1. על לוח מתכת (ברזל, פליז אלומיניום) מורחים שכבת שעווה, האטומה לחומצה. על השעווה מציירים בחרט בקווים עדינים ודקים. לאחר מכן מכניסים את הלוח לחומצה חנקתית, המאכלת כל פיסת מתכת גלויה. בשלב הזה מנקים את המתכת מהשעווה ואז נגלית מתכת מחורצת.

2. לאחר חימום קל של הלוח מחדירים לתוכו צבע שמן מיוחד להדפסים. מנקים בתנועות זהירות, כך שפני הלוח העליונים נקיים ואילו הצבע נשאר בכל נקודה וקו החרוצים במתכת.

3. מניחים את הלוח על המכבש ומניחים עליו נייר לח, מיוחד לתחריט. כשמעבירים את הלוח תחת המכבש, הלחץ מעביר את הצבע מהלוח אל הנייר הלח.

4. מוציאים את הנייר מהמכבש, נפגשים לראשונה עם היצירה - ומתרגשים.

 

ז'ואל זייפמן, רעייתו של פרופ' דניאל זייפמן מהמחלקה לפיסיקה של חלקיקים במכון ויצמן למדע, יושבת ליד השולחן בפינת האוכל בביתה, ורושמת רישומים. אחדים מהרישומים האלה יהפכו בהמשך, מתחת לידיה, לפסלי ברונזה קטנים המבטאים את העוצמה והעדינות שבגוף הנשי. אשה יושבת, אשה שוכבת, אשה בתנופה, כמה נשים על משטח, נשים משוחחות. היבטים שונים, זוויות שונות על מאפיינים נשיים אוניברסליים. ז'ואל: "מילדות נמשכתי להיבטים צורניים של פרטים בעולם הסובב אותנו".

 

ז'ואל היא בעלת תואר שני בפיסיקה מהטכניון, שם פגשה לראשונה את דניאל. במשך שנים אחדות עסקה בהוראת פיסיקה, אך באחרונה היא מתמקדת באהבתה לצורות, ובמיוחד לעיצוב צורות המבטאות את רעיונותיה ותחושותיה. היא למדה פיסול בהדרכתו של הפסל תומס דיטרוי. ז'ואל: "הייתי תלמידה מתווכחת, לא מקבלת דברים כמובנים מאליהם, מנסה, חוקרת, ושואלת שאלות - כמו בפיסיקה".

 

עבודותיה המוגמרות של ז'ואל עשויות בעיקר ברונזה. בתחילת תהליך היצירה היא מכינה את צורת הפסל מחימר, ואז מעבירהאת הדגם ליציקת ברונזה. לאחר מכן היא מעניקה לפסלים את הגימור המתאים. ברוב המקרים, פני השטח של הפסלים נקיים וחלקים, אם כי כמה מהם מחוספסיםבמידה זו או אחרת, דבר שמבטא תחושות שונות.

 

"הפיסול כרוך בעבודה מתמידה עם עצמי,באני הפנימי שלי", היא אומרת."אניאוהבת לשבת ולהתבונן בעבודות שלי. חלק מהעשייה וההתקדמות טמון ביכולת לא להתחרט להשלים עם מה שעשיתי - ולהמשיך קדימה. היום אני עדיין בשלבי הסתגלות לעובדה שעכשיו אני פסלת עצמאית, לא תלמידה יותר, ואני מקבלת החלטות בעצמי, עם כל האחריות המתלווה לכך. אני מתחילה ללמוד ליהנות מהדברים שאני עושה, ומרגישה איזושהי שלמות שנוצרת בהדרגה על-ידי אוסף העבודות המצטברות, והמגישות היבטים רבים ושונים של רעיון אחד, גדול. במובן מסוים, יש הקבלה ודמיון בין מדע ואמנות: שניהם מתנהלים בדרך של חיפוש מתמיד אחר האמת. המדע מחפש אחר האמת האוניברסלית, האובייקטיבית הגדולה, ביחס לדרך שבה פועל הטבע ומתנהל העולם. האמנות מתנהלת כמסע חיפוש אחר האמת הפנימית של האמן, הדרך הסובייקטיבית שבה הוא, או היא, תופסים את העולם, והתחושות שהתפיסה הזאת מעוררת בהם. המשותף לשני מסעות החיפוש הללו היא העובדה שהם לא ייגמרו לעולם".

 

 

 

אנשים רגילים, נורמליים, הבה נודה בזאת, לא ממש אוהבים ענקי רוח ו/או ענקי חומר. הם נוגעים בשמיים, ובעשותם זאת הם משנים את עולמנו תוך שהם מגמדים את הולכי הרגל על פני האדמה. הרבה מאוד גאונים "סוחבים" אתם זכרונות מעיקים של ילדים דחויים, שרק רצו להיות כמו כולם, אבל כולם ראו מיד שלפניהם ניצב מישהו מיוחד, ולכן הותירו אותם בייחודיותם. החסך החברתי הבסיסי הזה מוביל במקרים רבים לכעס ולשאיפת נקם, שמתבטאת בבגרות במה שפסיכולוגים ועובדים סוציאליים מכנים "א-סוציאליזציה". ג'ון נאש היה מעין סוציומט שכזה, שהתעלם ופגע בזולתו כפיצוי וכ"נקמה" על מה ש"האחרים" עוללו לו בילדותו. התנשאותו והלעג הלא מוסתר שלו כלפי מי שלא ניחנו בכשרונות כשלו שימשו לו לצריכה עצמית, להוכיח לעצמו שוב ושוב עד כמה הוא נעלה, מוצלח וחכם מהסובבים אותו, שגם הם, או לפחות רובם, לא היו קוטלי קנים: תלמידי מחקר ופרופסורים בפרינסטון, אם-איי-טי ותאגיד "ראנד".

 

עד לנקודה הזאת, ג'ון נאש לא היה שונה בהרבה מכמה מתמטיקאים גדולים אחרים שחלפו בשמי המאה ה20-. אבל הוא, מסיבות שאיש לא יידע לעולם, הלך במסלול המסוכן הזה לפחות צעד אחד יותר מדי. מתוך שיכנוע עצמי עמוק שכל האחרים זולתו אינם ראויים לתשומת לבו, הוא שקע, או יותר נכון, קרס, אל תוך עצמו, בתופעה שכאשר היא מתחוללת בכוכבים גדולים, היא מסתיימת במה שאסטרופיסיקאים מכנים "סופר-נובה": שמש גדולה מתפוצצת, זורקת את רוב החומר שממנו היא עשויה אל מרחבי החלל, קורסת אל תוך עצמה, והופכת לחור שחור.

 

נאש מצא את עצמו כלוא בחור שחור בנקודה ייחודית (סינגולרית), שאולי ביטאה היטב את הייחוד שלו כאדם וכמתמטיקאי, אבל בה בעת, כמסקנה בלתי-נמנעת מאותה ייחודיות, יצרה חומה בלתי- חדירה בינו לבין שאר העולם. כאן החל לפעול עליו מנוף הבדידות, שנראה כי אין אדם בעולם, חזק וחכם ככל שיהיה, שיכול לעמוד בפניו. ונאש, באקט אנושי, כמעט אפשר לומר אנושי מדי, פשוט התחיל להמציא לעצמו חברים דמיוניים, כפי שעושים לא מעט ילדים בודדים. אלא שכיאה למי שהשמיים אינם הגבול בשבילו, הוא ייבא לעצמו חברים מחוץ לבועה הכחולה של כדור-הארץ, חברים מעולם אחר שהעבירו לו הודעות מוצפנות בצופן מורכב, שרק הוא, המתמטיקאי הגאון, היה יכול לפענח ולהבין. זה השלב שבו החל לכנות את עצמו בכינויי כבוד מוצפנים למחצה כגון נסיך השלום, רגלו השמאלית של אלוהים וקיסר אנטארקטיקה.

 

המסלול החלזוני והחלקלק הזה, שבדרך כלל אין ממנו מוצא, הביא את נאש לסדרת אישפוזים בבתי מרפא שונים לחולי נפש, שם אובחן כחולה סכיזופרניה ובוצעו בו טיפולים שונים, לרבות טיפולים בהלם חשמלי. אבל כל אלה לא עזרו. נאש נשאר בשלו, וכבר נראה היה שגורלו נחרץ. אבל אז, בדרך פלא כלשהי, שאיש אינו יכול להבינה, הוא הצליח לעלות מתהום הנשייה, לפרוץ את סף האירוע של החור השחור, ולשגר את עצמו "בחזרה לעתיד", היישר אל מציאות חייהם של בני-אדם רגילים.

 

אחרי שנים רבות של העדרות, וסבל בל יתואר, ג'ון נאש חזר "לעשות מתמטיקה". אמנם, השנים והניסיונות הקשים שחקו במידה רבה את מוטת הכנפיים שלו. שאיפותיו גם הן נראו לפתע צנועות ואנושיות יותר, אבל דרך המחשבה הייחודית שלו, הדרך שבה המציא פתרונות והיתווה מסלולי חשיבה, בכל זאת הזכירה את מעוף המחשבה של הגאון הצעיר שצעד בעבר בשבילי פרינסטון ואם-איי-טי. עבודותיו החדשות, צנועות ואיזוטריות בדרכן, עוררו בכל זאת עניין לא מועט בקהילת המתמטיקאים. פה ושם החלו להזמין אותו להרצות בכינוסים מדעיים, פה ושם התפרסמו מאמרים שלו, אבל ג'ון נאש החדש כבר לא התנשא על עמיתיו, הוא היה לאחד האדם.

 

שובו של נאש לעולמם של האנשים הרגילים העלה את האפשרות להכיר בעבודותיו הראשוניות, מהתקופה ה"סינגולרית" שלו. כך עלה הרעיון להעניק לו את פרס נובל לכלכלה, שאינו נמנה עם הקבוצה המקורית של פרסי נובל, והיתוסף לרשימה שנים מאוחר יותר. סילביה נסאר מביאה את כל העובדות על עלייתו, ירידתו ושובו של ג'ון נאש, אך אינה מצליחה לרדת לעומק התהפוכות הנפשיות שעברו עליו, ואינה מצליחה להבהיר לקורא הלא מקצועי את גדולתו של נאש כמתמטיקאי. עם זאת, היא מצליחה להרשים בכישוריה העיתונאיים כשהיא מביאה לא מעט סודות מרתקים מחדרי החדרים של הוועדות החסויות של פרסי נובל. בסיכומו של דבר, זהו סיפור עצוב הממחיש עד כמה אין גבולות לגבהים שאליהם יכולה להגיע נפש האדם, ומצד שני, עד כמה החברה האנושית לא יכולה להרשות לעצמה שיחידי סגולה יעופפו להם למרחקים גדולים מדי וישאירו אותה מאחור. יש גאונים שמשכילים לזכור שלפני ואחרי הכל הם בני-אדם, ויש מי שאופיו הילדותי גורם לו לעוף גבוה מדי, להתקרב אל השמש, ולסיים כמו איקרוס, כפזורה של עצמות על סלעי החוף. ייחודיותו האמיתית של ג'ון נאש לא התממשה בסופו של דבר בתחום הגאוניות המתמטית שלו, אלא דווקא בשל יכולתו המופלאה לקיים בעצמו את חזון העצמות היבשות, ולהחזיר את עצמו מנבכי החור השחור אל החיים הרגילים של האנשים הרגילים. אנחנו הפסדנו אולי מתמטיקאי גדול, אבל הרווחנו עוד בן-אדם לחברה האנושית. האם זו עסקה כדאית? זו שאלה שכל אחד חייב לענות עליה לעצמו.