<div>
Science Feature Articles</div>

הרשת החברתית

עברית
לעיתים קרובות, כאשר שני אנשים נעשים חברים, בני משפחתם ואפילו כלביהם מתיידדים גם הם. במקרה של ד"ר עמי נבון ופרופ' זבולון אלעזר, שני מדענים ממכון ויצמן למדע, הידידות כוללת גם מולקולות: הם גילו לאחרונה ששני הצברים המולקולריים שהם חוקרים משתפים פעולה בעת מצוקה.
 
הרשת החברתית
ד"ר עמי נבון חוקר את הפרוטיאזום, המערכת הראשית של התא ל"חיסול פסולת": הצבר המולקולרי הזה מפרק וממחזר חלבונים פגומים, כמו, למשל, כאלה שלא מקופלים כהלכה ולכן אינם יכולים לבצע את תפקידם בגוף. פרופ' זבולון אלעזר חוקר את הליזוזום, מכונה ממחזרת נוספת, שגם היא מבצעת פעולות פירוק, אך לא בצורה ממוקדת כמו הפרוטיאזום. לדוגמה, אם התא הופך לסרטני, עשוי הליזוזום להרוס "בסיטונאות" חלקים שלמים של התא, כדי לגרום לתא להתאבד.
ד"ר נבון החליט לברר האם שתי מכונות ההרס האלה משתפות פעולה. התשובה לשאלה זו חשובה, מפני שהרס לא תקין של חלבונים עלול להיות קטלני לבריאות האדם. תקלות במיחזור חלבונים עלולות להוביל למחלות כמו סיסטיק פיברוזיס ומחלות ניווניות של מערכת העצבים כמו פרקינסון ו-ALS. מיחזור יתר, לעומת זאת, אופייני למיילומה נפוצה ולמחלות אוטו-אימוניות.
 
כדי לבחון את הקשר בין הפרוטיאזום והליזוזום, שיתפו פעולה ד"ר נבון והחוקרת הבתר-דוקטוריאלית ד"ר אדית קריו, שניהם מהמחלקה לבקרה ביולוגית, עם פרופ' אלעזר והחוקרת הבתר-דוקטוריאלית ד"ר נירה עמר מהמחלקה לכימיה ביולוגית. תוצאות מחקרם, שהתפרסמו בכתב העת המדעי Journal of Biological Chemistry, מראות כי הפרוטיאזום והליזוזום אכן יכולים לסייע אחד לשני בעת הצורך. לעיתים מתקשה הפרוטיאזום לבצע את תפקידו, וחלבון המיועד לפירוק מצטבר בתא. במקרה זה נכנס הליזוזום לפעולה. במחקר אשר נעשה בשמרים, הראו המדענים כיצד זה קורה: בתהליך תאי הקרוי "אוטופאג'י" מוצמד "תג" לסימון החלבון המצטבר, אשר מאותת לליזוזום כי צורך בעזרתו. לאחר מכן, הרכיבים המולקולריים של האוטופאג'י "מלווים" את החלבון המצטבר לליזוזום, אשר מפרק אותו ביעילות. כך קורה שכאשר מכונת המיחזור העיקרית של התא אינה תקינה, מכונת המיחזור המשנית לוקחת על עצמה את התפקיד.
 
בהתבסס על ממצאים אלה אפשר יהיה בעתיד לפתח גישות חדשות לטיפול במחלות המאופיינות בפירוק לא תקין של חלבונים. למשל, אם הפרוטיאזום אינו פועל כראוי, ייתכן שאפשר יהיה להגביר את פעילותו בעזרת הליזוזום - בדיוק כפי שחברים טובים עוזרים זה לזה בעת מצוקה.
 
מדעי החיים
עברית

שמונה שעות של התנגדות

עברית
בסביבה שלנו לא חסרים פיתויים לעבור על החוק, אך רק אדם בעל "יסוד נפשי הנדרש לביצוע פשע" (כפי שאומרים זאת המשפטנים), יהפוך לפושע. כך גם התאים: בגופנו פועלים כל הזמן גורמי גדילה רבים, אך רק תאים סרטניים מושפעים מהם בקלות, ו"מתפתים" להתחלק שוב ושוב. לעומת זאת, תאים בריאים נענים להשפעת גורמי הגדילה ומתחלקים רק לאחר שהם נחשפים להם במשך שמונה שעות. מה קורה בתא הבריא, המתנגד לקריאה להתחלק, במשך שמונה השעות האלה? ועוד יותר חשוב, מה לא פועל כשורה בשעות אלה בתא סרטני? מדוע התאים הסרטניים נכנעים להשפעה ומתחלקים בקלות כזו?
 
מתן מנה כפולה של גורם גדילה מפחית התבטאות של קבוצת גנים הבולמים את חלוקת התא. בתאים שקיבלו מנה בודדת של גורם הגדילה (במלבן הימני), נשמרה התבטאות גבוהה של גנים אלה
מחקר חדש של מדעני מכון ויצמן למדע, שפורסם באחרונה בכתב-העת המדעי Molecular Cell, הוביל לקבלת תשובות לשאלות אלה. המדענים מצאו, שכאשר התא מקבל לראשונה אות מגורם גדילה, מופעלות בתא עשר קבוצות גנים, הכוללות כ-8,000 גנים. קבוצה אחת בולטת בחשיבותה. היא כוללת כתריסר גנים הנשלטים על-ידי חלבון הקרוי p53, בולם הסרטן, והם מונעים את חלוקת התא. רק אם אות הגדילה ממשיך לפעול במשך שמונה שעות, משחרר ה-p53 את אחיזתו בדי-אן-אי של התא, ומאפשר לו להתחלק. התא פועל כאן כמו נהג זהיר, אשר מתחיל את נסיעתו בלחיצה על הבלמים כדי לייצב את המכונית ולמנוע החלקה והתהפכות: הפעלת ה-p53 ברגע שהתא מקבל אות מגורם גדילה מונעת חלוקה מיידית. בכך מבטיח תא בריא שהחלוקה לא תתבצע כתוצאה מקבלת אותות גדילה מקריים, שגויים ומיותרים, ושהתא יתחלק אך ורק כאשר מגיע אות ממושך ונחוץ. בתאים סרטניים מנגנון זה אינו תקין, כי ברובם ה-p53 פגום או חסר. לפיכך, כל גורם גדילה מזדמן גורם להם להתחלק ומוביל לצמיחה של גידול ממאיר.
מחקר רב-תחומי זה בוצע בשיתוף בין שלוש קבוצות מחקר במכון ויצמן למדע, בראשות פרופ' יוסף ירדן מהמחלקה לבקרה ביולוגית, פרופ' איתן דומאני מהמחלקה לפיסיקה של מערכות מורכבות, ופרופ' משה אורן מהמחלקה לביולוגיה מולקולרית של התא. ריכזה את המחקר תלמידת המחקר לשעבר ד"ר יערה צונג, והשתתפו בו אלדמע שושנה חן, רועי אברהם, ד"ר מתיה לאוראולה, יותם דרייאר, ד"ר טל שי, אפרת שמע ואפרת לידור-נילי. במחקר השתתפו גם חוקרים קליניים: ד"ר יסמין יעקב-הירש, ד"ר נינט אמריליו ופרופ' גדעון רכבי מהמרכז הרפואי על-שם חיים שיבא, וכן ד"ר וילינג לו וד"ר גורדון מילס מהמרכז לחקר הסרטן אם. די. אנדרסון של אוניברסיטת טקסס.
 
המחקר שופך אור חדש על ההבדל בין תאים בריאים לתאים סרטניים. הוא עשוי לסייע בפיתוח גישה חדשה ויעילה לטיפול בסרטן באמצעות תרופות כימותרפיות. הסרטן מפתח לפעמים עמידות לטיפולים אלה, בין היתר מפני שהטיפול מכניס את הגוף לעקה, ובכך גורם להיווצרותם של גורמי גדילה אשר גורמים לחלוקת תאים, כך שהטיפול, בסופו של דבר, מכשיל את עצמו. הבנה טובה יותר של פעולת אותות הגדילה עשויה לאפשר מתן טיפולים כימותרפיים במירווחים אשר מונעים חלוקה מוגברת של תאים סרטניים.
 
 
מתן מנה כפולה של גורם גדילה מפחית התבטאות של קבוצת גנים הבולמים את חלוקת התא. בתאים שקיבלו מנה בודדת של גורם הגדילה (במלבן הימני), נשמרה התבטאות גבוהה של גנים אלה
מדעי החיים
עברית

כל סוף הוא התחלה חדשה

עברית

מדעני מכון ויצמן למדע גילו מנגנון חדש שמאפשר לגוף לבלום ולסיים תגובות דלקתיות

במכונות המולקולריות אשר מגינות על הגוף שלנו מפני זיהומים אין בוכנות ושסתומים, אך נראה שלפחות חלקן פועלות על-פי אותו עיקרון המפעיל מנוע קיטור. מדעני מכון ויצמן למדע גילו מנגנון אשר שולט בדלקת, ופועל בדומה לשסתום של מנוע קיטור: ברגע שהפעילות הדלקתית של התא המגינה מפני נגיפים מגיעה לשיאה, מתערב ה"שסתום" המולקולרי, "משחרר לחץ", ומחזיר את המנגנון למצב התחלתי, כך שהוא מוכן לפעולה חוזרת. ממצא זה עשוי לשפוך אור חדש על מחלות דלקתיות כגון דלקת פרקים שגרונית או דלקת המעי הגס, ולהוביל לפיתוח טיפולים יעילים במחלות אלה.
 
כיצד פועל "שסתום הקיטור" התאי? המדענים גילו, שמרכיבו החיוני הוא אנזים הקרוי קספאז-8. כאשר התא מותקף על-ידי נגיף, מצטרף אנזים זה לצבר מולקולרי גדול, הנוצר במטרה לשחרר אות דלקתי. אך ברגע שהאות הזה משוחרר, הצבר מאבד זמנית את יכולת הפעולה שלו - כפי שקורה בשיאו של מחזור הקיטור, כשהשסתום הנפתח משחרר את הלחץ ומחזיר את המנוע למצבו ההתחלתי. במקרה של התא, האות הדלקתי גורם לקספאז-8 להרוס חלבון הקרוי RIP1 - המשמש כמגביר חיוני של האות - וזאת מיד לאחר ש-RIP1 הגיע למצב בו הוא יכול לעשות פעולת הגברה מרבית. כך מסתיים המחזור הדלקתי: בדיוק לאחר שמנגנון האיתות הגיע לשיא פעולתו, הוא חוזר למצבו הנייטרלי, ומוכן להיכנס למחזור דלקתי נוסף אם התא עדיין מותקף על-ידי נגיפים.
 
עד לאחרונה היה ידוע שקספאז-8, אשר נתגלה לפני כ-15 שנים על-ידי ראש הקבוצה, פרופ' דוד ולך מהמחלקה לכימיה ביולוגית, יכול למנוע דלקת רק בדרך אחת: גרימת הרס עצמי של תאים פגומים - תהליך הנקרא אפופטוזיס. בתהליך זה נמנעת ההתפזרות של תכולת התא, כדי לא לגרום דלקת. במחקר הנוכחי, שתוצאותיו התפרסמו באחרונה בכתב-העת המדעי Immunity, התגלה מנגנון חדש לגמרי, שבמסגרתו מונע הקספאז-8 את הדלקת בדרך ישירה יותר. המחקר בוצע במעבדתו של פרופ' ולך על-ידי ד"ר אקהיל ראג'פוט, ד"ר אנדרי קובלנקו,ד"ר קונסטנטין בוגדנוב, סאונג-הון יינג, ד"ר טאה-בונג קאנג, ד"ר ג'ין-צ'ול קים, וד"ר ג'יאנגפאנג דו.
 
ממצאי המחקר עשויים להיות רלבנטיים לכל סוגי הדלקת (לא רק כזו הנגרמת על-ידי נגיפים), ולכן יכולים להוביל לתובנות חשובות בנוגע למחלות דלקתיות. במחלות אלה, התגובה הדלקתית אינה נעצרת כמו שצריך, ולכן ייתכן שחלק מהן נגרמות על-ידי תקלות בקספאז-8, אשר גורמות לפעילות יתר של מגביר האותות RIP1. אם אכן כך הדבר, אפשר אולי יהיה לפתח טיפול המיועד לחסום את ה-RIP1, ובכך לבלום את הדלקת בצורה מדויקת ומכוונת.
 
מדעני מכון ויצמן גילו מנגנון אשר בולם ומסיים תגובות דלקתיות
 
מדעני מכון ויצמן גילו מנגנון אשר בולם ומסיים תגובות דלקתיות.
מדעי החיים
עברית

חדש תחת השמש

עברית
 
 
"החלום שלי, בנוגע לאנרגיה חלופית, הוא שיום אחד יהיו גגות כל הבתים צבועים ב'צבע סולארי', שיספק להם חלק משמעותי מצריכת החשמל", אומר פרופ' דויד כאהן מהמחלקה לחומרים ופני שטח שבפקולטה לכימיה במכון ויצמן למדע.
 
מצד אחד, כידוע, השמש היא מקור אנרגיה אדיר. מצד שני, השימוש במשאב הזה אינו נפוץ. מדוע? התשובה לשאלה זו קשורה בעובדה הידועה שבחיים אין דבר מושלם, ואין ארוחות חינם. הטכנולוגיות הקשורות בניצול אנרגיה סולארית הן עדיין יקרות, ואינן מסוגלות להמיר את אנרגיית השמש לחשמל ביעילות מספקת, שתהפוך אותה לכדאית מבחינה כלכלית לרוב השימושים. על בסיס חוקי הפיסיקה, יעילותו של תא סולארי בודד המוצלח ביותר אינה יכולה לעלות על 31% (בהמרת אנרגיית השמש לאנרגיה חשמלית), והיעילות המושגת בפועל קטנה עוד יותר. מדוע אם כן כדאי להשקיע בתאים סולאריים שיעילותם נמוכה כל כך? התשובה הפשוטה לכך היא, שההשקעה משתלמת אם התאים זולים מספיק. "הרעיון הוא להבין את המגבלות, וגם את היכולות של כל אחד מסוגי התאים הסולאריים, ולזהות נישה ייחודית המתאימה לכל אחד מהם", אומר פרופ' כאהן.
 
לפני מחצית המאה זיהו ויליאם שוקלי והנס קווייסר שלוש מגבלות בסיסיות, שחלות על כל תא סולארי ומביאות ליעילות מקסימלית: קליטת האור שלהם מוגבלת לטווח קטן מהספקטרום המלא של אור השמש; חלק גדול מהאור הנקלט בתא מתבזבז בצורת חום; ובנוסף, חלק מהזרם החשמלי שנוצר בתא הולך לאיבוד עוד לפני שניתן להשתמש בו. שלוש המגבלות האלה, שקיבלו את השם SQ על-שם ראשי התיבות של שני מגדיריהן, נחשבו עד היום לגורמים היחידים המגבילים את יעילותם של התאים הסולאריים. אבל מה בנוגע לדור החדש יותר של תאים סולאריים, אשר עשויים מחומרים מולקולריים - כמו פולימרים אורגניים - במקום מחומר גבישי אי-אורגני, כמו סיליקון? בניסויי מעבדה, יעילותם של תאים אלה משתווה בקושי לזו של התאים הפחות יעילים שמצויים כיום בשימוש מסחרי, ולרוב אף נופלת מהם. האם הסיבה לכך היא קשיים בפיתוח, או אולי קיימים גורמים מגבילים נוספים, מלבד אלה שהוגדרו על ידי קווייסר ושוקלי, שיש להביא בחשבון?
 
כדי לנסות לגלות את התשובה לשאלה הזו, פרופ' דויד כאהן, יחד עם החוקר הבתר-דוקטוריאלי פבריטה נייק (ממכון טאטא למחקר בסיסי בהודו), ובעזרת פרופ' חואן ביסקרט מספרד, הישוו וניתחו סוגים שונים של תאים סולאריים, כשהם מתייחסים למיגוון רחב של קריטריונים. ממצאיהם, שהתפרסמו באחרונה בכתב העת המדעי Advanced Materials, מראים כי אכן קיימים גורמים מגבילים נוספים על אלה שהגדירו קווייסר ושוקלי - לפחות עבור תאים סולאריים העשויים מחומרים אורגניים - אשר עשויים להסביר את איבודי האנרגיה הגדולים.
 
תא סולארי טיפוסי מהדור הישן עשוי משתי שכבות של מוליך למחצה אי-אורגני - במרבית המקרים משמש לכך סיליקון. אחת משתי השכבות עשירה באלקטרונים, ואילו בשנייה יש מחסור באלקטרונים. כאשר מניחים את השכבות זו על גבי זו נוצר שדה חשמלי. כאשר פוגעות במוליך למחצה קרני אור, אשר נושאות כמות אנרגיה מספקת כדי לשחרר את האלקטרונים מקשריהם, נוצר זרם חשמלי. השדה החשמלי פועל כעת כשער חד-כיווני, והאלקטרונים החופשיים נעים דרך תיל המחבר את שתי השכבות - כך נוצר זרם חשמל.
 
הבעיה היא, שלא כל האור הפוגע בתא אכן מנוצל: האור נפרד בהתאם לרמות האנרגיה של אורכי הגל השונים המרכיבים אותו (כפי שאפשר לראות - לגבי אורכי הגל הנראים - בצבעים של הקשת בענן). רק חלק מסוים מתוך האנרגיה הזאת - שכמותו המדויקת מוכתבת על-ידי תכונות החומר - נחוצה לשחרור האלקטרונים. אם קרני האור הפוגעות בחומר אינן נושאות כמות מספקת של אנרגיה, הן יעברו דרך התא ולא ינוצלו. לעומת זאת, אם האור נושא כמות אנרגיה גדולה מהנדרש, האנרגיה העודפת תתבזבז בצורת חום. בנוסף לכך, אנרגיה פוטנציאלית עשויה אף היא ללכת לאיבוד כאשר אלקטרון משוחרר חוזר למצבו הקודם, הקשור, לפני שהוא מספיק "לברוח" דרך התיל.
 
כאשר מדברים על הדור החדש של קולטים, העשויים מחומרים אורגניים מולקולריים, יש להתחשב בגורמים נוספים, המוכתבים על-ידי התכונות הכימיות והפיסיקליות של חומרים אלה. פרופ' כאהן סבור, כי עובדה זו עשויה להסביר את יעילותם הנמוכה. המבנה של חומרים אורגניים, לדוגמה, הוא מסודר פחות. נדרשת כמות גדולה יותר של אנרגיה לצורך שחרור האלקטרונים כדי ליצור זרם חשמלי. כאשר אלקטרון משתחרר, בעקבות אינטראקציה של אור עם החומר האורגני, חלק מהאנרגיה הולך לאיבוד בצורה של תנודות בקשר הכימי. בנוסף, הקישור הכימי החלש בין מולקולות אורגניות (בהשוואה לקשר בין אטומים בחומרים אי-אורגניים לא-מולקולרים) מוביל לתנועה מופחתת של אלקטרונים דרך המוליך למחצה, דבר אשר גורם לחלק מהאלקטרונים המשוחררים לאבד את האנרגיה שלהם. אמנם שני המנגנונים האלה, בהם מתבזבזת אנרגיה, משותפים לכל התאים הסולאריים, אך הם קטנים ואף זניחים בתאים הסולאריים האי-אורגניים.
 
ובכל זאת, פרופ' כאהן אינו ממהר לוותר על חלום התאים הסולאריים הזולים והיעילים, אורגניים ואי-אורגניים. "במקום להשקיע זמן ומאמץ בניסיון להגיע ליעילות בלתי ריאלית, עלינו להבין את מגבלות של כל תא ותא, לפתח ציפיות סבירות יותר לגבי יכולותיהם, ולעשות בהם שימוש מתאים יותר", הוא אומר. "לדוגמה, תאים מולקולריים יכולים להיות מושלמים כצבעים סולאריים, למרות יעילותם הנמוכה, ויהיו זולים הרבה יותר לייצור מתאים סולאריים עשויים מסיליקון, שאינם מתאימים לשימוש הזה. הם גם יכולים להתאים לניצול חלקים מסוימים של הספקטרום - כלומר לאורכי גל ספציפיים שקשה לנצל באמצעים אחרים".
 
ממצאי המחקר עשויים להיות שימושיים גם לצורך המרה של אנרגיה סולארית לאנרגיה כימית, ולכן סבור פרופ' כאהן כי המחקר עשוי להיות רלבנטי למערכות פוטוסינתטיות מלאכותיות. "תאים סולאריים הם מעין 'גרסת בטא' המאפשרת ללמוד על חלק חשוב של הפוטוסינתזה המלאכותית. השגת תובנות שיאפשרו התקדמות לקראת פיתוח מערכות פוטוסינתטיות מלאכותיות וצבעים סולאריים, תקדם אותנו להרכבת התצרף של מקורות האנרגיה העתידיים שלנו".
 
פרופ' דויד כאהן ופבריטה נייק. צבע סולארי
 
 
 
 
פרופ' דויד כאהן ופבריטה נייק. צבע סולארי
כימיה
עברית

לעולם לא אשכח את: מה שמו?

עברית

מימין: שרון הרמתי, ד"ר אלון חן, רעות שמע, שושנה הצבי, שירי רון ופרופ' ידין דודאי. מכונה דינמית

הזיכרון ארוך-הטווח הוא עניין חמקמק. מידת השבריריות שלו הודגשה לפני מספר שנים על-ידי מדענים במכון ויצמן למדע, לאחר שמחקו זיכרונות שלמים של חולדות באמצעות חסימת חלבון יחיד במוח. במילים אחרות, הזיכרון - אותו אנו מדמיינים כארכיון מסודר של תיקים - הוא למעשה מכונה דינמית, אשר זקוקה לתחזוקהמתמדת כדי לפעול כראוי. במחקר נוסף שהתפרסם באחרונה הראו פרופ' ידין דודאי, ד"ר אלון חן, ותלמידות המחקר רעות שמע ושרון הרמתי ממכון ויצמן למדע, שעבדו יחד עם פרופ' טוד סקטור מהמרכז הרפואי SUNY Downstate במדינת ניו-יורק, כי הפעלה מוגברת של החלבון שחסמו במחקרם הקודם עשויה לשפר את הזיכרון.
החלבון הנחקר - PKMzeta - נוצר במוח בתגובה ללמידה, והוא פועל על הסינפסות - אזורים בהם מתקיימים יחסי גומלין בין תאי עצב. החלבון מוסיף לפעול בסינפסות זמן רב לאחר ייצור הזיכרון - דבר המעיד כי תפקידו אינו קשור בלמידה עצמה, כלומר בקליטת המידע, אלא בשמירת המידע הנלמד ב"כונן" של הזיכרון ארוך-הטווח. בשנת 2007 הצליחו פרופ' ידין דודאי, תלמידת המחקר רעות שמע ופרופ' טוד סקטור, ללמד חולדות להימנע מטעם מסוים שהוסף למי השתייה, ואחר-כך חסמו את פעילות ה-PKMzeta במוחותיהן. בעוד שהחולדות שבקבוצת הביקורת המשיכו לגלות סלידה חזקה מהטעם במשך חודשים לאחר הלמידה, החולדות שבהן נחסמה פעילות החלבון שכחו את מה שלמדו, ולא נמנעו מהטעם הבעייתי.
 
האם גם ההיפך נכון, ותוספת של PKMzeta יכולה לשפר את הזיכרון? מענה על השאלה הזאת הוא משימה קשה יותר מאשר בדיקת הטענה ההפוכה באמצעות חסימת פעילות החלבון. זריקה פשוטה של החלבון לתוך החומר האפור של החולדות לא באה בחשבון, כי חומרים גדולים כמו חלבונים אינם יכולים לחדור אל תוך המוח. לכן פנו פרופ' דודאי, שמע ופרופ' סקטור לד"ר אלון חן ולתלמידת המחקר שרון הרמתי, גם הם מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע, ויצרו נגיפים אשר מסוגלים להחדיר עותקים של הגן ל-PKMzeta לתוך גרעיני תאי המוח - דבר שגורם לתאים אלה לייצר כמויות גדולות יותר של החלבון.
 
בשלב זה לימדו המדענים את החולדות המטופלות להתחמק מטעם מסוים. מספר שבועות לאחר ההתניה העדיפו החולדות שבהן הפיקו תאי המוח כמות גדולה יותר של החלבון, להימנע משתיית מים עם הטעם במידה רבה יותר. במילים אחרות, עודף PKMzeta שיפר את הזיכרון שלהן. מחקר זה מהווה הדגמה ראשונה ליכולת לשפר זיכרונות שנוצרו בעבר באמצעות הפעלה מוגברת של אחד מרכיבי מכונת הזיכרון במוח.
 
השיטה שפיתחו המדענים מתאימה רק לניסויי מעבדה, אבל הם מקווים שהבנה מפורטת של התפקיד שממלא המרכיב המרכזי הזה של "מכונת הזיכרון" תאפשר לפתח בעתיד דרכים למנוע אובדן זיכרון או לטפל בו.
 
ביטוי מוגבר של PKMzeta (צבוע בתכלת) בתא עצב

האמיגדלה של ארכימדס: מדעני מכון ויצמן למדע גילו מנגנוני מוח שזוכרים תובנה פתאומית

כשאנו תופסים, באופן פתאומי, את התשובה לחידה, או מבינים בבת אחת את הפתרון לבעיה, כמעט אפשר לחוש את המנורה הנדלקת מעל ראשינו. בשפה המקצועית נקראים רגעים כאלה רגעי "אהה!", מסוג הרגעים שארכימדס חווה באמבטיה. אבל מדוע הדברים שאנחנו לומדים בתובנה פתאומית כזו נשארים בזכרוננו?
 
פרופ' ידין דודאי ותלמידת המחקר רחל לודמר, ממכון ויצמן למדע, יחד עם פרופ' נאוה רובין מאוניברסיטת ניו-יורק, עיצבו מבחן ייחודי שמאפשר לפענח מה נשאר במוח מאותם רגעי "אהה!". הם יצרו "דמויות מוסוות" - צילומים שעברו הסוואה שיטתית עד שנראו כמו כתמי דיו חסרי משמעות. ברוב המקרים, כאשר מתנדבים ראו את התמונות המוסוות בפעם הראשונה, הם לא הצליחו לזהות מה מסתתר בהן. אבל אחרי שהדמות המוסווה הוחלפה להרף עין עם הצילום המקורי - באופן שאיפשר למתנדבים לקבל הצצה מהירה בתמונה המקורית - המתנדבים חוו רגע של תובנה פתאומית: העצם או הדמות הופיעו באופן ברור אפילו בתמונה המוסווית. "השינוי הזה התרחש", אומרת לודמר, "משום שהתפיסה שלהם עברה שינוי כהרף עין - בדיוק באופן שבו תובנה פתאומית משנה תוך שנייה את תפיסת העולם שלנו". המשתתפים התבקשו לחזור על התרגיל עם עשרות תמונות. כדי להקשות על הזיכרון של רגעי התובנה, הוזמנו המתנדבים למעבדה בשנית, והפעם הם ראו רק את התמונות המוסוות (בתוספת מספר תמונות מוסוות שלא ראו קודם לכן), ושוב התבקשו לזהות אותן.
 
העבר את העכבר על התמונה המוסווית כדי לגלות את הצילום המקורי
חלק נכבד מהתובנות הפתאומיות שחוו המתנדבים נשמרו בזיכרונם ארוך-הטווח. מה גרם לכך? כדי לחשוף מה קורה במוח ברגע התובנה, נעשתה הבדיקה הראשונה של המתנדבים בתוך מתקן fMRI, אשר עקב אחרי שינויים בפעילות במוח. כשבדקו המדענים את התוצאות, הופתעו לגלות, כי בין האזורים שהתבלטו בסריקות - כמו, לדוגמה, אזורים הידועים כמעורבים בזיהוי עצמים - מצוי גם האזור הקרוי אמיגדלה. האמיגדלה ידועה, בדרך כלל, כמוקד הרגשות במוח. לעומת זאת, התמונות שהופיעו בניסוי הנוכחי - כדורים פורחים, כלבים, אנשים מסתכלים במשקפות, וכדומה - לא היו כאלה העשויים לעורר רגשות. אבל המדענים מצאו, שפעילות האמיגדלה מנבאת את יכולתו של המתנדב לזהות את הדמות המוסווית זמן רב אחרי רגע התובנה הפתאומית. המדענים משערים, שהאמיגדלה מבשרת לשאר חלקי המוח שאירע מהפך בארגון הפנימי של מידע במוח, ושיש לשמר אותו לאורך זמן. כאשר חש "אהה!", הייתה זו איפוא האמיגדלה שגרמה לארכימדס לזכור את חוק הטבע שגילה בהבלחה של תובנה באמבטיה.
 
 
 
מימין: שרון הרמתי, ד"ר אלון חן, רעות שמע, שושנה הצבי, שירי רון ופרופ' ידין דודאי. מכונה דינמית
מדעי החיים
עברית

נוסף על תפקידו

עברית
 

מימין: ד"ר רחל סריג, אלינה מולצ'דסקי, ד"ר אריאל רינון, ד"ר אלדד צחור ופרופ' ורדה רוטר. חיווט מחודש

אם אתה רוצה שמשימה כלשהי תבוצע - הטל אותה על אדם עסוק". בהתאם לעצה זו (שנתנה הבדרנית והשחקנית האמריקאית המפורסמת לוסיל בול), מקובל, למשל, בחיל האוויר, להטיל משימות ארגוניות שונות על מפקדי טייסות. כמקובל במקומותינו, כבר יש לתפיסה הניהולית הזאת שם: נוסף על תפקידו. ובקיצור: נע"ת. אבל האמת היא, שלא המצאנו כאן שום דבר חדש שהטבע לא חשב עליו לפנינו. כך, למשל, החלבון p53, חלבון עסוק שמשימותיו כוללות מלחמה יום-יומית בגידולים סרטניים, הוא דווקא המועמד המתאים למלא משימות חשובות נוספות - כמו התפתחות עוברית. מסקנה זו עולה ממחקר של ד"ר אלדד צחור מהמחלקה לבקרה ביולוגית במכון ויצמן למדע, אשר חוקר את ההתפתחות העוברית של רקמות הפנים, בשיתוף עם פרופ' ורדה רוטר, מהמחלקה לביולוגיה מולקולרית של התא, מחלוצות חקר תפקידיו של p53.
החלבון p53, המוכר גם בכינוי "שומר הגנום", ממלא תפקיד מרכזי בהגנה על הגוף מפני סרטן באמצעות בלימת התפתחות גידולים בעת פגיעה בחומר הגנטי של התא. מדענים העוסקים בביולוגיה התפתחותית, שניסו לבדוק את מעורבותו של החלבון בהתפתחות העובר, הגיעו למסקנה כי הוא מסתפק בתפקידו כבולם סרטן: "מחיקה" של הגן בעוברי עכברים לא השפיעה על התפתחותם (אם כי, באופן לא מפתיע, עכברים אלה פיתחו סרטן בגיל צעיר). גישה זו נשמרה עד השנים האחרונות, אז החלו להיאסף ממצאים שהראו, כי p53 ממלא תפקיד כלשהו בתהליך ההתמיינות של תאי גזע עובריים לתאים בוגרים מתמחים, ועלה הצורך לבחון מחדש את הדוגמה המקובלת.
 
"המחשבה כי ההתפתחות העוברית יכולה להסתדר בלי חלבון חשוב כל כך כמו p53, אינה סבירה. מה שקורה למעשה, הוא שמחיקת הגן מחייבת 'חיווט מחודש' של כל המערכת הגנטית, במטרה להתגבר על החוסר, ולפצות עליו באמצעות חלבונים אחרים. זוהי תופעה מוכרת בהתפתחות עוברית, שעשויה להסביר כיצד נוצרים עכברים נורמליים גם ללא p53", מסביר ד"ר צחור. תופעת הפיצוי הזאת, התורמת לחסינותו של התא במקרה של פגיעה באחד ממנגנוניו, מפריעה לחוקרים המעוניינים לחקור את המנגנונים האלה. כדי להתגבר על הבעיה הזו, מחקו המדענים את הגן המקודד את p53 במיקומים מוגבלים, ובסמוך לזמן ההתמיינות, באופן שלא יאפשר לתאים להתכונן ולפצות על החוסר.
 
המדענים בחרו להתמקד בקבוצת תאים חשובים בהתפתחות העובר, הקרויים "תאי הרכס העצבי" (neural crest). תאים אלה קשורים בעיקר להתפתחות הפנים והמוח ולמערכת העצבים ההיקפית, ומתמיינים לסוגים רבים של תאים, כמו תאי עצב, עצמות הפנים, סחוסים, תאים מייצרי פיגמנטים, ועוד. במהלך ההתפתחות העוברית מתמיינים תאים אלה ומתחלקים במהירות, ובמקביל לכך, באופן מתוזמן ומבוקר היטב, עוברים תהליך הקרוי (EMT (Epithelial Mesenchymal Transition, במהלכו הם רוכשים יכולת נדידה ומשנים את מיקומם: מנקודת המוצא שלהם ב"צינור העצבי", המצוי בצד העורפי של העובר, הם מתפרסים ונודדים לכיוון הפנים. תהליך מפתח זה דומה במידה רבה לשינויים שעוברים תאים סרטניים בשלב בו הם יוצרים גרורות סרטניות.
 
תאי הרכס העצבי במהלך ההתפתחות של עובר עוף
 
האם ייתכן, נוכח הדמיון בין התהליכים המתחוללים בעובר לאלה שמעודדים היווצרות גרורות סרטניות, כי p53 מעורב בבקרת התהליך? כדי לנסות לענות על השאלה, בדקו בשלב הראשון חברי קבוצת המחקר של ד"ר צחור - תלמידי המחקר אריאל רינון, אלישע נתן וד"ר רחל סריג - אם p53 ממלא תפקיד כלשהו בהתפתחות העוברית, וגילו כי התשובה לכך היא חיובית: מחיקה של הגן בעוברי עכברים גרמה לפגמים ולעיוותים עדינים במבנה הפנים. בניסוי הבא, שנעשה בעוברי עופות, חיפשו המדענים את המיקום והעיתוי המדויק בהם פועל p53. התברר כי החלבון אכן נמצא בתאי הרכס העצבי, אך הוא מושתק בתהליך ה-EMT.
 
בשלב הזה העלו המדענים השערה, כי הירידה ברמות של p53 היא שמאפשרת את תהליך EMT. ואכן, כאשר הם גרמו לייצוב מלאכותי ברמות של p53, נמנעה היציאה של התאים מהצינור העצבי לכיוון הפנים, הופחת ביטוי גנים המעורבים בתהליך EMT, ונגרמו עיוותים במבנה המוח והפנים. מצד שני, כאשר עיכבו החוקרים את פעילותו של p53, נוצר "פקק תנועה" של תאים שהתחלקו אך לא נדדו החוצה מהצינור העצבי. ניסויים נוספים, שביצעה תלמידת המחקר אלינה מולצ'דסקי ממעבדתה של פרופ' רוטר בתאים שנלקחו מעובר עכבר אישרו את הממצאים: ללא p53 נגרמת עלייה בביטוי הגנים הקשורים בתהליך EMT וגם בגנים הקשורים בחלוקת תאים. ממצאים אלה התפרסמו באחרונה בכתב-העת המדעי Development.
 
ד"ר צחור: "ידוע כי p53 פועל כבלם אשר עוצר את חלוקת התא - מכאן גם תפקידו החשוב בבלימת סרטן. צריך להפחית אותו כדי שתאי הרכס העצבי יוכלו להתחלק, להידחף ולצאת לנדידה, אבל גם הפחתה מוגברת, מעבר למה שמתרחש באופן טבעי בתהליך EMT, היא מזיקה".
 
תוצאות המחקר מרמזות על האפשרות, שהתיווך בין שני התהליכים ההתפתחותיים המקבילים - גדילה והתרבות התאים מצד אחד, ונדידתם בהתחלת תהליך ה-EMT מצד שני - נעשה על-ידי p53. בנוסף, עשויות להיות להן השלכות בחקר הסרטן. "הקשר בין תהליכי התפתחות לתהליכים סרטניים ידוע זה זמן רב. מדובר למעשה באותם תהליכים, אשר קורים באופן נורמלי בהתפתחות העוברית - אך יוצאים מכלל שליטה ובקרה בתהליך הסרטני", אומר ד"ר צחור. "מצד שני, לא הרבה ידוע על הקשר בין p53 לבין נדידת תאים והיווצרות גרורות. המחקר הזה לא רק מכניס את p53 לכיוון חדש - EMT, אלא גם מציע כיוון משמעותי וחדש בחקר הסרטן".
 

מומלץ בחום, ובקור

"השחייה היא התרפיה האמיתית שלי, והיא זולה הרבה יותר מפסיכולוג", אומר אלדד צחור, המקפיד על שחייה של שישה עד שבעה ק"מ בשבוע, כבר יותר מ-20 שנה. "השחייה פשוט עושה אותי בן-אדם יותר טוב - מומלץ בחום (וגם בקור)".
 
מימין: ד"ר רחל סריג, אלינה מולצ'דסקי, ד"ר אריאל רינון, ד"ר אלדד צחור ופרופ' ורדה רוטר. חיווט מחודש
מדעי החיים
עברית

אוכל את עצמו

עברית

"מדענים רבים מתחילים להבין את החשיבות הטמונה בסוג מסוים של פעילות מיחזור בתא, הקרויה 'אוטו-פאגיה'"

מימין: הילה וידברג, תומר שפילקה ופרופ' זבולון אלעזר. מיחזור

צבירת רהיטים ומכשירים שבורים בתוך הבית עלולה לגרום צפיפות, לחץ ושיבוש של אורחות החיים. אם לא ניפטר מהם, החיים בבית יהפכו לבלתי-נסבלים. בתא החי, שמשאביו מוגבלים, חשוב לא רק לסלק את המרכיבים הישנים והמקולקלים, אלא גם למחזר אותם לשימוש חוזר.  "למזלנו", אומר פרופ' זבולון אלעזר מהמחלקה לביולוגיה כימית במכון ויצמן למדע, "מדענים רבים מתחילים להבין את החשיבות הטמונה בסוג מסוים של פעילות מיחזור בתא, הקרויה 'אוטו-פאגיה' (ביוונית: 'אוכל את עצמו')". התהליך הזה נחוץ לכל הפעילויות המתבצעות בתאי הגוף, מגדילה ועד מניעת סרטן. תקלות במנגנון האוטו-פאגיה עלולות לתרום למחלות כמו פרקינסון, מחלות מעי דלקתיות ועוד.
האוטו-פאגיה נכנסת לפעולה בתקופות של מחסור, כדי לפרק את המרכיבים הנחוצים פחות, ובכך לחזק את התיפקודים העיקריים, אבל היא ממלאת תפקיד חשוב גם בתחזוקה היום-יומית של התא. המרכיבים המיועדים למיחזור מובלים לפירוק באברון מיוחד הקרוי אוטו-פגוזום, שהוא מעין מדור קטן ונפרד, עטוף בקרום כפול.
 
בתא החי, אפילו ציוד המיחזור לא נותר חסר שימוש ומעש: האוטו-פגוזום מתפרק ונבנה מחדש בהתאם לצורך. חלקי קרום קטנים מתחברים ויוצרים קרום ייחודי הקרוי פגופור. בתהליך החיבור מתרחב הפגופור ויוצר צורת כוס. הכוס עוטפת בהדרגה את החומר למיחזור, ובסופו של דבר נסגרת  מסביבו באופן הרמטי. פרופ' אלעזר ותלמידי המחקר הילה וידברג ותומר שפילקה חוקרים את "הברגים והאומים" המחברים את האוטו-פגוזום. במחקר שהתפרסם לאחרונה בכתבי-העת המדעיים EMBO Journal ו-Developmental Cell, הם תיארו כיצד חשפו את פעילותם של שני חלבונים שמתמזגים זה עם זה ומחברים את החלקים של קרום האוטו-פגוזום.
 
לשני החלבונים אלה, הידועים בשמות LC3B ו-GATE-16 (חלבון ה-GATE-16 התגלה בראשונה לפני מספר שנים, במעבדתו של פרופ' אלעזר), יש תכונות דומות לחלבונים אחרים בתא - ובמיוחד ליוביקוויטין, מעין תווית קטנה המוצמדת לחלבונים מסוימים כדי לסמן אותם כמועמדים לפירוק. למרות דמיונם ליוביקוויטין, החלבונים LC3B ו-GATE-16 מתחברים דווקא לליפידים - המולקולות השומניות היוצרות את קרומי התאים - ולא לחלבונים אחרים, והקשרים הכימיים שהם יוצרים איתם חזקים במיוחד (קשרים קוולנטיים). המדענים גילו כי שני החלבונים האלה הכרחיים לבניית האוטו פגוזום: כשהם חסמו אותם בזה אחר זה, תהליך הרכבת האוטו-פגוזום לא הושלם כראוי.
 
לאחר שהם תופסים קצה של פגופור, מדביקים האתרים הפעילים של שני החלבונים האלה את קצוות הקרומים זה לזה. החלקים ממשיכים להתאסף כדי ליצור את קיר האוטו-פגוזום, ותוך כדי התהליך מתחברים הקרומים כדי ליצור מבנה אחיד בעל קיר כפול. החוקרים גילו, כי האתרים הפעילים של ה-LC3B וה-GATE-16 נוקטים אופני פעולה שונים, דבר שמסביר אולי מדוע התא זקוק לשניהם. המדענים סבורים, כי אחד החלבונים תורם להרחבת הפגופור, וייתכן שהשני מתפקד גם כ"בריח" אשר סוגר את הקרום כשהוא מגיע לגודל הדרוש.
 
"במחקר זה התגלה לראשונה סוג חדש של מנגנון לחיבור קרומים בתאי יונקים", אומר פרופ' אלעזר. "ההבנה שלנו בנוגע לתפקיד המיוחד שממלא מנגנון האוטו-פאגיה כמעט בכל תהליך ביולוגי גדלה והולכת ככל שאנו מוסיפים לחקור אותו. לכן, חשוב לנו להבין כיצד בדיוק פועל מנגנון זה".
 
אות השני

קלאסיקה עכשיו

פרופ' זבולון אלעזר ממליץ על הספר "אות השני", של הסופר נתניאל הות'ורן, אותו קרא בהמלצת ילדיו (אלעזר הוא אב לשלישייה). הוא מוצא שהספר הקלאסי, שנכתב לפני כ-260 שנה, שמר על רעננות ורלבנטיות, וכי הדמויות והמצבים המתוארים בו מוכרים גם לקורא בן ימינו. "בעיקר נהניתי מהפתיחה, המתארת את בית המכס בעיר סאלם, בו עבד הסופר, במהלכה הוא מציב בחוכמה את היסודות של העלילה ואת הרקע ההיסטורי. הדמויות מורכבות ואנושיות, וכך גם היחסים ביניהן; עם התפתחות העלילה, מתגלות הדמויות כשונות מכפי שנראו בתחילה".
מימין: הילה וידברג, תומר שפילקה ופרופ' זבולון אלעזר. מיחזור
מדעי החיים
עברית

שירת האטום הבודד

עברית
 

מימין: ד"ר רועי עוזרי, ניצן אקרמן, ינון גליקמן ושלומי קוטלר. סביבה רועשת

הסביבה שלנו, אפילו סביבה מבודדת ומבוקרת במעבדה, "מכוסה" ברעשי רקע. כדי להבין מה אומר אדם מסוים בתחנת רכבת רועשת אנחנו חייבים להפחית את כל רעשי הרקע, ולהתמקד במסר המילולי היוצא מפיו של אותו אדם. מוח האדם למד לבצע את המלאכה הלא פשוטה הזאת, עד גבול מסוים. כשמדובר בהאזנה לרדיו שמנגן במכונית הנעה בסביבה עירונית, כבר הרבה יותר פשוט לתת עדיפות לצליל המועדף, באמצעות הגברת עוצמת הרדיו (מה שעלול להפריע כמובן לאנשים אחרים, שמנסים להתמקד במסרים קוליים אחרים).
יכולת להגביר את האות שבו אנו מבקשים להתמקד, והבלטתו מעל לסביבה הרועשת, הן תנאי בסיסי שבלעדיו קשה לתאר את העבודה במעבדות בתחומי מחקר רבים. שיטה אחת לעשות זאת, שפיתח הפיסיקאי רוברט דיקי מאוניברסיטתפרינסטון, מזכירה במידה רבה את העיקרון אשרמאפשר שידורי רדיו שבהם מועברים מסרים קוליים (שידור חדשות, מוסיקה) דרך סביבה רועשת מאוד (אוויר). כדי לעשות זאת יש לאפנן את גלי הקול שאנו מבקשים לשדר למרחקים, ולהרכיב אותם על גל נושא בתדירות גבוהה. כדי להאזין לשידור, עלינו להפעיל מקלט שמכוון לקלוט את הגל הנושא (למשל  FM 88 מגהרץ), ואז להפריד בין הגל הנושא לגל הרוכב, ולשחרר ולהגביר את הגל הרוכב, שהוא המוסיקה או תשדיר החדשות שלנו.
 
בדרך דומה פועלת אחת המערכות הנפוצות ביותר במעבדותיהם של פיסיקאים בכל העולם, וקרויה "מגבר מופע נעול", או בקיצור ממ"ן. מערכת זו מסוגלת להבחין בתכונת המופע של גלים. אות זה, שהוא בעל תדירות נמוכה, "רוכב" על אות בעל תדירות גבוהה. הממ"ן "נועל" את מופע הגל ומפריד אותו מהסביבה הרועשת - מה שמאפשר למדענים למדוד אותו בדייקנות.
 
לתורת הקוונטים יש הרבה מה לומר על יכולתנו לבצע תצפיות על העולם. מצד אחד, היא מטילה וקובעת מגבלות על יכולתנו לבצע מדידות מדויקות (עקרון אי-הוודאות המפורסם של הייזנברג). מצד אחר, היא נותנת בידינו דרכים וכלים להתגבר על המגבלות האלה. ד"ר רועי עוזרי, ותלמידי המחקר שלומי קוטלר, ניצן אקרמן, ינון גליקמן, ואנה קסלמן, מהמחלקה לפיסיקה של מערכות מורכבות במכון ויצמן למדע, השתמשו בעקרונות תורת הקוונטים כדי לבנות גרסה קוונטית של ממ"ן, שמאפשרת לבודד ולמדוד את מופע הגל באמצעות הספין של אטום (יון) בודד. בפיתוח זה קבעו מדעני המכון שיא עולמי חדש במידת הרגישות של מדידות באמצעות ספין של אטום בודד. שיא חדש זה גבוה פי 100 מהשיא העולמי הקודם. מדידות אלה  מאפשרות הפרדה מרחבית גבוהה - בשיעור של כמיליארדית המטר.
מימין: ד"ר רועי עוזרי, ניצן אקרמן, ינון גליקמן ושלומי קוטלר. סביבה רועשת
חלל ופיסיקה
עברית

זה בראש שלנו

עברית
 

עומדת מימין: עינת פינקלשטיין, ליאת רוסו-נורי, עינת לוי. יושבים מימין: ד"ר יעל קופרמן, פרופ' ארי אלסון, ד"ר אלון חן ופרופ' הילה קנובלר. רגישות

מדעני מכון ויצמן למדע חשפו מרכיב חשוב נוסף ברשימת הגורמים להשמנת יתר. ממצאיהם מסבירים כיצד חלבון מסוים, אשר פועל באזור קטן במוח, תורם לעלייה במשקל. ממצאי המחקר התפרסמו באחרונה בכתב-העת המדעי Cell Metabolism.
 
פרופ' ארי אלסון וקבוצת המחקר שהוא עומד בראשה, במחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן למדע, גילו את תפקיד החלבון כאשר עבדו עם עכברות שהונדסו גנטית כך שבגופן לא יוצר חלבון הקרוי טירוזין פוספוטאז אפסילון (PTPe).
 
מטרתו המקורית של הניסוי הייתה לחקור הידלדלות עצם (אוסטיאופורוזיס), ולכן הוציאו המדענים את השחלות מהעכברות. בדרך כלל גורמת כריתת השחלות לעלייה במשקל העכברות, והן מגיעות למצב של השמנת יתר. לכן הופתעו המדענים לגלות, שמשקל העכברות המהונדסות נותר יציב. בניסוי שהתבצע בשיתוף עם קבוצת המחקר של ד"ר אלון חן, מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע, ובשיתוף עם פרופ' הילה קנובלר, מנהלת היחידה להפרעות מטבוליות וסוכרת במרכז הרפואי "קפלן", קיבלו העכברות תפריט עתיר שומן. ובכל זאת, העכברות המהונדסות שהיו חסרות את החלבון PTPe נשארו רזות יחסית. הן גם שרפו יותר אנרגיה ושמרו על רמות יציבות יותר של סוכר בדם.
 
כדי להבין כיצד ומדוע היו עכברות האלה רזות ובריאות יותר, בדקו המדענים את ההיפותלמוס, איזור במוח אשר קולט מיגוון רחב של גירויים, ובעקבות זאת מגיב בשליחת מסרים - הורמונים ואותות עצביים. ההיפותלמוס ממלא תפקיד חשוב בבקרת משקל הגוף - פעילות מורכבת אשר כרוכה, בין היתר, בוויסות התיאבון והפעילות הגופנית.
המדענים גילו ש-PTPe חוסם את המסרים שמעביר הורמון הקרוי לפטין - גורם מרכזי בבקרת משקל הגוף. בהמשך, הם הצליחו גם להבהיר את מנגנון הפעילות שלו: התברר, כי בתגובה לאות שמעביר הלפטין בהיפותלמוס, חוסם ה-PTPe מולקולות מסוימות, וכך משתיק את האות של הלפטין.
 
תאי עצב בהיפותלמוס של עכברה המבטאים קולטנים ללפטין
בין שאר תפקידיו, הלפטין מפחית תיאבון ומגדיל את הפעילות הגופנית. באופן פרדוקסלי, באנשים שסובלים מהשמנת יתר נמצא לעיתים קרובות עודף של לפטין בדם. הסיבה לכך היא, שבמשך הזמן מאבדים התאים את רגישותם להורמון ומפתחים עמידות בפני השפעותיו. בתגובה לכך מייצר הגוף כמויות גדולות יותר של לפטין - בניסיון להתגבר על העמידות.
 
המחקר החדש מראה, ש-PTPe ממלא תפקיד בתופעת העמידות ללפטין. המדענים גילו, כי העכברות שבגופן לא יוצר החלבון נשארו רגישות מאוד ללפטין, למרות גילן המתקדם, כריתת שחלות, או מתן מזון עתיר שומן. עובדה זו רומזת על כך שבאנשים הסובלים מהשמנת יתר, אשר פיתחו עמידות בפני לפטין, אפשר אולי לחסום את ה-PTPe, וכך לשקם את הרגישות ללפטין ולסייע בהורדת משקל. עם זאת, לפני השימוש בגישה זו לטיפול בהשמנת יתר יידרשו מחקרים נוספים לבחינת השפעות ה-PTPe בבני-אדם.
 
פרופ' אלסון: "המחסור ב-PTPe הועיל לעכברות, אבל כמעט ולא השפיע על העכברים. ממצא מפתיע זה עשוי לפתוח כיווני מחקר חדשים על השמנת יתר".
 
 
מדעי החיים
עברית

מסנן הספינים

עברית

מחקר חדש של מדעני המכון פותח אפשרות ליצירת דרכים להקטנת שיעור ההיפגעות של מערכות ביולוגיות מקרינה אלקטרו-מגנטית

עקרונותיה של תורת הקוונטים קובעים את התנהגותם של חלקיקי החומר המיקרוסקופיים: אטומים, מולקולות קטנות וחלקיקים תת-אטומיים. אבל האם הם מתבטאים גם במערכות ביולוגיות? פרופ' רון נעמן, מהמחלקה לפיסיקה כימית בפקולטה לכימיה של מכון ויצמן למדע, ביחד עם פרופ' זאב וגר ותלמיד המחקר טל מרקוס ומדענים מגרמניה, בחנו את השאלה הזאת. תוצאות מחקרם מראות, שמולקולות של החומר הגנטי, די-אן-אי, מסוגלות להבחין בין כיוונים שונים של ספין, שהוא מעין תקיפת סחרור המאפיינת אטומים או חלקיקי חומר תת-אטומיים. ממצאים אלה פורסמו באחרונה בכתב-העת המדעי Science.

כדי לחקור תופעות קוונטיות בחלקיקי חומר זעירים, נוהגים המדענים לקרר אותם לטמפרטורות הקרובות לאפס המוחלט. פרופ' נעמן: "כאשר מערכת כזאת גדלה אל מעבר לסף מסוים, או שהטמפרטורה של החומר עולה אל מעבר לנקודה מסוימת, קשה לגלות את התכונות הקוונטיות שלה, והפיסיקה הקלאסית של היום-יום משתלטת. מולקולות ביולוגיות דוגמת הדי-אן-אי הן גדולות מאוד, והן פועלות בטמפרטורות גבוהות בהרבה מאלה שבהן אנו מבצעים את רוב הניסויים בתחום הפיסיקה הקוונטית. אפשר היה לצפות שספין, תופעה קוונטית שקיימת בשני מצבים מנוגדים (שנהוג לכנותם 'למעלה' ו'למטה'), אינו מתבטא באופן מובהק במולקולות האלה, ולפיכך קשה היה להניח שיש לו השפעה כלשהי על תיפקודן".

מימין: פרופ' רון נעמן, פרופ' זאב וגר וטל מרקוס. מערכות ביולוגיות

אבל המולקולות הביולוגיות הן בעלות תכונה נוספת: כיראליות. תכונה זו מתבטאת בקיומן של מולקולות בעלות הרכב כימי זהה, אשר נבדלות זו מזו במבנה המרחבי שלהן, כך שמולקולה אחת מהווה מעין "תמונת מראה" של מולקולה האחרת (הדבר מזכיר את הדמיון וההבדל שקיימים בין כף יד ימין לכף יד שמאל). לפיכך, על אף הזהות הכימית ביניהן, אי-אפשר להציב את המולקולות האלה כך שיחפפו זו את זו (כפי שאי-אפשר להציב בחפיפה את כף יד ימין עם כף יד שמאל).

במחקריהם הקודמים למדו מדעני המכון, שמולקולות כיראליות אחדות מסוגלות לקיים יחסי גומלין שונים עם כיווני ספין שונים. יחד עם פרופ' הלמוט זכריאס וצוות המחקר שלו באוניברסיטת מינסטר שבגרמניה, הם בדקו אם הדי-אן-אי, שהיא מולקולה ביולוגית כיראלית, יכולה גם היא להבחין בין מצבי ספין שונים.

המדענים יצרו שכבות מסודרות של די-אן-אי דו-גדילי בעובי של מולקולה אחת, שהתארגנו באופן עצמאי ונקשרו למשטח זהב. לאחר מכן הם חשפו את הדי-אן-אי לקבוצות של אלקטרונים התאפיינו בשני מצבי הספין. כך הבחינו שמולקולות הדי-אן-אי יוצרות יחסי גומלין בולטים עם אלקטרונים שהתאפיינו בכיוון ספין אחד מסוים, ומתעלמות מהיתר. ככל שהמולקולה הייתה ארוכה יותר, היא הייתה יעילה יותר בבחירת האלקטרונים בעלי הספין הרצוי. ממצא זה מעניין במיוחד לנוכח העובדה, שגדילים יחידים ושכבות לא מסודרות של המולקולות לא פעלו כך. המדענים סבורים, שהיכולת לבחור אלקטרונים בעלי ספין ספציפי נובעת מהצורה הכיראלית של מולקולת הדי-אן-אי.

"למעשה", אומר פרופ' נעמן, "נראה שהדי-אן-אי הוא 'מסנן ספינים' מעולה. מחקרנו מראה, שהדי-אן-אי נפגע רק מספינים בכיוון אחד. ייתכן שבעתיד נוכל להקטין את שיעור ההיפגעות של מערכות ביולוגיות מקרינה אלקטרו-מגנטית ולעצב מכשירים רפואיים בהתאם. מצד שני, בעתיד יכול להיות שדי-אן-אי ומולקולות ביולוגיות אחרות יהפכו לרכיבים מרכזיים בהתקנים ספינטרוניים, שיפעלו בדרך של גילוי כיוון הספין במקום באמצעות מדידת מטען חשמלי, כמו המכשירים האלקטרוניים הקיימים כיום".

משפחת המכון

פרופ' רון נעמן הוא חבר במשפחת מכון ויצמן למדע בכל המובנים. בנוסף לעובדה שהוא עצמו עובד במכון כבר 30 שנה, גם רעייתו, ד"ר רחל ממלוק-נעמן, עובדת במחלקה להוראת המדעים במכון, ושתי בנותיו, עינת ועדי, למדו ובגרו במכון בתחומים ביולוגיה ופיסיקה.

העיסוק במדע, בשבילו, הוא מקצוע ותחביב כאחד. לצד העיסוק הזה הוא אוהב מאוד לקרוא, בעיקר ספרים המביאים תובנות היסטוריות במבט אישי. באחרונה קרא את "אחרי המלחמה" מאת טוני ג'אדט. הספר, שכותרתו מהדהדת את "שש אחרי המלחמה" של החייל האמיץ שווייק, מתאר את מעבר אירופה מהרס מוחלט בשנת 1945 למצב המבוסס בו היא מצויה בהווה. המעקב אחר תהליך השיקום הזה משרה אופטימיות מסוימת. אולי גם אנו, באזור זה, נשכיל לעבור ממצב של עוינות ומלחמה למצב של פיתוח, התבססות ושלום.

 
מימין: פרופ' רון נעמן, פרופ' זאב וגר וטל מרקוס. מערכות ביולוגיות
חלל ופיסיקה
עברית
Yes

עמודים