ' אברהם לייב מאוניברסיטת הרווארד, ארה"ב. ממצאים אלה התפרסמו באחרונה בכתב העת המדעי "נייצ'ר".
 
ד"ר וקסמן הראה, כי רוב קרינת הגאמה האנרגטית המגיעה לכדור-הארץ עשויה לנבוע מפעולתם של גלי הלם, אשר נגרמים על ידי כוח הכבידה הפועל בענני גז בין-גלקטיים הקורסים אל תוך עצמם בתהליך היווצרותם של צבירים על-גלקטיים. בתהליכים אלה נוצרים אלקטרונים הנעים במהירות הקרובה למהירות האור (300,000 ק"מ בשנייה). אלקטרונים אלה מפזרים פוטונים של קרינת הרקע המציפה את היקום כולו, כשריד של המפץ הגדול. כתוצאה מפגיעת האלקטרונים בפוטונים עולה האנרגיה של הפוטונים, עד שהקרינה שלהם מגיעה לתחום קרינת גאמה, המגיעה בין היתר לכדור-הארץ.
 
מודל זה, המתאים לתיאוריית התפלגות והתפתחות החלקיקים לאחר המפץ הגדול, עשוי להצביע על כמות החומר הקיימת בעננים הבין-גלקטיים, דבר שעשוי לסייע בפתרון תעלומת החומר החסר ביקום. המודל וממצאיו ייבחנו בשנים הקרובות באמצעות לוויין מחקר אמריקאי שיצפה ביקום בתחום קרינת הגאמה, ובאמצעות מערך של גלאי קרינה בתחום קרינת הרדיו, שיוצבו על הקרקע.
 
עברית

זיכרון קטן גדול

עברית
זיכרון קטן גדול
 
 
ובכן, צעד חשוב בכיוון הזה נעשה באחרונה על ידי מדענים במכון ויצמן למדע, שפיתחו דרך לבניית התקנים מולקולריים, העשויה לשמש בין היתר לאיחסון מידע. תהליך זה מתואר במאמר שפירסמו החוקרים בכתב העת המדעי Advanced Materials.
 
הטכנולוגיה הקיימת לאיחסון מידע על גבי תקליטורים ובזיכרונות ממוחשבים מבוססת על צריבת הנתונים בגוש חומר קיים. צריבת פריטי המידע ב"סימנים" קטנים יותר מאפשרת ריכוז מידע רב יותר בשטח נתון. אבל הטכניקה הקיימת למיזעור התקני הזיכרון השונים מתקרבת לקצה גבול יכולתה. כדי לעבור את הגבול הזה וליצור זכרונות זעירים ויעילים יותר, פנו פרופ' יעקב סגיב מהמחלקה לחקר חומרים ופני שטח במכון ויצמן למדע, וחברי קבוצת המחקר שהוא עומד בראשה, לכיוון פעולה אחר. במקום לצרוב את הצורות המסמלות את המידע בגושי חומר קיימים, הם הצליחו לבנות אותן ממולקולות ומאטומים שאותם חיברו אלה לאלה, בדומה לדרך שבה בנאים מניחים לבנים בתהליך הבנייה.
 
בצוות המחקר של פרופ' סגיב השתתפו ד"ר רבקה מעוז ואלי פרידמן מהמחלקה לחקר חומרים ופני שטח, וד"ר סידני כהן מהיחידה לשירותים כימיים.
 
הם השתמשו במשטח סיליקון המכוסה בשכבת מולקולות בעומק של מולקולה אחת בלבד. קצות המולקולות הללו הם בלתי פעילים מבחינה כימית, אך החוקרים הצליחו לשנות את תכונותיהן של חלק מהמולקולות האלה, כך שתהיינה פעילות, בעוד המולקולות שלא טופלו נותרו בלתי פעילות. בדרך זו הצליחו החוקרים, למעשה, "לכתוב" על המשטח המולקולרי מידע (דוגמת כתב, או תמונה, או מוסיקה). ה"עיפרון" שבאמצעותו כתבו החוקרים את המידע על שכבת המולקולות הוא מיקרוסקופ כוח אטומי, המצויד במחט זעירה המעבירה זרם חשמלי. כשמחט זו נוגעת בקצה מולקולה, היא משנה את תכונותיה, ובכך היא "כותבת" עליה מידע. באותה דרך יכול מיקרוסקופ הכוח האטומי לגשש ו"לקרוא" את תכונותיהן של המולקולות. המידע הזה מועבר למחשב ש"קורא" אותו, ובתהליך של פיענוח יוצר מחדש את הכתב, התמונה או המוסיקה המקוריים.
 
שיטת איחסון מידע זו, המבוססת על רכיבים מולקולריים, עשויה לאפשר איחסון כמויות עצומות של מידע בשטח שעד כה היה אפשר לאחסן בו כמות מידע קטנה בהרבה.
 
במחקר המשך ניצלו החוקרים את העובדה ששינוי התכונות של קצוות המולקולות מתבטא, בין היתר, בכך שהמולקולות, שקודם היו בלתי פעילות, יכולות עכשיו להיקשר למולקולות או לאטומים אחרים. כך הצליחו החוקרים לבנות "קומה מולקולרית" נוספת על גבי השכבה המולקולרית הראשונה. יכולתם של החוקרים לעצב את צורתה ואת הרכבה הכימי של "הקומה המולקולרית השנייה" על פי כל תוכנית רצויה, עשויה להוביל לפיתוח דרך לבניית התקנים ננו-אלקטרוניים, אשר עשויים להוות מרכיבים חשובים בטכנולוגיות עתידיות שונות.
 
עברית

עמודים