הוריה של פרופ' יהודית דורי אמרו לה תמיד, כי החינוך הוא הדבר החשוב ביותר. "אף אחד לא יוכל לקחת את זה ממך", נהגו לומר אביה, שנמלט מרומניה זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה, ואמה, ניצולת אושוויץ. "אמי איבדה הכל, כולל את משפחתה", אומרת דורי, "אך בארץ היא החלה בחיים חדשים והייתה למורה. ממנה שאבתי את ההשראה שהובילה אותי לעיסוק בהוראה ובחינוך דור חדש של סטודנטים".

פרופ' דורי הכירה את בעלה במחנה קיץ מדעי במכון ויצמן למדע. לאחר לימודי תואר ראשון באוניברסיטה העברית, ולאחר שירותה הצבאי, כשהיא כבר אם לבת, נרשמה למדרשת פיינברג. היא סיימה תואר שני בביולוגיה, אך התעניינה יותר בשילוב של מדע והוראה. פרופ' דוד סמואל הציע לה להמשיך את לימודיה במחלקה להוראת המדעים של המכון.

פרופ' דורי פיתחה תוכנית לימודים ייחודית בכימיה עבור תלמידים לסיעוד, אשר מספקת להם ידע שימושי - במקום עובדות יבשות. הגישה שלה, המלמדת כימיה יישומית דרך תיאורי מקרים, עומדת בבסיסו של ספר לימוד לתלמידי סיעוד שיצא לאור במכון.

 

לאחר מחקר בתר-דוקטוריאלי בארה"ב הצטרפה לסגל הטכניון, ובאחרונה התמנתה לפרופסור. מחקריה האחרונים מתמקדים בחינוך מדעי באמצעים חזותיים. במהלך השנים היא הנחתה יותר מ-30 תלמידי מחקר לתואר שני ושלישי, פירסמה יותר מ-50 מאמרים ופרקי ספרים, וכתבה 10 ספרי לימוד בכימיה. במחקר שביצעה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) עקבה אחר יותר מ-1,000 סטודנטים במשך יותר מ-5 שנים, במטרה להעריך שיטות הוראה חזותיות ללימוד קורסים בחשמל ובאלקטרו-מגנטיות, שלומדיםהסטודנטים בשנת לימודיהם הראשונה.

 

ליהודית דורי ארבע בנות ושתי נכדות. "זו ההוכחה לכך שהקמת משפחה במקביל לקריירה אקדמית היא אולי משימה קשה, אך בשום אופן אינה בלתי-אפשרית".  

 

אורחת המדור: פרופ' אילנה גוזס - אוניברסיטת תל-אביב, "היתרון הגדול של המכון הוא ביכולתו לתת לתלמידי המחקר את הכלים והמיכשור המתקדמים ביותר, כך שהם יוצאים מוכנים לעולם. זהו בית-ספר מצוין למדע".

 

 

פרופ' אילנה גוזס (אז אילנה אלון) הגיעה למכון ויצמן למדע בעקבות מודעה על פתיחתו של מסלול ישיר לדוקטורט במדעי החיים במדרשת פיינברג, והייתה אחת מבוגרי המחזור הראשון. "רציתי ללמוד במסלול ישיר לתואר דוקטור. שיקול נוסף היה האפשרות, הייחודית למכון ויצמן למדע, ללמוד בסביבה שהיא אך ורק מדעית, וזאת במכון מחקר בעל שם עולמי".

 

ההיכרות שלה עם המכון התחילה עוד לפני כן, כאשר כסטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטת תל-אביב הגיעה פעמיים כסטודנטית קיץ למעבדות המכון. תקופות אלה, ובנוסף להן התקופות בהן השתלמה במעבדות שונות לפני תחילת עבודת הדוקטורט, נתנו לה מבט מקיף על המחקר המתנהל במכון, והפגישו אותה עם מיגוון חוקרים ושיטות מחקר.

 

המחקר שלה, במעבדתו של פרופ' אוריאל ליטואר במחלקה לנוירוביולוגיה, עסק באיפיון חלבון השלד של תאי העצב במוח, ובשינויים האופייניים המתחוללים בו במהלך ההתפתחות וההתבגרות של מערכת העצבים. "היתרון הגדול של המכון הוא ביכולתו לתת לתלמידי המחקר את הכלים והמיכשור המתקדמים ביותר, כך שהם יוצאים מוכנים לעולם. זהו בית-ספר מצוין למדע", אומרת פרופ' גוזס. "עבדתי יום ולילה ונהניתי מכל רגע: מהאתגר האינטלקטואלי, מלימוד נושאים שעניינו אותי, מחברתם של סטודנטים מוכשרים, וגם מהיחס האישי במדרשה". העבודה לצידו של פרופ' ליטואר זכורה לה כחוויה מעשירה. השניים שומרים על קשר, ואף פרסמו מאמר משותף - כעשרים שנה לאחר שסיימה פרופ' גוזס את לימודיה במכון.

 

עם סיום הדוקטורט, עליו קיבלה את פרס לנדאו, וכשהיא מצוידת במילגת בתר-דוקטורט על-שם חיים ויצמן, יצאה לשתי תקופות של מחקר בתר-דוקטוריאלי במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ובמכון סאלק בסן-דייגו. בתקופה זו, שבה הופיעו הניצנים הראשונים של שיטות ההנדסה הגנטית, החלה להשתלם בשיטות החדשות, כשהיא חוקרת את תכונותיהם של נוירו-פפטידים - חלבונים קצרים המווסתים את יצירתם, גדילתם ותיפקודם של תאי עצב. במחקר שביצעה כמדענית בכירה וכפרופ' חבר במכון ויצמן, עם שובה מסן-דייגו, בשיתוף פרופ' מתי פרידקין, הצליחה לזהות ולשבט את אחד הגנים הראשונים המקודדים לנוירו-פפטיד כזה, VIP, אשר אחראי, בין השאר, לוויסות השעון הביולוגי.

 

מחקריה על נוירו-פפטידים, תחום בו היא עוסקת ובו היא מתמחה עד היום כפרופסור מן המניין במחלקה לביוכימיה רפואית בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב, הובילו לגילוי פפטיד חדש, אשר אחראי להתפתחות וליכולת ההישרדות של המוח, ופועל באמצעות קשירה לחלבוני השלד של תאי העצב. מחקריה כיום מכסים את כל טווח התכונות של פפטיד זה ושל "בני משפחתו", החל ממחקר בסיסי, וכלה יישומים רפואיים.בניסויים קליניים שנערכו בחברת "אלון תרפויטיקה", אותה הקימה ובה היא מכהנת כמדענית הראשית, התגלה כי תרופה ניסיונית, המבוססת על הפפטיד החדש, משפרת את תיפקודי הזיכרון והלמידה של אנשים עם פגיעה קוגניטיבית קלה - המנבאת, בדרך-כלל, את תחילתה של מחלת אלצהיימר.

 

על עבודתה המדעית זכתה פרופסור גוזס בפרסים רבים, והיא משתתפת מרכזית ופעילה בארגונים מדעיים לאומיים ובין-לאומיים, וביניהם: ראש מרכז-על לחקר המוח על-שם אדמס המרכז את חוקרי המוח של אוניברסיטת תל-אביב, ויושבת-ראש הכינוס האמריקאי לנוירו- פפטידים. פרופ' גוזס נבחרה באחרונה לנשיאת האגודה הישראלית לחקר המוח, ותכהן בתפקיד החל מדצמבר הקרוב.

 

"במכון ויצמן פעלנו ממש בקצה גבול הידע. בכל יום גילינו משהו שלא ידענו אתמול. זו הייתה הרפתקה נפלאה"

 

הרומן של ד"ר חוסאם חאיק עם עולם הדברים הקטנים התחיל כבר בהיותו בן 12. "עוד כילד אהבתי לחטט במדפי הספרים בספרייה של אבי", הוא אומר. "באחת הפעמים מצאתי ספר על מבנה האטום. המיסתורין שבמדע משך אותי כבר אז, עוד לפני שהכרתי מילים כמו פיסיקה וכימיה". בעקבות אותו ספר ראשון באו ספרים רבים נוספים. "למדתי הרבה בכוחות עצמי, ותמיד חיפשתי את  הממדים הקטנים, את היחידה הקטנה ביותר שאפשר לעבוד איתה". כיום, עשרים שנה לאחר מכן, הילד שהתעניין במבנה האטום הוא חוקר מבטיח בטכניון, בתחומי הננו-אלקטרוניקה והאלקטרוניקה המולקולרית. במעבדתו, במחלקה להנדסה כימית, הוא מתמקד בפיתוח התקנים וחישנים זעירים המבוססים על ננו-חומרים.

 

כמו במקרים רבים אחרים, גם המחקר הבסיסי של ד"ר חאיק הוביל אותו לעבר יישומים שאי-אפשר היה לחזותם בתחילת הדרך. במקרה זה, מחקר שהחל ב"שטח השיפוט" של הפיסיקה והכימיה הוביל אותו אל עולם הרפואה. המשאף שהוא מפתח מבוסס על מערך של ננו-חישנים ייחודים, שהנתונים שהם מלקטים מנותחים באמצעות אלגוריתמים מתמטיים. בצורה זו, המערכת כולה מסוגלת לחוש ולזהות מולקולות המרחפות באוויר, בדומה לדרך פעולתו של חוש הריח האנושי, ועשויה לזהות כמויות זעירות של חומרים אופייניים המופרשים מתאים סרטניים. בדרך זו אפשר יהיה לאבחן את שלביה המוקדמים של מחלה סרטנית, כאשר הגידול הסרטני כולל תאים ספורים בלבד. "מדובר בבדיקה לא פולשנית", אומר ד"ר חאיק, "ותוצאותיה מתקבלות בזמן אמת, תוך דקות ספורות". ההמצאה זיכתה את ד"ר חאיק במלגה היוקרתית על-שם מארי קירי בסך 1.7 מיליון יורו, שהצטרפה לפרסים רבים נוספים שכבר מונחים באמתחתו.

 

המשאף לאיבחון סרטן הוא אחד משורה של של חישנים המבוססים על ננו-חומרים שמפתח ד"ר חאיק. חישנים אחרים שהוא מפתח עשויים לשמש לניטור סביבתי, לזיהוי חומרים מסוכנים, לאבטחת איכות מזון ותרופות, ועוד.

 

בעקבות העניין שלו בהתקנים ננו-אלקטרוניים המבוססים על מולקולות אורגניות, יצא ד"ר חאיק למחקר בתר-דוקטוריאלי במעבדתו של פרופ' דוד כאהן במחלקה לחומרים ופני שטח במכון ויצמן למדע. שנתיים של מחקר במסגרת זו, ומחקר בתר-דוקטוריאלי נוסף במכון לטכנולוגיה של קליפורניה, הובילו אותו לשילוב של מחקר בסיסי עם פיתוח יישומים. "הגעתי למכון ויצמן מרקע טכנולוגי, ורכשתי בו דרך מחשבה מדעית", הוא אומר, "וכיום אני משלב את שני ההיבטים האלה - גם חוקר וגם ממציא. בקבוצתו של פרופ' כאהן פעלנו ממש בקצה גבול הידע. בכל יום גילינו משהו שלא ידענו אתמול. זו הייתה הרפתקה נפלאה. דוד עשה כל מה שאפשר כדי להסיר מדרכנו כל מכשול ולאפשר לנו לעבוד ללא הפרעה, וללא עיכובים ודחיות". הקשר בין השניים נמשך גם כיום, והוביל למחקרים משותפים של ד"ר חאיק עם ד"ר ליאור קרוניק, מהמחלקה לחומרים ופני שטח במכון.

 

לאורך כל דרכו עסק ד"ר חאיק בהדרכה ובחניכה של סטודנטים, הן בעיר הולדתו נצרת, והן במוסדות המחקר שבהם למד ועבד. "חשוב לי לתרום לחברה שבה גדלתי והתחנכתי", הוא אומר, "ולכן אני רואה את עתידי בטכניון - מוסד בעל שם עולמי שתומך בקשר בין מדע ורפואה, שגם מאפשר לי להישאר בסביבה בה גדלתי, וקרוב למשפחתי".

אורח המדור: הפסל ד"ר ברטון רובינשטיין: "שנותי במכון ויצמן היו השנים הטובות בחיי. עבודת המחקר כאן ממש משכרת".

 

 

האמנות מהווה שדה לפרשנויות אישיות על מהותה של המציאות ועל מקומו של האדם בעולם. המדע, לעומת זאת, שואף לוודאי, לחד-משמעי, ולחוקים כמותיים המסוגלים לנבא את השלבים הבאים על-פי מצב התחלתי נתון. במבט ראשון, נראה שמדובר בעולמות מקבילים, אבל ד"ר ברטון רובינשטיין מצליח לגשר ביניהם.

 

רובינשטיין, יליד העיר וושינגטון, השלים תואר שני במתמטיקה ובמדעי המחשב, ועבודת דוקטורט בנוירוביולוגיה, במדרשת פיינברג של מכון ויצמן למדע. "מעולם לא תכננתי ללמוד כאן. רציתי ללמוד באחת מאוניברסיטאות העילית בארה"ב", הוא אומר. אבל אז, בשנת 1987, הוא הצטרף לשתי אחיותיו ולסבתו אן רייך, לביקור משותף בארץ, שבמסגרתו ביקרו גם במכון ויצמן למדע. כאן הוצעה לו מלגת לימודים במכון. רובינשטיין: "האינתיפאדה הראשונה פרצה כשבועיים לפני הגעתי, ובתחילה שאלתי את עצמי למה בכלל הגעתי לכאן. אבל בסופו של דבר היו אלה השנים הטובות בחיי".

 

מחקר הדוקטורט שלו, בהדרכת פרופ' דב שגיא, עסק בהיבטים שונים של הראייה: כיצד מתבצעים תהליכי זיהוי עצמים, ותפיסה של תבניות, תנועה ועומק. אחד הנושאים בהם התמקד הוא ההבחנה בין מרקמים (טקסטורות) שונים. רובינשטיין: "עבודת המחקר הייתה פשוט משכרת. החברות יוצאת הדופן שנוצרה עם המנחה שלי, דב, דרבנה אותי מאוד - יכולנו לבלות שעות רצופות בהעלאת רעיונות פילוסופיים לניסויים, ובדרכים לפתרון בעיות. אני זוכר אפילו מספר מקרים, בהם, לאחר שבזבזתי חודשים בניסיון להבין תופעה מסוימת, דב היה משכנע אותי לקחת חופש מעבודת המעבדה השוטפת, ולהתמסר לפתרון הבעיה. הוא הירשה לי לחזור למעבדה רק לאחר שצברתי את הידע התיאורטי הדרוש כדי להתמודד עם הבעיה. אני לא יכול לחשוב על שום מוסד אחר שיתמוך בגישה דומה". בהפסקות הצהריים הוא נהג לשוחח ולהחליף רעיונות עם חוקרים בעלי רקע ותחומי מחקר רחוקים משלו, וצבר ידע עשיר בנושאים מגוונים.

 

לאחר סיום לימודיו פנה לאהבה אחרת שלו, אמנות. "רציתי לעשות את העולם למקום טוב יותר ויפה יותר, למען הדורות הבאים". בשנה הראשונה לאחר מכן יצר שמונה פסלים. בשנת 1996 התקיימה תערוכתו הראשונה. העוצמה שמלווה את זרימת המים מרתקת אותו, ורוב פסליו כוללים מרכיבים של מים זורמים. ההשכלה שלו בתחומי הפיסיקה וההנדסה מאפשרת לו ליצור ולעצב פסלים מורכבים ומסובכים מבחינה טכנית, והרקע המדעי שלו מאפשר לו להשתמש בתופעות אופטיות מעניינות ובאשליות ראייה.

 

בסטודיו שלו במרילנד הוא יוצר עבודות ברונזה, מתכת וזכוכית, ואת פסליו ניתן למצוא בשטחים ציבוריים, מסחריים ופרטיים, וגם במכון ויצמן למדע. כיום הוא מתגורר במרילנד, עם אשתו שירין ועם שלושת ילדיהם, בנימין (11), סברינה (9) וארי (5). שנותיו בארץ חיזקו את הקשר שלו למורשת היהודית, קשר אותו הוא מנסה להנחיל גם לילדיו.

 

 

מעגל חיים אחד נסגר בעבור פרופ' ישראל פכט, אשר לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית עלה כתינוק עם משפחתו לארץ ישראל, והיה, לימים, לראשון הסטודנטים הישראלים שיצא להשתלמות בתר-דוקטוריאלית במכון מחקר גרמני. במובן מסוים, המעגל האישי הזה מגלם בתוכו את הסיפור של מיסוד מערכת היחסים בין ישראל וגרמניה, 20 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה. הגשרים הראשונים שנבנו בידי אנשי מדע ישראליים וגרמניים, ובהם פרופ' פכט, תרמו להתקרבות בין העמים והמדינות.

 

ישראל פכט הגיע למכון ויצמן למדע בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 כסטודנט קיץ במחלקה לחקר איזוטופים. "הוקסמתי מהאווירה ומהיופי של המכון, מהאמצעים המשוכללים, מעושר הריאגנטים ומהמיכשור המתקדם". בעקבות התרשמות זו ביקש את הסכמת האוניברסיטה העברית, בה למד כימיה פיסיקלית, לבצע את עבודת המחקר שלו במכון ויצמן למדע (באותה עת עדיין לא הוקמה המדרשה ולא התקיימו לימודי מוסמך במכון).

 

לאחר מכן המשיך ללימודי דוקטורט באותה מעבדה במחלקה לחקר איזוטופים, והיה לאחד מבוגריה הראשונים של מדרשת פיינברג. עבודת המחקר שלו עסקה בתפקיד יונים של מתכות המעבר בתהליכי חימצון-חיזור ביולוגיים. יוני מתכות אלו ממלאים תפקיד מרכזי בתהליכים בסיסיים וחיוניים הקשורים להמרת אנרגיה במערכות ביולוגית, כמו תהליכי פוטוסינתזה ונשימה. יוני נחושת וברזל מתפקדים כגשר שבאמצעותו מועברים האלקטרונים בתהליכי חימצון-חיזור. היבטים שונים של תהליכים אלה עומדים במרכז מחקריו גם כיום. את אשתו, מרית לנדאו, העובדת עד היום במכון ויצמן, הכיר בעת ששניהם היו סטודנטי קיץ במכון בסוף שנות ה-50.

 

במקביל לעבודתו המחקרית היה ישראל חבר פעיל בוועד הסטודנטים של המכון. באותה תקופה למדו במדרשה סטודנטים זרים רבים, ובהם גם ראשוני הסטודנטים שהגיעו לישראל מגרמניה. האווירה במכון הייתה תוססת, הודות לחבורה מגוונת של סטודנטים שהיו לדמויות ידועות במדע הישראלי, כמו פרופ' אלכסנדר לויצקי, לימים חתן פרס ישראל ופרס וולף. פרופ' פכט זוכר לא מעט "מתיחות" והלצות, שהפכו לחלק מהפולקלור של המכון. 

 

את עבודת הדוקטורט השלים בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. הוא אף הספיק לסיים את חובותיו לתואר שלישי ולהגיש את התזה זמן קצר לפני שגויס למילואים. לקראת סיום הדוקטורט ערך את כל הסידורים וההכנות הדרושים ליציאתו למחקר בתר-דוקטוריאלי במעבדת המחקר הלאומית בברוקהייבן, ארה"ב. אבל תוכניותיו השתנו בעקבות מפגש שהשפיע באופן דרמטי על המשך דרכו המקצועית והאישית: פרופ' מנפרד אייגן ממכון מקס פלנק לכימיה פיסיקלית שבגטינגן, בגרמניה המערבית דאז, הגיע למכון ויצמן ונשא סדרת הרצאות מרשימה ומרתקת. בעקבות כמה שיחות עם המרצה שינה את תוכניותיו והחליט לערוך את השתלמותו הבתר-דוקטוריאלית במעבדותיו של פרופ' אייגן (שזכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1967, כמחצית השנה לאחר ביקורו בארץ). "זו הייתה החלטה מורכבת וקשה", הוא נזכר. "גרמניה של אמצע שנות ה-60 הייתה טאבו מוחלט בשביל ישראלים רבים". בטאבו הזה החלו להיווצר סדקים בסוף שנות ה-50, לפחות בתחום האקדמי. זאת, בראש ובראשונה כתוצאה מקשרים שהתפתחו בין מדענים ממכון ויצמן למדע, לבין מדענים גרמנים שלא שיתפו פעולה עם מכונת ההשמדה הנאצית. קשרים אלה, שתרמו להתקרבות המדינית בין ישראל לגרמניה, התבטאו גם באירוח של מדענים וסטודנטים גרמניים במכון ויצמן, אבל התקדמות בכיוון ההפוך, כלומר יציאת חוקרים ישראלים לגרמניה, הייתה, מטבע הדברים, בעייתית וקשה יותר. פרופ' פכט: "החברים אמרו שהשתגעתי, וגם הורי לא היו בדיוק מאושרים".

להתנגדות המשפחה היו כמובן גם סיבות אישיות. ישראל והוריו, וכן הוריה של אשתו מרית, עלו כאמור לארץ בסוף שנת 1938  כשהם נמלטים מהשלטון הנאצי באוסטריה. רבים מקרובי משפחותיהם נספו בשואה. אבל דווקא בגלל הרקע המשפחתי הזה החליט פכט הצעיר כי הנסיעה לגרמניה כסטודנט וכחוקר יהודי וישראלי היא בעלת משמעות, וכי תהיה זו הזדמנות לסגור מעגל. במבט לאחור, ממרחק 40 שנה, הוא מוצא שהחלטה זו הייתה נכונה. "המוטיבציה העיקרית הייתה כמובן מדעית. ואכן, השהות בגטינגן הייתה חוויה מדעית מדהימה". חבורת המדענים אשר שהתה באותה ימים במעבדתו של אייגן הייתה מרשימה: סטודנטים, בתר-דוקטורנטים ומדענים אורחים מגרמניה, ארה"ב, קנדה, ארגנטינה ומדינות נוספות מאירופה. משפחת פכט זכתה לאירוח יוצא דופן, ובגטינגן יצאו רבים מגדרם כדי לקלוט ולארח את הישראלים.

 

ישראל פכט, שציפה לאווירה רשמית ונוקשה, הופתע מהיחסים הבין-אישיים הלא רשמיים שהתפתחו במעבדותיו של פרופ' אייגן, שהיה לדבריו פרופסור גרמני לא אופייני אשר התעקש שהסטודנטים והחוקרים האחרים יקראו לו בשמו הפרטי. אחד ה"טקסים" הקבועים של חברי המעבדה היה "שעת התה" המסורתית בימי רביעי אחר-הצהריים, התכנסות של כל החבורה בחדר קטן וצפוף לתה ועוגיות. לאחר הרצאה מדעית של אחד מחברי הקבוצה נערכה "הפוגה מוסיקלית", כאשר פרופ' אייגן מנגן בפסנתר, ופיסיקאי, שהוא גם בעל תואר ד"ר במוסיקה, מלווה אותו בנגינה על צ'לו. מסורת נוספת של חברי המעבדה הייתה "סמינר החורף" בהרי טירול: ההרצאות והדיונים המדעיים שהתקיימו אחרי הצהרים היו ליווי לפעילות סקי בשעות הבוקר, ושתיית יין חם מתובל אל תוך הלילה.

 

חבריו הקרובים של ישראל מאותה תקופה, מדענים מגרמניה, שווייץ, שוודיה וארה"ב, שומרים על קשרים מקצועיים וחברתיים עד היום. בגטינגן היו לא מעט מפגשים ושיחות עם מדענים וסטודנטים סורים, מרוקאים, אלג'יראים, פקיסטנים, עיראקים ופלסטינים מרצועת עזה. אחד מידידיו של פרופ' פכט בגטינגן היה סטודנט לכלכלה,סורי צ'רקסי, שמקור משפחתו בעין זיוון שברמת הגולן, ואשר שירת בצבא הסורי.

 

לאחר כשנתיים במכון מקס פלנק נענה ישראל להזמנתו של פרופ' מיכאל סלע, והצטרף לצוות המחלקה לאימונולוגיה כימית במכון ויצמן למדע. הוא הביא עימו מערכות מיכשור שפותחו בגטינגן, ובמחקריו במכון יישם את שיטות המחקר המאפשרות מדידת תהליכים כימיים מהירים שלמד בגרמניה. זאת, במטרה להבין תהליכים בסיסיים בתיפקוד המערכת החיסונית. קשריו ההדוקים עם מכון מקס פלנק ועם גרמניה מלווים את ישראל כבר ארבעה עשורים, בפעילותו המדעית שזיכתה אותו בלא מעט פרסים. בחירתו לתפקידים מרכזיים בארגוני-על אירופים הינה הוכחה למעמדו בעולם האקדמי ביבשת זו. הוא כיהן כנשיא פדרציית האגודות החיסוניות של אירופה (EFIS), ובאחרונה נבחר למזכיר הכללי של איחוד האגודות האירופיות לביוכימיה (FEBS). תרומתו לכינון הקשרים  בין ישראל לגרמניה, ובין ישראלים לגרמנים, זיכתה אותו בעיטור כבוד מטעם ממשלת גרמניה.