ד"ר בנימין בלוך ויתר בכאב על העיסוק בפיסיקה, ונענה להצעת חיים ויצמן, שהיה אז, בנוסף לתפקידיו המדיניים, נשיא מכון המחקר על-שם זיו, ליטול על עצמו את ניהול המכון. בשביל ד"ר בלוך זו הייתה החלטה גורלית. בשביל המכון זו הייתה תחילת מסורת של ניהול ערכי.

 

 

הזמן: תחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת. המקום: שער מכון המחקר על-שם דניאל זיו. האירוע: הסטודנט לכימיה (לימים פרופסור) יצחק מיכאלי, עם סטודנטים נוספים לכימיה פיסיקלית מהאוניברסיטה העברית, מגיע, ביוזמת המורה שלו, פרופ' פארקש, לסיור היכרות במכון המחקר הצעיר. כמה שנים לאחר מכן, במלחמת השחרור, נשלח מיכאלי שוב למכון זיו; הפעם במסגרת חמ"ד - חיל המדע.

 

מיכאלי, שנפצע כשפיקד על הקרב בסג'רה (אילניה) - שבמהלכו נהרגו רבים מחיילי הפלוגה שלו - ביקש לחזור ולתרום למאמץ המלחמתי. כך נשלח לבסיס חמ"ד ברחובות שם השתלב במחקריו של ד"ר חיים ויצמן בתחום הפיצוח (cracking) של נפט. המחקר נועד, בין היתר, להפיק חומרי גלם לפולימרים, לחומרי נפץ ולחומרי הדף. מיכאלי היה אחרון החוקרים שעבדו עם ד"ר חיים ויצמן, והצעיר שבחבורה.

 

המכון השתתף, כמובן, במאמץ המלחמתי: לצד קבוצת הכימאים עסקו הפיסיקאים של חמ"ד, בין השאר, בתכנון מרגמת אל-רתע; שני האחים ארנסט ופליקס ברגמן עסקו ברקטות ובחומרי נפץ; ולצידם עבדו ד"ר לודוויג טאוב, שיחד עם בנו, ויליאם טאוב (לימים פרופסור במכון), פיתח בזמן מלחמת העולם השנייה משחת ריבנול שהייתה חיונית להבראת פצעים - לפני דור האנטיביוטיקה. על הפעילות של חמ"ד היה ממונה אפרים קציר (אז קצ'לסקי), אותו הכיר מיכאלי עוד מלימודיו באוניברסיטה, וגם כמי שהיה מפקדו בהגנה.

 

מיכאלי: "המכון היה אי מטופח בלב השממה, עם גינון שלא היינו רגילים לראות אז בארץ". לא הרחק ממכון זיו עמד כבר הבניין הראשון של מכון ויצמן למדע - בניין יעקב זיסקינד - שבנייתו הופסקה עקב המלחמה, והוא שימש את חוקרי חמ"ד.

 

בקמפוס שררה אווירה לא-רשמית, אשר כללה גם מסיבות ותעלולים שונים. פעם, למשל, "סחבו" כיבוד המיועד לאורחים מביתו של וייסגל. כשניגש וייסגל להציג לאורחיו את "החבר'ה הצעירים", גילה לאן נעלמו המטעמים שלו. אבל המדענים נדרשו להקפיד על לבושם ועל נימוסיהם במועדון שהיה לב הקמפוס. אנה ויצמן, אחותו של חיים ויצמן, סירבה לקבל את התנהגותם של המדענים הצעירים, שנכנסו למועדון בחלוקים ובגופיות, ועמדה בתוקף על חובת ההופעה בלבוש נאות.

 

עם תום מלחמת השחרור נפתחה המחלקה לפולימרים, ומיכאלי עבר לעבוד עם אהרן קציר, שעמד בראש המחלקה ועסק בתרמודינמיקה. מיכאלי: "אימרה ידועה שהייתה נפוצה באותם הימים קבעה כי לאחר תור האבן, תור הברונזה ותור הזהב - הגיעה עתה שעתו של תור הפולימרים". חיים ויצמן, אשר הכיר באופן אישי מדענים בכירים רבים בעולם כולו - הזמין אותם לבקר במכון, והם הביאו איתם דעות וגישות מדעיות לא מוכרות. מיכאלי זוכר את השיחות עימם, אשר הפכו אותו - ואת עמיתיו - מסטודנטים למדענים. לדוגמה, כששאל את ליינוס פאולינג על הכמות הגדולה של ספרות מדעית שיש לקרוא, נענה: "איש צעיר - אני לא קורא מדע, אלא עושה מדע". או כשנילס בוהר, אחרי הרבה כוסות של בירה, התעקש להסביר לו בהרחבה "מה באמת מעניין אותו בפיסיקה"; ואת המלצתו של הרמן מארק, מאבות מדע הפולימרים, לאפרים קציר שהציג לו תוצאות ניסוי שביצע: מארק שאל את קציר אם קיימת תיאוריה המסבירה את תוצאות הניסוי, וכשהשיב קציר בשלילה, אמר לו בפשטות: "אם כך, כתוב אותה אתה". מיכאלי ראה, שמע, התרשם, והפנים. "הבנתי שמדען אינו זה שרק יודע את התיאוריה, אלא האיש שיוצר תיאוריה. זה פתח לי עולם חדש".

 

לצד ההתקדמות המדעית האישית במכון התקיים בו דיון סביב עתידו של המדע במדינת ישראל הצעירה. אהרן קציר הביע דאגה בעניין זה, ונהג לומר: "ברור שמדינת ישראל תהיה מדינה צורכת מדע - השאלה היא, אם היא תהיה גם מדינה יוצרת מדע". כדי לחשוף את הציבור הישראלי לחידושי המדע, ולעולם המדע בכלל, פנה אהרן קציר לנוגעים בדבר, ודרש שתהיה תוכנית רדיו בנושאים מדעיים. את התוכנית - שנקראה "מה חדש במדע" ושודרה בשבת בצהריים - הגישו יצחק מיכאלי ונתן שרון. התוכנית עסקה בנושאים רבים ומגוונים, כמו חומרים כימיים בעלי השפעה פסיכולוגית על המוח, הטיסה לחלל, החומרים החדשים, מחקרים בפסיכולוגיה ועוד.

 

לאחר תקופה של התבססות במכון החליט מיכאלי להשתתף בהרפתקה חלוצית נוספת, כאשר מכון ויצמן נחלץ לעזרתו של המכון להשכלה גבוהה בנגב, שלימים הפך לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מיכאלי דחה את תוכניתו לצאת לשנת שבתון, ונענה להזמנה שקיבל לעבור לבאר שבע ולהקים שם את הפקולטה למדעים. לאחר כארבע שנים חזר למכון ויצמן, ויצא לשבתון המתוכנן במעבדתו של דגלס יו אברט, שהיה אבי התרמודינמיקה באנגליה. מחקריהם המשותפים עסקו בכימיה של קולואידים ופני-שטח - תחום שהניח את הבסיס לחקר הננו-חומרים.

 

 

 

 

"יש עתיד גדול בפלסטיק".

 

 

הוא התבקש לספק המלצות מקרובי משפחה כדי להוכיח שהוא אמין ולא מרגל. רק אז, כחודש לאחר שעלה לישראל, התקבל שאול גסנר לעבודה במכון ויצמן למדע, וקיבל כרטיס עובד שנשא את המספר 81 - המיספור התחיל עם חיים ויצמן שהיה עובד המכון מספר אחת. משימתו הייתה להקים מעבדה לחקר חומרים פלסטיים, שהיו אז בחזית המחקר. שישה חודשים לאחר מכן השתתף העולה החדש, העובד מספר 81, בטקס חנוכת מכון ויצמן למדע, במחיצתם של שרים, חברי כנסת, שגרירים ואורחים רמי מעלה אחרים.

חנוכת המכון, הוא נזכר, הייתה גרנדיוזית אבל לא נטולה תקלות: רכבת אשר צפרה ללא הפסקה הפריעה לנאומו של ויצמן, ולכן נאלצו לשלוח מישהו לתחנת הרכבת כדי להפסיק את הצפירות. את האירוע אירגן מאיר וייסגל, אותו הוא זוכר כאדם כריזמטי.

גסנר שימש כטכנולוג של המעבדה לפלסטיקה של מכון ויצמן, ובתוקף תפקידו, בנוסף לסיוע לחקר הכימיה של פולימרים, היה מעורב במהלך השנים בייצור של עשרות חומרים והתקנים פלסטיים. אחד הפרויקטים הראשונים שלו היה פיתוח חלקים פלסטיים שנדרשו לבנייתו של "ויצק", המחשב האלקטרוני הראשון בישראל. הוא היה מעורב גם בפיתוח נייר העתקה רגיש ללחץ ולחום, מרכיבים פלסטיים למערכות השקיה (טפטפות), וגלגלי שיניים פלסטיים בשעוני מים.

 

 

הוא רכש את הידע שלו בכימיה בזמן מלחמת העולם השנייה בצ'כוסלובקיה, כאשר היה "יהודי חיוני לכלכלה", המעמד אשר הגן על יהודים בעלי מקצועות מסוימים מפני רדיפת הנאצים. כאשר הקים גסנר את המעבדה לפלסטיקה במכון ויצמן עשר שנים מאוחר יותר, זה היה אחרי שהוא איבד את כל משפחתו, שרד בסדרה של מחנות ריכוז ועבר תלאות שיכולות למלא ספר שלם.

הוא נולד בעיר קז'מרוק, היום בצפון  סלובקיה, הבכור מבין שישה ילדים. בשנת 1939, בהיותו בן 18, החל לעבוד במפעל לפיתוח חומרים וצבעים סינתטיים אשר עבר "אריזציה" - כלומר, הועבר מבעלות יהודית לבעלים מגזע ארי. הבעלים החדש של בית החרושת, איש עסקים סלובקי בשם מרוז'ק, השיג עבור גסנר פטור משליחה למחנות, אך הוריו של גסנר, אחיו ואחותו הקטנה נשלחו ביום כיפור 1942 לאושויץ, ובסביבות פסח נרצחו.

בערך שנה מאוחר יותר "הבריח" את הגבול להונגריה, אך תוך זמן קצר התחילו גם  שם רדיפות היהודים. הוא היה עצור בבית הכנסת הגדול "רומבאך" בבודפשט שנהפך למחנה מעצר, כאשר זכה לביקור פתע: אשתו הגרמניה של מרוז'ק, מעבידו לשעבר, הצליחה להיכנס לבית-הכנסת הצפוף תוך שהיא צועקת על השומרים ההונגרים בגרמנית רהוטה. היא החשיבה את גסנר לבן משפחתה ול"יהודי טוב" (הוא עדיין בקשר עם שני ילדיה, כיום רופאים בגרמניה). היא הביאה לו 30 אלף קרונות כדי לעזור לו לתת שוחד על מנת להגיע בחזרה לקז'מרוק. אך גסנר סירב כיוון שלא רצה להתרחק מאחותו שהייתה במחבוא בהונגריה.

המידע על גורל משפחתו היכה בו כאשר הוא עצמו נשלח לאושויץ באביב 1944: בהצביעו על ארובות המחנה אמר לו חבר אחד שיקיריו עלו לשמיים. מאוחר יותר נודע לו שאחותו שנשארה בהונגריה נרצחה אף היא, ושכך היה גם גורלן של שתי אחיות נוספות שנתפסו כאשר ניסו להיכנס להונגריה. מאושוויץ נשלח למחנה הריכוז גרוס-רוזן, הנודע לשמצה במכרה האבן התת-קרקעי שלו. תחנתו הבאה הייתה מחנה הריכוז אבנזאה, שבו היו החיים קשים באותה מידה. בתחילה ניקה את בתי השימוש. מאוחר יותר, בזכות העובדה שידע שפות וקצרנות, הועבר  לעבודה במשרד. הוא בלט שם בין הפקידים הגרמנים כיוון שלבש את בגדי האסיר וראשו היה מגולח עם פס באמצע - כך סימנו הגרמנים את האסירים כדי שיהיה קל לזהות אותם אם היו בורחים מהמחנה. העבודה הצילה את חייו, למרות שכאשר שיחררו האמריקאים את המחנה במאי 1945, הוא היה חלש מכדי לעמוד על הרגליים.

 

 

אחרי המלחמה, בזכות ניסיונו בייצור חומרים שונים, השיג גסנר עבודה בבית חרושת לפלסטיקה בהונגריה, ועבד שם ארבע שנים. היה זה זמן מרגש לעבוד עם חומרים אלה, שעמדו אז בחזית התעשייה המתקדמת. גסנר: "הייתי נוכח בהולדת הפוליאתילן, התוודעתי לחומר זה בזמן ביקורי באנגליה. כאשר חזרתי לבית-החרושת, זרקתי לריצפה כוס פלסטיק וכולם נדהמו שהיא לא נשברה".

 

באותה עת הכיר גסנר את אשתו לעתיד, רנה, ילידת הונגריה, אשר גם היא איבדה את כל משפחתה בשואה. הם התחתנו  בפאריס בשנת 1949 ויחד עלו ארצה.

 

אחת ההצלחות הגדולות שלו במכון ויצמן למדע הייתה תרומה לפיתוח ציפוי דונג להגנה על פרי הדר. בפיתוח זה ניצל גסנר את אחד מחסרונותיו של הפוליאתילן: יכולתו "לנשום". הציפוי, אשר נקרא "ת"ג" - ראש תיבות של "תפוזים-גסנר" - יוצר על-ידי חברת "מכתשים". הציפוי הגן על תפוזים ואשכוליות שנשאו תג JAFFA, מוצר יצוא חשוב מאוד של ישראל בזמן ההוא, והיקנה להם מראה מושך ומבריק.

בהמשך שיתף גסנר פעולה עם רופאים בארץ, בפיתוח התקנים רפואיים שונים, כולל ציפוי פלסטי לברגים המשמשים בניתוחים, צינורות זעירים לעירוי דם ממושך,מיפרקים מלאכותיים, ותאי דיאליזה חד- פעמיים. במהלך השנים טיפלה "ידע" במספר פטנטים על בסיס עבודותיו. הוא פרש לגמלאות בשנת 1987, לאחר כמעט ארבעה עשורים במעבדה לפלסטיקה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חייה של אסתר הלינג'ר השתנו לעד עם פרסומה של הכרזת בלפור. כסטודנטית לבוטניקה בת 18 באוניברסיטת לונדון היא החליטה שיום אחד תעלה לארץ-ישראל.

 

היא נולדה בלונדון למשפחת יהודים מהגרים מלטביה, רביעית מתוך תשעה ילדים. שאיפותיה המקצועיות היו לא שגרתיות לאשה בזמנה: היא רצתה להתמחות במחלות צמחים, במיוחד אלה הנגרמות על-ידי פטריות, וקיוותה שהתמחות זו תאפשר לה לתרום להתפתחות החקלאות בבית הלאומי היהודי. המרצה שלה במקצוע זה היה ספקן, כפי שנזכרה שנים מאוחר יותר ברשימותיה האוטוביוגרפיות: "כאשר סיפרתי למרצה על שאיפותי באשר לעבודה עם מחלות הצמחים בפלשתינה, הוא היה די בוטה. 'כאשה, אין לך שום סיכוי עלי אדמות', הוא אמר".

 

בפעם הראשונה ביקרה בארץ-ישראל עם קבוצת סטודנטים בריטיים יהודיים לצורך השתתפות בטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים ב-1 באפריל 1925. "היה זה מראה בלתי-נשכח אשר ריגש אותי עד עומק ליבי", כתבה מאוחר יותר. בשנת 1926 עלתה לארץ, וערכה במשך כחמש שנים  מחקר על מחלות צמחים מקומיות בתחנה החקלאית הניסיונית של הסוכנות היהודית ברחובות (שממנה התפתח, לימים, מרכז המחקר על-שם וולקני). באחד הפרויקטים היא חקרה את ריקבון פרי ההדר בעזרת מימון מהמועצה המלכותית לשיווק של בריטניה. במקביל הכינה עבודה על זיהום הפרי על-ידי פטריות, אשר זיכתה אותה בשנת 1931 בתואר דוקטור מאוניברסיטת לונדון.

 

באוקטובר 1932, בהיותה באנגליה, פגשה ד"ר הלינג'ר את ד"ר חיים ויצמן. הוא השיג לה מלגה כדי לקבל הכשרה בתחומי הבקטריולוגיה החיוניים לארץ-ישראל. אחרי השתלמויות שנמשכו יותר משנה  באירופה, בעיקר בשווייץ, היא שיפרה את מיומנותה בשימוש במיקרוסקופים ובמיקרו-צילום, בודדה חיידקים שונים, ורכשה ניסיון בבקטריולוגיה של חלב ושל הקרקע במוסדות שונים. "כעת אני מרגישה שאוכל לעזור לכוורנים שלנו עם בעיות המחלות שלהם", היא כתבה לויצמן לאחר השתלמות בת שבועיים במעבדה למחלות דבורים. במכתב אחר דיווחה על הכשרה שקיבלה במכון המתמחה בגבינות הגרוייר והאמנטל, אך הוסיפה: "בשווייץ מייצרים כמות מסוימת של גבינות רכות, אבל אני מוכרחה להודות שטעמתי בפלשתינה גבינות טעימות יותר, המיוצרות על-ידי יצרנים מקומיים".

 

ביולי 1933 הציע לה ד"ר ויצמן את תפקיד הבקטריולוגית והמיקולוגית (מומחית לפטריות) הראשית במכון המחקר על-שם דניאל זיו שעמד להיפתח ברחובות. "אין דבר שיכול היה לשמח אותי יותר!" כתבה לו ד"ר הלינג'ר מיד. בסוף מארס 1934, לאחר הפלגה בת חמישה ימים ממרסיי ליפו, היא הגיעה לרחובות בדיוק בזמן לפתיחת מכון זיו ב-3 באפריל. צוות המכון מנה אז 11 מדענים, מהם 4 נשים, אחוז גבוה במיוחד יחסית לתקופה.

 

ותיקי המכון זוכרים את ד"ר הלינג'ר, אשה מתולתלת, רזה, קטנת קומה, צנועה, ידידותית ודברנית. היא ידעה עברית אך העדיפה לדבר אנגלית. בעיני הצברים דאז היא נראתה בריטית טיפוסית: מנומסת ביותר, מתבטאת בלשון המעטה, ולעולם לא מראה התלהבות.

 

חלק ניכר מעבודתה של ד"ר הלינג'ר בתחילת דרכה במכון זיו היה מיועד לעודד את התעשייה הכימית בארץ-ישראל, והתמקד בחיפוש שימושים חדשים בפסולת של תעשיית החלב, אשר הכילה סוכרים. בסוף שנות ה-30 היא רשמה שני פטנטים, על שיפור המזון לעופות ועל השימוש במי-גבינה באמצעות תסיסה.

 

בתחילת שנות ה-40 פירסמה ד"ר הלינג'ר שני מאמרים עם ד"ר ויצמן, אותו היא כינתה "הצ'יף". שיתוף פעולה כזה נחשב במכון זיו לכבוד גדול ונקרא "להתכבד בויצמן". שני הפרסומים עסקו בהרחבה של שיטת התסיסה המפורסמת של ויצמן, אשר שימשה במלחמת העולם הראשונה להפקת אצטון מתירס. הודות למחקר חדש במכון זיו הפיק בית-חרושת ליד תל-אביב אצטון וכוהל בוטילי בדרך של תסיסת קליפות תפוזים, הפעם במסגרת המאמץ המלחמתי במלחמת העולם השנייה.

 

עם קום המדינה שיתפה ד"ר הלינג'ר פעולה עם חוקרים מהמועצה המדעית לישראל, אשר רצו להחיות בארץ את גידול הפשתן, שהיה נפוץ באיזור בתקופה הקדומה. הלינג'ר עזרה להם לפתח תהליך משופר להפרדת סיבי הפשתן מהגבעול באמצעות חיידקים, הקרוי משרה הפשתן - שיושם במפעל בקרית-מלאכי במשך שנים רבות.

 

לאחר פרישתה לגמלאות ממכון ויצמן למדע, בשנת 1955, חזרה ד"ר הלינג'ר ללונדון כדי להיות קרובה לאחיה ולאחיותיה: היא מעולם לא התחתנה, לא הייתה לה משפחה בארץ, והיא התקשתה להסתגל לאקלים המקומי. בידיעה חדשותית על פרישתה תיאר אותה כתב-העת המדעי Natureכ"אחת מהחבורה הנלהבת של מדענים אשר תרמו רבות לתחומי מחלות צמחים ושימושים תעשייתיים בפטריות בישראל".

 

בלונדון עבדה ד"ר הלינג'ר במעבדה האנליטית של "מרקס וספנסר". תוך כדי כך שיתפה פעולה עם קבוצת מדענים ממכון ויצמן למדע, אשר פיתחו ציפוי שעווה המונע את ריקבון פרי ההדר המיוצא מישראל. כאשר השיטה מוסחרה, ניצלה הלינג'ר את חלקה מהתמלוגים כדי ליצור קרן לעזרת הסטודנטים במכון - אולי לזכר המלגה אשר עזרה לה עצמה להתחיל את הקריירה שלה במכון זיו.

 

בשנת 1978, בישיבת מועצת המנהלים של מכון ויצמן ברחובות, קיבלה ד"ר הלינג'ר מגילת הערכה "בהוקרה עמוקה וברגשי תודה על נאמנותה ומסירותה למכון, ועל תרומותיה הרבות והחשובות שהעלתה למוסד זה מאז נענתה לבקשתו האישית של ד"ר חיים ויצמן והצטרפה אל הסגל המדעי הראשון של המכון למחקר ע"ש זיו". ארבע שנים מאוחר יותר נפטרה ד"ר אסתר הלינג'ר בלונדון בגיל 82.

כעת, מדי שנה, ממשיך המכון להעניק את הפרס על-שם ד"ר אסתר הלינג'ר לסטודנט אחד לתואר שלישי במדרשת פיינברג.    

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תחושה לא מוכרת של שלווה שרתה על העיירה הזו, וריחות של חלב טרי ובצק חם". כך תיאר יצחק בשביס זינגר, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1978, את העיירה בילגוריי במחוז לובלין שבדרום מזרח בפולין, קרוב לגבול עם אוקראינה. נתן-נטע קרוננברג, סבו של נתן קרוננברג, מנהל יחידת הדפוס במכון ויצמן, היה מוסיף לתיאור הזה, מן הסתם, גם את ריחו של צבע הדפוס.

 

בילגוריי הייתה מפורסמת בתעשיית נפות קמח ובזכות בית הדפוס הגדול של נתן-נטע קרוננברג. מאוחר יותר התפרסמה גם בזכות הסופר הידוע, בנה של בת-שבע, בתו של רב העיירה. יצחק בשביס זינגר ביקר בעיירה, ופיקח על הדפסת ספריו במקום.

בית הדפוס ובית ההוצאה לאור של משפחת קרוננברג היו מפורסמים בעולם כולו. ספרי קודש וחול שנדפסו בו מצאו את דרכם לארצות שונות באירופה ובארה"ב. מדובר במאות כותרים, ובהם ספרים רבים ללימוד השפה העברית שבהם השתמשו גם בארץ ישראל. גדולי הרבנים באירופה ביכרו להדפיס את ספריהם בבית הדפוס הגדול של נתן-נטע קרוננברג, בהם ה"חפץ-חיים" שהגיע בעצמו לעיירה בשנת 192 , בסודיות גמורה, כדי לפקח אישית על הדפסת ספרו "משנה-ברורה".

 

שיטת הדפוס באותם ימים התבססה על עיקרון ה"בלט" (בדומה לחותמות גומי): כמויות עצומות של אותיות מעופרת יצוקה, אותן היו מסדרים זו לצד זו, ובדרך זו יצרו מילים ומשפטים. כמה מאותם ספרים מבית הדפוס של נתן-נטע קרוננברג בבילגוריי מצויים כיום בבית הספרים הלאומי בירושלים.

 בית הדפוס, שנוסד בשנת 1905, נסגר בשנת 1942, עם כניסתם של החיילים האוקראינים לעיירה. נתן-נטע עצמו נרצח, ובית הדפוס נהרס בהפצצה שהעלתה לשמיים אלפי אותיות שלאחר מכן נפלו בחזרה אל הקרקע כגשם של עופרת.

 

הוריו של נתן ברחו מהעיירה לפני האירועים הללו, והוא עצמו נולד במחנה עקורים באוסטריה. בשנת 1949 עלתה המשפחה לישראל. לאחר מספר חודשים במעברת בית ליד הגיעו לשכונת "מנשיה" הגובלת בשכונת נווה צדק. שם הקים אברהם קרוננברג, אביו של נתן,  בית דפוס קטן. "גרנו מעל בית הדפוס", נזכר נתן. "מהיום שבו נולדתי שמעתי את רעש מכונות הדפוס. אבי ואמי עבדו ימים ולילות. כך ינקתי את אווירת הדפוס מילדותי. אבי שמר על קשר עם יצחק בשביס זינגר, וכשהגיע לביקור בארץ, הוא התארח בביתנו.

 

"באופן טבעי הלכתי לבית-ספר תיכון למקצועות הדפוס, משם המשכתי ללימודי הנדסאי דפוס". בהמשך קיבל גם תואר ראשון במדעי הרוח מהאוניברסיטה העברית, עבד בהוצאה לאור של משרד הביטחון, ובסופו של דבר הגיע ליחידת הדפוס של מכון ויצמן למדע, אותה הוא מנהל ומקדם עד היום. אחיו של נתן, יונה, הוא פרופ' לרפואה במרכז הרפואי על-שם שיבא בתל-השומר.

 

הכאב על חורבנה של בילגוריי עדיין מוצא לו מקום בלבם של בני קרוננברג. האב, אברהם, כתב ספר על חורבן העיירה. האחים, נתן ויונה, פעילים באגודה של יוצאי העיירה, ובאחרונה השתתפו גם בהקמת מוזיאון זיכרון מיוחד בעיירה בו מוקדש חלק חשוב לבית הדפוס של נתן-נטע קרוננברג.